תתעוררי
הקול אמר.
והיא צייתה.
סביבה היה חושך נעים וחמימות. ואף שלא היתה יכולה להזיז אף איבר מגופה, היא לא דאגה בכלל.
תחושת קלילות פיעמה בה, ורכות, כאילו מישהו ליטף אותה מכף רגל ועד ראש.
חלק מסוים ממוחה ידע שהיא כנראה חולמת עכשיו אבל זה היה חלום נעים מאוד והיא לא רצתה להתעורר ממנו.
זה התחיל כתנועת ליטוף עדינה ומרפרפת ואט אט התגבר- מן תחושת עונג מתוקה שנעה בגלים קטנים מנקודה כלשהי בין רגליה ועד לשיפולי בטנה.
היא התמסרה לגלים, נותנת לעונג לערסל אותה וככל שהתמסרה יותר, התחושה גברה בה עד שהפכה להיות אורגזמה מטלטלת.
היא לא זכרה שאי פעם חוותה דבר כזה.
עוד לפני שהספיקה להתאושש היא חוותה אחת נוספת ועוד אחת ואז זה נפסק.
היא צפה בחלל החמים עוד זמן מה, עד שנרדמה שוב.
-------
קתרין זרקה מעליה את השמיכה וקמה.
היא הרגישה כאילו ישנה שעות- היא היתה צמאה מאוד, רעבה מאוד ובעיקר חסרת סבלנות, ממש קצרת רוח. היא רצתה משהו בכל מאודה אבל לא ידעה בדיוק מה.
המוח שלה פירש זאת כרצון לזוז. להפתעתה, גופה נענה לה מיד. התשישות חלפה כלא היתה וזה הפליא אותה.
מעניין כמה זמן ישנתי, חשבה לעצמה.
הקיר היה פתוח לרווחה, מזמין, והיא נעתרה לו ויצאה אל החלל המואר, המרוהט והרך.
לאיש הגדול המשוגע לא היה זכר.
היא פנתה אל חדר האמבטיה, התרוקנה והתרחצה.
היא נהנתה מכל רגע. המגבת שחיכתה לה היתה רכה מאוד אבל קטנה מכדי להתעטף בה: היא השתוקקה ללבוש משהו עליה כדי לא להרגיש כל כך חשופה.
היא מרחה על עצמה קרם בריח נעים שמצאה שם. זה שימח אותה להרגיש כל כך ריחנית ונקיה. היא לא זכרה מתי בפעם האחרונה הרגישה כך.
אחר כך היא יצאה אל החדר הגדול והחלה לבחון אותו בשיטתיות.
על אחד הקירות היתה תלוי מסך פלאזמה ענק, ממולו ספה גדולה ורכה, שולחן נמוך. על קיר אחר עמדה ספריה ובה עשרות ספרים בשפות שונות. קתרין הסתכלה בהם באדישות. רובם לא היו מוכרים לה- כשהיתה ילדה, היא קראה המון אבל מתישהו בתיכון איבדה את הסבלנות. אולי את התמימות. גם הספרים, כמו כל השאר, הכזיבו בסופו של דבר.
בפינה אחרת של החדר עמד שולחן וסביבו כסאות. וחוץ מזה- שום דבר. לא דלת. לא חלון.
על השולחן עמד סיר והוא היה ערוך לאדם אחד.
קתרין הרימה את המכסה- הסיר היה חם והיה בו מרק של ירקות ובשר בניחוח נפלא. היא מזגה לעצמה מיד מנה של מרק וטרפה אותה.
כשכמעט סיימה ללקק את הצלחת, האיש נכנס.
"בתאבון" הוא אמר בחיוך.
קתרין הניחה מיד את הצלחת והביטה בו בחשדנות. היא לא שמה לב מאיפה הוא נכנס ומתי. זה היה כמעט מעשה קסם.
בנוסף, משהו בנוכחות שלו גרם לה לנוע בכסא באי נוחות. זה היה מטריד מאוד.
"מאיפה נכנסת?" היא שאלה.
