את נהדרת, ארז אמר.
טופי הציצה אליו מופתעת, לראות אם הוא מתלוצץ, אבל הוא הביט בה בפנים רציניות.
"אני מתכוון לזה." הוא אמר בכנות. "אני יודע שלא קל לך ואת מתמודדת עם זה ממש יפה. בואי. עוד קצת ואז נחזור."
טופי נהנתה מהמחמאה, למרות שלא העיזה להודות בזה אפילו בפני עצמה. היא נאנחה עוד קצת, רכונה על ברכיה ואז התרוממה. "בוא." היא אמרה. "נגמור עם זה". והתחילה ללכת.
ארז חייך לעצמו והלך אחריה.
את שאר הדרך הם עשו בשקט. טופי התמודדה עם הקושי הפיזי שהלך וגבר עם כל צעד וארז היה שקוע במחשבות משלו. אף אחד מהם לא ניסה לחזור אל נושא השיחה הקודם.
כשהגיעו בחזרה לדירה, טופי היתה ממוטטת לגמרי. בלי לומר מילה היא נכנסה למקלחת והסתגרה שם. ארז הרים גבה אך גם הוא לא אמר מילה. הוא הרגיש שדחק בה היום קצת מעבר לכוחותיה ולא ידע איזו השפעה תהיה לזה עליה ועליו. מה שהוא כן ידע זה שעכשיו, יותר מהכל, הוא ממש רצה שזה יצליח. היא מצאה חן בעיניו. היה בה משהו ישיר ופשוט. לא מתחנחן ולא משחק משחקים. זה היה מאוד מרענן, אחרי הקשרים האחרונים שהיו לו. המחשבות האלו הפתיעו אותו. הוא היה די בטוח שהוא לא נמשך אליה מבחינה מינית. איך אפשר בכלל? עם כל עטיפות השומן האלו? זה אפילו קצת הגעיל אותו. מצד שני, הוא תמיד החשיב את עצמו לאדם מאוד סובלני. הוא לא היה מאלו שדרשו תמונה מבחורה באתר לפני הפגישה, ולא בגלל שהמראה החיצוני לא היה חשוב לו. הוא פשוט לא חשב שיופי יכול להימדד בסטנדרטים המקובלים או להיות מתווך בתמונה. אז מה ההבדל בעצם? הוא שאל את עצמו. מה הופך אישה שמנה מאוד להיות לא רלוונטית בעבורו? גבולות הסובלנות שלו נעשו פתאום מוחשיים. הוא הבין שעד עכשיו לא היה מודע לקיומם.
הוא נכנס למטבח והחל לבשל. הבישול תמיד הרגיע אותו ועזר למחשבות שלו להתארגן. אמנם הוא לא היה בטוח בכלל שטופי תשאר איתו אחרי המאמץ של היום אבל בכל מקרה, הוא יכין ארוחה מושקעת שתשאיר לשניהם טעם טוב מכל זה. הוא זמזם לעצמו שירים בזמן שקצץ ירקות, טיגן ואידה.
טופי השתהתה זמן ארוך מאוד במקלחת. היא היתה גמורה- גם מהמאמץ הפיזי אבל גם מהקירבה האינטנסיבית לאדם אחר. היא הרגישה שהיא חייבת קצת מרחק.
המקלחת של ארז היתה מפנקת מאוד, עם זרם חזק, כמו שהיא אוהבת ומים חמים מאוד. המקלחת היתה אחד המקומות הבודדים שבהם היא הרגישה בנוח עם עצמה, אולי בגלל שזה היה פשוט כל כך נעים להרגיש את זרם המים שבניגוד לבגדים אף פעם לא לחצו או גרמו לה להרגיש מגושמת ומגוחכת ואולי זו היתה האפשרות להיות עירומה ולדעת שאף אחד לא מסתכל עלייך ועסוק בלשפוט אותך. היא היתה כמו שהיא. בלי להתנצל.
