סיפורים

שבת

מאסטר
אני לא יודעת אם היית עד לדרמה שחוללתי כאן בפעם הקודמת
אולי רק הדפים הקרועים במחברת יכולים לספר... בעצם אני יודעת שכן... הרי ראיתי אותך ושמעתי אותך..
אני חושבת עכשיו שבטח הכל מבולבל לך ואתה לא מבין מתי כל דבר נכתב אז החלטתי להוסיף את מספרי הימים למה שכבר כתבתי (לפי הספירה של שינה וערות).
ביום רביעי הם הביאו אותי שוב לכאן, לתא הקטן, כדי שאכתוב במחברת. קראתי שוב את כל מה שכבר כתבתי לך ושמתי לב שהגעתי רק לסוף היום הראשון, אז התחלתי מהר מהר לכתוב את כל מה שעבר עליי מאז, לחוצה מאוד שפתאום מישהו שוב יבוא לקחת אותי ואצטרך להפסיק ואחרי שכבר מילאתי שני דפים שלמים התמלאתי פתאום ייאוש כי הבנתי שזו משימה בלתי אפשרית לתאר לך את כל מה שקרה ואת כל הרגשות שלי ואת כל המחשבות שלי... גם לעצמי אני בקושי יכולה לספר על זה. הפסקתי לכתוב והנחתי את הראש אל הידיים והתחלתי לבכות. הרגשתי כל כך עייפה ובודדה. הייאוש הזה של הכתיבה היה הד לייאוש הרבה יותר עמוק שפעפע בי מתחת לפני השטח. ייאוש מהמקום הזה, מהקושי הפיזי, מהעירום, מהקשירות. יאוש מההצלפות והעונשים, מהחושך התמידי מכל הדברים החדשים שאני צריכה ללמוד, מהצורך לרסן את עצמי כל הזמן ולהיות כנועה אבל בעיקר מהבדידות ומהריחוק ממך ומזה שכבר עברו כל כך הרבה ימים ולא שמעתי ממך שום דבר. הבטחון שלי התערער לגמרי- פתאום הבנתי עד כמה המחברת הזו היא קנה רצוץ להשען עליו: מי אמר שהיא כאן בגללך? אולי הם הרימו אותה מהאדמה אחרי שכפתו אותי, קראו בה והחליטו לתת לי להמשיך לכתוב בה בגלל השעשוע שלהם? אולי בכלל אתה לא יודע איפה אני והייתי אמורה לחזור הביתה? (לשניה אחת נפל לי הלב לתחתונים מהמחשבה הזו מרוב פחד ומרוב יגון), אולי החלטת למסור אותי הלאה ולעולם לא אראה אותך? כל השאלות האלה הסתחררו לי במוח ופתאום לא יכולתי יותר לסבול את זה יותר. הרגשתי כעס מרירות ותשוקה עזה להשתחרר מכאן ולצאת החוצה, לשמש. ברגע של זעם טהור קרעתי את הדפים האחרונים של המחברת והעפתי אותה אל הרצפה, אחרי זה ניסיתי לצאת מהדלת ולרגע זה הפתיע אותי שהיא לא נעולה ויצאתי והתחלתי לרוץ במסדרון בלי לדעת לאן רק לרוץ קדימה ולמצוא מוצא כלשהו מהמקום הזה ואז מדריך אחד בא מולי והוא צעק עצרי אבל לא עצרתי רק דחפתי אותו הצידה והמשכתי לרוץ אבל הוא בא אחריי וידעתי שאין לי סיכוי לברוח ממנו אז נתתי לו להשיג אותי והתחלתי להרביץ לו כמו שאף פעם לא הרבצתי לאף אחד בעולם עם כל הכאב והכעס והעצבים ובינתיים הגיעו עוד מדריכים והם הצליחו להשתלט עליי ולהפיל אותי לרצפה ואחרי שכבלו אותי גררו אותי לחדר של העונשים. הם דחפו אותי לכלוב קטן, ככה כמו שאני קשורה וממררת בבכי ואז הלכו.