"הקירות שאת רואה הם בעצם פתחים לחדרים נוספים. רק צריך לדעת על מה ללחוץ." ענה.
הוא התיישב בכיסא שמולה והתבונן בה "אני רואה שהתאוששת."
היא השיבה לו מבט יציב ולא ענתה. התחושה המטרידה התחזקה ובלבלה אותה.
"כמה זמן ישנתי?" שאלה אחרי כמה רגעי שתיקה.
הוא הרהר רגע. "שינה ממש - אני מעריך שבערך שלושים ושש שעות."
הוא לא סיפר לה שבאמצע השינה היא עברה מספר מחזורי טיפול ראשוניים, אורכו של כל אחד כחמש שעות. הוא העריך שזה לא יתקבל בהבנה ומלבד זאת, זה עלול רק להזיק בשלב הזה.
היא שתקה, מעכלת את הנתון המספרי המדהים. כנראה שהגוף שלה היה זקוק לזה היא פסקה לעצמה לבסוף. אי אפשר להסביר את זה אחרת, לא זכור לה שאי פעם ישנה כל כך הרבה זמן ברציפות.
האיש רכן לפנים בכסאו והגוף שלה עקצץ מיד בתגובה. היא התמלאה מבוכה.
"מה עכשיו?" שאלה.
"אני שמח ששאלת." הוא חייך.
"ישנת המון זמן והגוף שלך זקוק לפעילות. אני רוצה שתתחילי באימונים שלך."
"אימונים? מה זתומרת אימונים?" היא שאלה בזעף. הרעיון ממש לא נראה לה.
"את צריכה להיות חזקה מאוד, מהירה מאוד ויעילה מאוד. בשביל להגיע לזה, את צריכה להתאמן, מה גם שהסמים החלישו אותך מאוד. הכושר שלך לגמרי מתחת לממוצע."
"אני שונאת לעשות כושר." היא נחרה בבוז. "אין מצב שתכריח אותי."
הוא הרים גבה והיא נשכה את שפתיה, נזכרת פתאום שהוא יכול להכריח אותה לעשות הכל.
"בואי" הוא פקד.
היא קמה ממקומה באי רצון משתרכת אחריו כמו ילדה סוררת. להפתעתה, אחד הקירות החליק ממקומו ויצר פתח צר, מתאים למעבר של אדם אחד.
הם נכנסו לחדר נוסף, לא גדול, ריק וחשוף, מלבד תא שקוף אליפטי ענק במרכזו ועמדת מחשב משוכללת בצמוד לאחד הקירות. הם התקרבו אל התא השקוף ודלת שקופה נפתחה.
הם נכנסו יחד פנימה. בפנים, תלויה מלמעלה היתה רתמה משונה. הרצפה היתה נראית כמו סרט נע. האיש חיבר אותה אל הרתמה שכללה גם אוזניות ומן משקפי מגן גדולים כבדים ואטומים. לידיה הוא הצמיד כפפות גדולות.
היא היתה עיוורת וחרשת וכמעט איבדה את שיווי משקלה. הוא ייצב אותה בפנים וסגר את הדלת.
קתרין המתינה בדממה כשליבה הולם. היא שקלה את האפשרות להסיר את האוזניות ואת המשקפיים, להשתולל ולדרוש ממנו להוציא אותה משם אבל זכר הכאב הנורא עצר בעדה.
זה היה כל כך מתסכל להיות נשלטת וחסרת אונים ככה, אבל לא היתה לה ברירה.
אולי דקה חלפה ולפתע, היא כבר לא היתה בחושך.
קתרין מצאה את עצמה, להפתעתה הגמורה, עומדת בתוך ג'ונגל סבוך.
שביל נמתח מלפניה ומאחוריה. היא יכלה להריח ריח חריף של צמיחה וטחב, האויר היה לח וחם. ג'ונגל אמיתי.
זה היה כל כך מפתיע שלרגע היא חשבה שאולי נרדמה והיא חולמת או שהיא תחת השפעת סמים חזקים במיוחד. אבל תחושת הג'ונגל היתה אמיתית מאוד. היא הושיטה יד ונגעה בעצים. זה לא היה חלום. באמת היו שם עצים!