היא עמדה שעה ארוכה מתחת למים ונתנה להם לשטוף אותה יחד עם כל המחשבות הרעות. היא התעייפה מהנסיון להבין את ארז והמניעים שלו, או את עצמה ואת המניעים שלה. היא גם היתה עייפה מאוד והשרירים שלה כאבו. היתה לה שפשפת אדומה וכואבת. כל המחשבות יחכו. לפני הכל היא צריכה לנוח ולהתאושש. היא סיבנה את עצמה טוב טוב בסבון עם ריח מעולה שמצאה שם וחפפה את השיער עם הרבה שמפו ומרכך. כשסיימה, היא עמדה מול המראה הגדולה שהיתה קבועה בקיר וניסתה להסתכל על עצמה בלי להתבאס. שניה וחצי. זה כל מה שהיתה יכולה. היא הסיטה את המבט ואז החזירה, כועסת על עצמה. אל תתביישי במה שאת! היא הטיפה לעצמה בכעס. אבל זה בכלל לא עזר. היא התביישה.
היא נאנחה בשקט לעצמה תוך שהיא מוצאת מגבת גדולה ומתעטפת בה.
היא פתחה את הדלת כדי חריץ והציצה למסדרון. מהמטבח עלה ריח משגע של בישולים טעימים והפה שלה נמלא ריר. היא נזכרה שלא אכלה ארוחת צהריים וזה גרם לה להרגיש רעבה מאוד. היא לא זכרה מתי בפעם האחרונה היא דילגה על איזושהי ארוחה. בכל אופן, נראה שארז היה עסוק שם והיא יכולה לצאת בבטחון וללכת לחדר.
כשהיא נכנסה סוף סוף למטבח, לבושה בבגדים נקיים, האוכל כבר התבשל בסירים וארז היה עסוק בלצחצח את הכיורים.
"היי" הוא חייך אליה. "מרגישה יותר טוב?"
"הרבה יותר טוב." היא חייכה אליו בחזרה. "מה בישלת?"
"היתה לי הרגשה שאחרי היום לא תרצי להשאר אז החלטתי לפתות אותך קצת. אני בשלן מעולה."
"אתה מנסה לפתות אותי באוכל?" טופי שאלה בחומרה מעושה.
"למה לא?"
"זה לא ממש עוזר לתוכניות שלך..." היא התקרבה לסירים, הרימה את המכסה וריחרחה. היה להם באמת ריח נהדר.
"כל מה שיגרום לך להשאר יעזור לתוכניות שלי" אמר ארז וקרץ אליה.
"אני אקבל את זה כמחמאה" היא ענתה לו בשלווה.
"טוב מאוד" הוא אמר. "כך אני מתכוון לזה."
טופי השתתקה במבוכה והקול טורדני, החשדן החל שוב להתנחל בראשה: מה לכל הרוחות הוא רוצה ממנה? מה המניע הנסתר שלו?
היא החליטה להעיף אותו משם.
"מה התכנון לערב?" היא שאלה והסתובבה להביט בו.
"אני שמח שאת שואלת." הוא אמר, תוך כדי שהוא מסבן את השיש. "אנחנו נאכל ואז ננוח. אני בונה על הספר שלך. את יכולה לעשות מה שבא לך. אחר כך נעשה אימון ערב קצר ונלך לישון."
"לישון? כל כך מוקדם?" שאלה טופי. "אתה לא נראה לי הטיפוס שהולך לישון מוקדם."
"אני טיפוס דינמי." הוא ניגב את השיש ניגוב האחרון והסתובב גם הוא. "משתנה לפי הנסיבות. אני הולך להעביד אותך בפרך השבוע ובשביל זה את צריכה לישון הרבה, וגם אני." הוא אמר בפסקנות.
"אוקיי." טופי סיכמה והסתכלה סביב. "נראה שעשית את כל העבודה בעצמך. נשאר עוד משהו לעשות?"
"דוקא כן" ארז חייך. "את תעשי סלט חסה בזמן שאני מתקלח". הוא פנה לצאת מהמטבח ודיבר תוך כדי הליכה למקלחת. "היא במקרר במגירה. אני אוהב אותה עם לימון ושמן זית אז אל תתפרעי עם הרוטב!"
