אחרי גל חום מאסיבי של 36-37 מעלות, שמיים מסנוורים ומדרכות לוהטות, הגיעו קבוצות של ענני סטרטוקומולוס ואלטוסטרטוס שצבעו את האופק באפור כהה. הטיפות החלו לשטוף את העיר ונראה שהוקל למדרכות. הטיפות הפכו לגשם, שהפך למבול של ממש. המדרכות שוב הביעו מורת רוח, עת שהוצפו בנהרות של מים בשלהי יוני, בתוספת שיירת מכוניות ארוכה שהפכה את סלוניקי לכמה רגעים לקהיר.
וכאילו רוחם של כל היהודים שחיו פה פעם מרחפת כפאנטום מעל פני עיר הנמל, השבת הביאה איתה רגיעה בחום ורגיעה בגשם. הכל שקט, המים שטוחים כמו פלטה, הציפורים מצייצות להן במקהלה והשמיים שוב כחולים-עמוקים כסוג של פשרה בין הצהוב הבוהק לאפור האפלולי. מעולם לא ממש התחברתי ליהודותי, אבל עם כניסת השבת אני באמת מרגיש את הפאנטום של כל אלו שהיו כאן, בהמוניהם, ואינם עוד. בכל זאת, זהו הנמל היחיד בעולם שהושבת במהלך השבת, עקב הרוב היהודי ששרר בעיר אחרי גירוש ספרד ועד לשתי מלחמות עולם.
אבל מה לנו ולמלחמה. שלום של שבת, שבת של שלום.
שמישהו יספר למדרכות שעוד רגע קט מתחיל פה סוף-שבוע גאווה בעיר. מסיבת רחוב הלילה, מצעד מחר. אולי עכשיו אני מבין למה מדובר בעיר תאומה של תל-אביב וסן פרנסיסקו.
מיאסו.