אני חושבת שכבר לא בכיתי מכעס, רק מאוד ריחמתי על עצמי וגם קצת התביישתי בהתפרצות הזו ובאיבוד השליטה. נזכרתי בשפחה ההיא שפגשתי ביום הראשון ובמה שאמרה על הבדידות ועל כך שאני צריכה לזכור אותה ואותך... וידעתי שנכשלתי במבחן הזה וזה גרם לי עוד יותר להצטער ועוד יותר לבכות ובסוף כשנגמר הבכי גם נגמר לי כל הכוח ונרדמתי.
כשהתעוררתי הייתי עדיין באותה התנוחה ולא היה אף אחד בחדר. כל הגוף שלי כאב והייתי צמאה בטירוף אבל ידעתי שאם אנסה לקרוא בקול רק אחמיר את מצבי אז הרפיתי הכל ורק שכבתי ושיחזרתי את כל מה שקרה והבנתי איזו טעות עשיתי וממש הצטערתי עליה. תהיתי מה יעשו לי עכשיו והייתי בטוחה שאחרי שיעבירו לך דין וחשבון על מה שקרה אתה תחליט לשחחר אותי כי אין לך צורך בשפחה מרדנית ושוב הרגשתי איך הדמעות מטפסות לי לעיניים כשנזכרתי בדפים הקרועים של המחברת שלך. וככה עבר עוד קצת זמן או הרבה ואחרי שכבר הרגשתי שאם לא יבואו מייד לשחרר אותי כבר לא יישארו לי זרועות מישהו נכנס לחדר. זה היה אחד המדריכים השחורים. הוא פתח את הדלת של הכלוב והתיר לי את הרגליים כך שיכולתי לזחול החוצה. הוא אמר לי להתיישב בתנוחת הכריעה וזה היה קצת קשה עם ידיים קשורות מאחורי הגב אבל הצלחתי. ישבתי מולו עם העיניים מושפלות וחיכיתי לגרוע מכל.
הוא ביקש שאפרט לו מה קרה ומה עשיתי. וסיפרתי
אחר כך הוא שאל למה
אז הסברתי מה הרגשתי ובסוף שאלתי אם אני יכולה להגיד עוד משהו.
הוא אמר שכן. אז אמרתי (די בגמגום כי הדמעות שוב הגיעו והפריעו לי לדבר) שאני מאוד מאוד מצטערת ושאני לא יודעת איך זה קרה לי, לא יודעת להסביר את זה אבל מבינה שזו התנהגות בלתי נסלחת. אמרתי שאני מוכנה לקבל כל עונש ובלבד שיתנו לי הזדמנות נוספת...
ואז הוא שתק ואחר כך הוא דיבר, והקול שלו היה רך וחם ומה שהוא אמר הפתיע אותי לחלוטין. 
הוא אמר שזה היה צפוי. ואפילו קרה מאוחר ממה שציפו וזה גרם להם לחשוב שאולי משהו איתי לא בסדר...
אבל הייתי בסדר גמור ואפילו יותר מהממוצע והוא בטוח שאהיה שפחה מצוינת ומקור גאוה למאסטר (כן! ככה הוא אמר! ובאותו רגע חשבתי לעצמי שאם הוא רק היה אומר את זה לפני יום אז כל זה לא היה קורה). ואז הוא שתק לרגע ואחר כך אמר
שעם כל זה עליי לקבל עונש.והעונש יהיה קשה וכואב מאוד ואצטרך לגייס את כל כוחות הנפש כדי לעבור אותו
אבל אחרי שאעבור אותו אדע שעברתי את המבחן הקשה מכולם ואהיה מוכנה לשלב הבא.
הוא שוב שתק ונתן לדברים שאמר לחלחל בי ואני- כל הפחד והזעם והייאוש והתסכול חלפו כלא היו ברגע שהוא הזכיר אותך. הרגשתי שלוה גדולה וידעתי שמה שלא יקרה אצליח לעמוד בזה.
 
זה באמת היה קשה
אבל באמצע כל הסבל והקושי שהייתי כבר מטושטשת מעייפות וכאב הופעת פתאום מולי וליטפת לי את הלחי
ואמרת לי להיות חזקה בשבילך
ואני לא יודעת אם זה קרה באמת או שרק חלמתי אבל זה בכלל לא חשוב כי בשבילי היית שם.
 