היא עמדה במקום, מנסה להחליט מה לעשות. בתוך כל הקולות והרחשים המוזרים שסביבה, היה נדמה לה פתאום שהיא שומעת קולות של אנשים איפושהו הלאה. היא החליטה להתקדם ולנסות למצוא אותם.
השביל היה צר אך ברור והיא הלכה לאורכו, משני צידיה צמחיה סבוכה.
היא הודתה בינה לבין עצמה שלמרות המצב המוזר בו היתה, תחושת ההליכה עצמה היתה נפלאה. היא הרגישה קלילה וחזקה. אולי הוא נותן לי משהו באוכל, היא חשבה לעצמה.
היא הלכה עוד ועוד אך הקולות נשארו רחוקים. מדי פעם חצה את דרכה יצור צבעוני מוזר למראה, קופיפים, לטאות וחיות משונות. היה נדמה לה שהיא הולכת כך זמן רב, אבל זה היה נעים. גופה קיבל בברכה את השינוי בפעילות.
אחרי שהלכה כברת דרך ארוכה, היא עצרה לנוח רגע אך לפתע שמעה גרגור עמוק וקולות טפיפה מאחוריה. היא הסתכלה לאחור אך לא ראתה דבר. היא החלה שוב ללכת, מחישה את צעדיה ומנסה להתרחק מהרחשים המבעיתים.
לאחר כמה דקות של הליכה מהירה, היה נדמה לה שהרחשים קצת יותר קרובים. ההליכה הפכה לריצה, תוך כמה דקות היא התנשפה בצורה מסוכנת אך היא לא העזה לעצור.
הטפיפה מאחוריה הפכה לצעדי ריצה. משהו רודף אחריה! היא רצה במהירות, קירות העצים לצידי השביל טסים על פניה במטושטש, ולהקלתה שמעה אט אט את הרחשים נמוגים מאחוריה ומתרחקים.
כשהיתה בטוחה שהיצור אינו רודף אחריה עוד היא האטה שוב למהירות הליכה עד שלבסוף עצרה, מותשת.
היא נשענה על ירכיה מתנשפת בכבדות כשבאותו רגע, הג'ונגל נעלם והיא היתה שוב בחושך ובדממה.
לאחר כמה רגעים היא הרגישה את האיש עומד לידה. הוא שחרר אותה מהרתמה והוריד ממנה את המשקפים המוזרים ואת האוזניות. היא התבוננה בו המומה, ליבה עדיין דופק בפראות ונשימתה כבדה. "מה זה היה?" פלטה כשהצליחה סוף סוף לדבר. "מציאות מדומה" הוא ענה. "המילה האחרונה בתחום." הם יצאו מהתא והוא הושיט לה בקבוק מים. היא לגמה ממנו בשקיקה, מתענגת על הנוזל הקר.
"התוכנית של הג'ונגל היא הבסיסית והקלה ביותר" הוא הסביר, " וכרגע התאמנת רק על הליכה וריצה. בהמשך יהיו עוד דברים. האפשרויות של המתקן הזה הן כמעט אינסופיות. אבל כמו שאמרתי, את בכושר ירוד ביותר. זה יקח קצת זמן עד שנגיע לדברים המעניינים."
כרגיל היא הרגישה שהוא מדבר בחידות, אבל היא היתה מותשת מכדי לנסות להבין.
הוא הוביל אותה בחזרה אל החלל הגדול ואל החדר שלה.
"תנוחי עכשיו" הוא אמר. "בעוד כמה זמן אביא לך אוכל ואחר כך תוכלי לישון."
קתרין רצתה לומר בעוקצנות שהיא ישנה כבר מספיק לכל החיים, אבל פתאום הרגישה כמה היא עייפה.
אני כבר לא מכירה את עצמי, היא חשבה לעצמה כשקרסה אל המזרון.
האיש יצא והפתח נסגר מאחוריו מעורר בתנועתו מחשבה נוספת בראשה, מטרידה עוד יותר:
הלוואי ויחזור מהר.