כשהוא יצא, הוא מצא את השולחן ערוך עם קערה גדולה של סלט באמצע. טופי ישבה על הספה וקראה.
"הי! הרשיתי לך לשבת לקרוא?" הוא שאל בחומרה
טופי הרימה את המבט והסתכלה בו המומה.
הוא הצליח להתמיד עוד שתי שניות עם פרצוף חמור וזועף אבל אז נשבר.
"סתם.. אני מתלוצץ!" הוא צחק. "הייתי צריך לצלם את הפרצוף שלך..." אבל הוא לא הספיק להשלים את המשפט כי כרית גדולה מהספה פגעה בו והעיפה אותו לאחור.
ארז התייצב והסתכל בטופי בהשתאות. "את רצינית??"
הוא זרק עליה את הכרית אבל באופן מוזר הוא החטיא. היא הצליחה להתחמק ממש מהר.
לפני שהתעשת, הוא קיבל אחת חדשה בפרצוף.
"את ממש טובה בזה!" הוא מלמל. "לא הייתי מוכן. אבל עכשיו אין לך סיכוי!"
הכריות של הסלון התעופפו הלוך וחזור, פעם פוגעות ופעם מחטיאות. הם צחקו בהיסטריה כמו ילדים משוגעים.
בסוף הוא ניצח כמובן. טופי התעייפה מהר מהמשחק וצנחה על הספה מובסת. הוא זרק עליה כרית אחרי כרית תוך כדי שהוא מתקרב אליה והיא ניסתה להתגונן, צוחקת. "די!" היא התחננה. "ניצחת! אני נכנעת!"
"זה לא מספיק" אמר ארז. אם ניצחתי את צריכה לפצות אותי איכשהו. את לא חושבת? וחוצמזה, מי שמתחיל מלחמה ומפסיד צריך להתכונן לויתורים כואבים." הוא נעמד מעליה.
טופי התבוננה בו וניסתה להבין עד כמה הוא רציני. "לא ויתרתי על כל מה שיכולתי עד עכשיו?" היא שאלה חצי בצחוק.
"את יודעת טוב מאוד שלא." הוא ענה ברצינות.
"אני יודעת טוב מאוד שויתרתי על כל מה שיכולתי לעת עתה." היא ענתה בפשטות.
ארז שתק לרגע ואז הנהן.
"fair enough" הוא הושיט לה את ידו. "בואי לאכול".
טופי נעזרה בו כדי לקום. היד שלו היתה חמה ויבשה וזה עשה לה נעים. היא נבהלה והסיטה את המבט ממנו כדי שלא יראה.
הם אכלו בשקט. מתענגים על האוכל. ארז היה באמת בשלן מעולה.
הוא לא אמר לה כלום על הכמויות והיא לקחה קצת פחות ממה שהיתה רוצה כי מצאה את עצמה קצת מתביישת ממנו. זה היה לה חדש וזה עצבן אותה אבל המחשבות המתנגשות בתוכה בעיקר עשו אותה מבולבלת ושקטה.
אחרי שפינו את הכלים וניקו יחד את הכל, הם ישבו לקרוא, כל אחד בפינה שלו. טופי הרגישה קצת אי נוחות בהתחלה לשבת לקרוא בשקט כשיש עוד מישהו לידה. היא כל כך התרגלה לעשות את זה לבד. אבל נדמה היה שלארז זה לא מפריע בכלל, והשקט שלו לאט חלחל גם אליה והיא שקעה בספר.
"אני קופץ לקנות כמה דברים." הקול שלו הקפיץ אותה. "אל תלכי לשום מקום..." הוא חייך. "כשנחזור, נעשה אימון. אז תתכונני."
"אני עייפה מדי לאימון." היא אמרה בכנות.
"אני יודע." הוא אמר. "אל תדאגי. זה יהיה עדין. אבל אני רוצה שתתרגלי לשגרה הזאת."
טופי נאנחה וגלגלה את העיניים. הוא השאיר אותה ככה ויצא מהדירה.