ואחרי שהכל נגמר, ידיים רכות שחררו אותי והביאו אותי לחדר לבן (שכבר ביקרתי בו קודם אבל הוא שייך לסיפור הדפים הקרועים) ושם היו מי אמבטיה חמים ומיטות רכות ושמיכות וקולות של צחוק ושמחה של שפחות נוספות שכבר קצת הכרתי אבל גם הן היו זכורות לי מתוך חלום ורק עכשיו התממשו לדמויות בשר ודם.
ואחרי שנחתי ואכלתי ושתיתי ולוטפתי ועוסיתי מכל הכיוונים... קיבלתי תיבה קטנה מעץ ובתוכה נחה המחברת שלך (הקצת קרועה) ועפרון (כמו זה שנפל) ונאמר לי שמעתה זו התיבה שלי ואוכל לגשת אליה בכל עת שארצה.
אז מייד התיישבתי וכתבתי הכל כדי שלא אשכח ואני כל כך שמחה כי יודעת שאם המחברת אצלי בודאי גם אותך אראה בקרוב...

נספח מס' 223/ב: מטרות ושלבים באימון שפחות
 
שלב ראשון: ציות
החניכה תלמד להיות צייתנית וכנועה
למלא את פקודותיה בדייקנות, בזריזות וביעילות ללא תלונות, ללא הטלת ספק וללא שינוי.
החניכה תלמד ותשנן את חוקי הבית
השפחה תבין את מעמדה ואת הביטוי המעשי של תפקידיה השונים: חפץ, כלבה, שפחה (וכל דבר אחר שהמאסטר שלה ירצה לכלול בתוכנית האימונים)
החניכה תלמד לבצע במהירות סדרת פקודות כללית וסדרה ספציפית בהתאם לרצון המאסטר שלה
השפחה תכיר ותדע לבצע בדייקנות ולפי פקודה את תנוחות השפחה השונות
 
שלב שני: הכשרה מעשית
החניכה תלמד באופן יסודי את תורת מתן השירות.
נושאים בסיסיים: הענקת עונג, תורת הריקוד האירוטי, עיסוי ושמנים, בישול ואפיה, אירוח
נושאים נוספים: בהתאם לדרישת המאסטר
 
שלב שלישי: התנייה
החניכה תלמד לקשר בין עונג פיזי ובין גירוי חיצוני בהתאם לדרישת המאסטר

יום שלישי

מאסטר
לא הצלחתי לכתוב הכל בפעם הקודמת כי בדיוק באמצע המילה הדלת נפתחה וידעתי שהזמן שלי נגמר. אז עזבתי הכל וירדתי לכריעה על הברכיים כמו שלימדו אותי ואת המצח הנחתי על הרצפה וחיכיתי בסבלנות. בכל פעם שמישהו בא לקחת אותי מתעוררת בי התקווה שאולי זה הפעם תהיה אתה והגוף שלי מתרגש כאילו אתה כבר כאן אבל בכל פעם אני מתאכזבת. גם הפעם זה היה רק אחד מהמדריכים והוא פקד עליי לקום ולבוא אחריו. העפתי מבט אחרון במחברת שלך, מצטערת שעליי לעזוב אותה אבל לא העזתי לשאול אם אני יכולה לקחת אותה איתי ולא העליתי על דעתי לעשות זאת בלי רשות. המשמעת כאן קיצונית על כל טעות הכי קטנה משלמים בכאב. אסור לדבר בלי רשות. אסור לזוז בלי רשות... אני נשמעת קצת ממורמרת אולי אבל אני לא מרגישה ככה. יש דוקא משהו משחרר בפאסיביות הזו וכשאני מבצעת את כל המשימות וההוראות כמו שצריך הגמול הוא נפלא ותיכף אספר לך עליו. אבל קודם אספר לך מה קרה בחדר ההוא עם האישה.
זה היה חדר לא גדול מאוד אבל חמים ומואר. בקצה החדר היתה דלת שהובילה לחדר אמבטיה.
האישה היתה יפהפיה. היא לבשה מן טוניקה לבנה וקצרה שהזכירה לי טוגה רומאית אבל היא נצמדה אל הגוף שלה והדגישה כמה הוא יפה. היא היתה יחפה ועל הקרסוליים שלה היו צמידים מזהב. גם על הידיים היו צמידים כאלה ועל הצוואר קולר זהב. לא יכולתי להוריד את העיניים ממנה והיא שמה לב לזה וצחקה אליי והעיניים שלה זהרו. זה גרם לי לחייך אליה בחזרה ואז היא אמרה שככה הרבה יותר מתאים לי, כשאני מחייכת. על שולחן נמוך עמד קנקן וכוס והיא מזגה לי בתנועות ארוכות ויפות ונתנה לי לשתות. הייתי פשוט מהופנטת אליה וקצת התביישתי בכך שאני נועצת בה מבטים גלויים כאלה אבל זה היה נראה שלא אכפת לה בכלל והיא אפילו די שמחה מזה. שתיתי מהכוס בלגימות גדולות כי הייתי צמאה מאוד. המשקה היה מתוק ומרווה מאוד ומיד רציתי עוד. היא מזגה לי כוס נוספת ושוב צחקה. אחר כך היא הושיטה לי יד והובילה אותי אל חדר האמבטיה. 
האמבטיה היתה כבר מלאה במים ואדים יצאו מהם. היתה שם גם אסלה ומאוד רציתי להתרוקן אבל כמובן שלא העזתי לעשות את זה לידה. והיא כאילו קראה את המחשבות שלי ואמרה אל תתביישי ממני והסתכלה לי עמוק בעיניים וכבר ידעתי שאני יכולה לעשות כל דבר אם היא רק תבקש (בבקשה אל תכעס עליי שהרגשתי ככה. אני עד עכשיו קצת מתביישת בחוסר הנאמנות שלי כלפיך ואני לא יודעת איזה קסם היה בה שגרם לי להרגיש ככה כלפיה. אבל ככה הרגשתי- שרויה בקסם. לא ראיתי אותה שוב מאז אותה פעם ואני קצת מצטערת אבל הרבה שמחה כדי שלא אצטרך לעמוד שוב בניסיון). אחרי שהתרוקנתי היא הכניסה אותי לאמבטיה, שמה סבון על ספוג והתחילה לסבן אותי בכל הגוף היא היתה עדינה מאוד וזה היה כל כך נעים... לא רציתי שתפסיק ורק אז בתוך כל הנעימות הזו והחמימות של המים נזכרתי שעדיין לא שאלתי אותה מי היא ומה זה המקום הזה ואם היא מכירה אותך.
ושוב היא הצליחה לקרוא את המחשבות שלי ואמרה לי שאני יכולה לשאול מה שאני רוצה עכשיו והיא תענה כמה שאפשר. שאלתי אותה מי היא והיא אמרה לי ושאלתי מה המקום הזה והיא אמרה שזה מקום שמתי מעט זוכים להגיע אליו ומי שכבר כן מגיע, לא רוצה לעזוב וכשהתעקשתי לקבל הסבר ספציפי יותר היא אמרה שכל אחד כאן זוכה למלא את הייעוד שלו באופן מדויק וזה לא דבר מובן מאליו בעולם מבולבל כמו שלנו.
ואז היא הסתכלה עלי במבט ישיר ושאלה מה הייעוד שלך? ופתאום הרגשתי איך דמעות עולות לי לעיניים וגעגוע משתנק לי בגרון כי נזכרתי בך. היא לא חיכתה לתשובה. העיניים שלה היו מבינות. מתוך הדמעות שאלתי בלחש את מכירה אותו והעיניים שלה זהרו כשהיא הנהנה כן.
לא הייתי צריכה יותר מזה. הרגשתי את הדאגה עוזבת את הגוף שלי ובמקומה נכנסת שלווה גדולה.
היא נתנה לי להשאר במים החמים עד שהתקררו ואז עזרה לי לצאת ולהתנגב. הייתי עייפה מאוד ומנומנמת והתמסרתי לאצבעות הרכות שלה. היא סרקה לי את השיער ואז הורתה לי לכרוע על ברכיי ולהקשיב לה. היא אמרה בערך ככה:
הגעת לכאן לא במקרה. כנראה שנמצאת ראויה. אבל עדיין יש  תהליך שעלייך לעבור על מנת להיות שייכת לכאן. הבחירה איננה בידייך אם לעבור אותו או לא אבל ככל שתשלימי עימו יותר הוא יהיה קל וקצר יותר. התהליך כואב ומייסר לפעמים. ייתכן ותרגישי בודדה. בכל פעם שתרגישי בדידות הזכרי בי ובמי שנתן לך את אלה. והיא הוציאה ארבעה צמידים קטנים וקולר אחד גדול יותר, כולם מעור שחור. לא הייתי בטוחה באותו רגע אם היא מתכוונת אליך אבל העדפתי להאמין שכן (עכשיו אני בטוחה שכן), וכשהיא כרכה את הצמידים סביב ידיי ורגלי ואת הקולר לצווארי חשתי התרגשות גדולה.
הם זמניים התכשיטים שלך היא אמרה. בסוף ההכשרה שלך ואם תמצאי ראויה, תקבלי את תכשיטייך הקבועים ויותר לא תסירי אותם עד יום מותך.
עכשיו מתוקה, עליי ללכת, ועוד רגע יבואו לקחת אותך. שלושה כללים עלייך לזכור בשלב הזה: אל תוציאי מילה ללא רשות מפורשת, אל תעשי דבר ללא הוראה וצייתי לכל פקודה מהר וללא היסוס.
היא נשקה על מצחי ברכות ואז קמה והלכה.
לא הצלחתי לדמיין מה יהיה הצעד הבא אבל קיויתי נורא שיתנו לי לישון קצת.
אני כותבת עכשיו מהחדר הקטן בו המחברת שלך מונחת. יש כאן שולחן כסא ומנורה ובכל פעם עט בצבע אחר. אני תוהה אם אתה קורא את מה שאני כותבת לך ואם לא אתה אז מי כן...
עליי ללכת עכשיו

יום שני 

מאסטר
אני כל כך שמחה עכשיו! פותחת את המחברת הזו בהתרגשות ומתחשק לי לנשק אותה. עכשיו אני יודעת בודאות שאתה שולט כאן בכל מה שעובר עליי למרות שזה כל כך קשה לפעמים. זה אמנם לא העיפרון שנתת לי (הוא נשמט מידי שם בקרחת היער בין העשבים בזמן שנרדמתי ואחר כך הם לא נתנו לי לחפש אותו למרות שהתחננתי שיחכו רגע. אולי הם חשבו שאני מנסה להתנגד להם ובגלל זה קשרו אותי קצת יותר מדי חזק אחר כך אבל לא באמת התכוונתי להתנגד כי הבנתי שאתה שלחת אותם... רק רציתי למצוא את העיפרון אבל אני מבלבלת כאן הכל ואנסה לעשות סדר).
אני לא יודעת כמה זמן עבר מאז שהשארת אותי ביער ונסעת כי לא ראיתי מאז אור יום ואין כאן שום שעונים. גם נרדמתי כמה פעמים מאז ואני כבר לא יודעת אם זה בוקר עכשיו או לילה.
אחרי שהשמש הרדימה אותי שם באמצע היער התעוררתי פתאום מרעש של מכונית. כנראה שישנתי די הרבה זמן כי השמש כבר היתה במקום אחר וגם התחיל להיות קצת קר והספקתי לחשוב שהגעת בדיוק בזמן ושזו היתה הרפתקה נחמדה דוקא להשאר עירומה ביער ושבטח תהיה גאה בי על שלא נכנסתי לפאניקה... ואז פתאום ראיתי שזה בכלל לא המכונית שלך.
זה היה רכב גדול ולבן, מסחרי, עם דלתות שנפתחות מאחור. והוא נכנס אל קרחת היער במהירות כאילו הוא מכיר טוב את הדרך ועצר ממש מולי. ניסיתי לקום מהר אבל אז נזכרתי בבהלה במחברת ובעפרון וידעתי שלא משנה מה, הם חייבים לבוא איתי. אז כרעתי וחיפשתי אותם ומצאתי רק את המחברת וכשהרמתי את העיניים כבר עמדו מולי שניים, לבושים בשחור, עם אזיקים ביד וכיסוי עיניים והם לא הוציאו מילה רק תפסו את שתי הידיים וניסו לאזוק אותי מאחורי הגב. הם היו כל כך מהירים ואני כל כך המומה עד שלא הספקתי להגיד כלום חוץ משניה.. אני חייבת ל... בבקשה! ... המחברת!  וניסיתי להשתחרר מהאחיזה שלהם ולחזור לחפש את העיפרון (ולהרים את המחברת שנפלה) אבל הם רק תפסו אותי יותר חזק ותוך שניה הייתי אזוקה ומכוסת עיניים שוכבת בתוך הרכב הגדול הלבן על הבטן על מזרון עם ריח של אבק. האזיקים היו הדוקים על הידיים ולשניה נבהלתי מאוד כי אתה מעולם לא סגרת אותם כל כך חזק ואולי טעיתי לגמרי שנתתי להם ככה לקשור אותי והייתי צריכה לנסות לברוח איכשהו.
בכל מקרה עכשיו כבר היה מאוחר מדי- הם קשרו לי גם את הרגליים וחיברו לידיים מאחור ואת הגוף הצמידו ברצועות למזרון והייתי לגמרי חסרת אונים ובלי יכולת לזוז בכלל. הייתי נורא צמאה והידיים כאבו מהאזיקים והרגשתי נורא מהעובדה שאני פתוחה וחשופה ככה לעיני אנשים זרים לגמרי ושהם יכולים לעשות בי מה שהם רוצים ולא אוכל להתנגד... אבל מה שהכי ציער אותי היתה הידיעה שאיבדתי את המחברת שנתת לי. לא יכולתי לסלוח לעצמי על זה ובגלל זה פתאום התחלתי לבכות. בכי אמיתי עם המון דמעות אבל בשקט.
נסענו ככה די הרבה זמן בשקט מוחלט. אף אחד מהם לא אמר מילה וזה גרם לי להרגיש כאילו אני נמצאת באיזשהו חלום.  אני חושבת שנרדמתי שוב כי לא שמתי לב מתי המכונית עצרה סוף סוף והדלתות נפתחו. הם התירו את הרגליים מהידיים אבל השאירו שרשרת ביניהם (כמעט נפלתי כשניסיתי לעשות צעד גדול מדי). הם הוציאו אותי מהמכונית החוצה. שמעתי צרצרים והיה קר והבנתי שכנראה כבר לילה. הרגשתי מתחת לרגליים אבנים חדות וקטנות כמו חצץ ועליו הם הוליכו אותי עד שהגענו למדרגות ואחרי שהובילו אותי במדרגות שמעתי קולות של דלת נפתחת ונכנסנו פנימה.
עמדנו עכשיו על רצפה חלקה ונקייה. היה שם חם ונעים. הם הוליכו אותי עוד כמה צעדים ועוד כמה פניות עד שהרגשתי שטיח מתחת לרגלייים שלי. הם הכריחו אותי לרדת לכריעה על הברכיים ואחרי כמה דקות שלא קרה כלום ולא שמעתי כלום הבנתי שהם כבר לא שם.

לא היתה לי שום דרך לדעת אם יש מישהו בחדר וכבר חשבתי להתחיל ללכת על הברכיים ולחפש דרך להוריד את כיסוי העיניים, כשפתאום הרגשתי שמישהו הולך ומתקרב אליי. הרחתי בושם  וניחשתי שמדובר באישה. זה היה מבלבל מאוד והשאלות הציפו אותי מי זאת ואיפה אני והאם זה יכאב ומתי כבר אראה אותך. 
אבל האישה היתה עדינה. היא ליטפה לי את הראש ובקול נעים אמרה ברוכה הבאה, אחר כך  היא שחררה את הידיים מהאזיקים וגם את הרגליים והורידה לי את כיסוי העיניים. שפשפתי את הידיים במקום בו האזיקים השאירו סימן וניסיתי לפתוח את העיניים אבל האור סנוור אותי. רק אחרי כמה שניות הצלחתי לפתוח אותן ולהסתכל מסביב.
החד

יום ראשון

בהתחלה חשבתי שעשיתי משהו שהכעיס אותך ובגלל זה נסעת פתאום, כך בלי להגיד מילה. אבל בשניה שאחרי הבנתי שזה בטח היה מתוכנן מראש בגלל המחברת הזו שביד שלי עכשיו והעיפרון. אילו הדברים היחידים שיש עליי- נתת לי אותם ביד שניה לפני שיצאתי מהמכונית שלך. הייתי בטוחה שזו עוד אחת מהמשימות שלך: למשל לחפש איזה פרח ולצייר לך אותו, בעירום, רק בגלל שאתה יודע שזה כל כך קשה לי להיות ככה... אבל פתאום הפנית את המכונית והתחלת לנסוע ומרוב הלם לא יכולתי אפילו לקרוא לך ולבקש שלא תשאיר אותי ככה לבד.
בדקות שאחרי עוד הייתי בטוחה שתחזור ועמדתי ככה באותו מקום עם המחברת אחוזה בידיי מסתירה קצת את החזה. אבל דקות ארוכות עברו ושום דבר לא קרה ואז הבנתי שאולי זה יקח קצת יותר זמן.
קצת כעסתי עליך באותו רגע, אתה יודע? חשבתי שזה חסר אחריות להשאיר מישהי עירומה באמצע שום מקום נתונה לחסדיהם של עוברים ושבים. אבל הכעס די מהר התפוגג ואת מקומו תפסה התרגשות- אני יודעת בוודאות שלא תניח לשום דבר לפגוע בי... אז אני פשוט צריכה להרפות ולהזכר שאני שלך ושזכותך לעשות בי מה שתרצה  ואולי אפילו לנסות להנות מזה.
האמת היא שהמקום הזה באמת מבודד מאוד וכשנסענו לכאן חשבתי על זה שאתה בטח מכיר את הדרך הזו טוב כי רואים שלא נוסעים בה הרבה אבל אתה בכל זאת נהגת בה בבטחון. אז ניסיתי להאחז במחשבה הזו ולהרגע קצת. מצאתי שני סלעים חלקים שהיה אפשר לשבת לידם ולהשען עליהם ושהיו חמימים מהשמש. הם נתנו לי הרגשה שאני לא לגמרי חשופה כשאני על ידם. היה לי קצת קשה להתישב עם ישבן חשוף על העשב אבל בסוף התגברתי על זה וגיליתי שזה לא כל כך נורא אולי אפילו נעים.
אני יושבת ומשחזרת את הבוקר הזה מאז שנפגשנו ומנסה לגלות איזה רמז שיספר לי למה אני פה עכשיו ומה עומד לבוא. כשאספת אותי במכונית עוד הייתי לבושה בשמלה קצרה ובנעליים ולא מיהרת להפשיט אותי כהרגלך. אחרי שהתחבקנו הסתכלת בי במבט ארוך ארוך ודי מהר הורדתי את העיניים. אחרי זה שאלת אותי מה אני ועניתי השפחה שלך מאסטר ושאלת מה זה אומר והסברתי וקצת נתקעו לי המילים כי לא ידעתי למה אתה חותר ואז שאלת אותי אם אעשה כל מה שתגיד ועל זה עניתי בבטחון מוחלט כן מאסטר ואם אקבל באהבה כל מה שתעשה בי וגם על זה עניתי כן מאסטר אבל הרגשתי את הלב שלי מפרפר טיפה מפחד ואולי מהתרגשות.
אני שמחה שהשארת לי את המחברת הזו, לכתוב בה. שמחה שאתה זוכר שכתיבה מרגיעה אותי או שאולי זה בכלל לא בשבילי אלא כדי שתדע מה עובר על השפחה שלך כשאתה לא כאן. אז אני מבטיחה לנסות לתעד את הכל בדייקנות.
אני לא מצליחה שלא לחשוב מה יקרה לי כשירד הלילה ויהיה פה קצת קר וגם אם בכלל אני צריכה לנסות ללכת לאנשהו ולחפש את הדרך הביתה בעצמי- אולי זה מה שהתכוונת אליו?
אבל בינתיים השמש כאן ממש חמה ונעימה ושומעים רק את הציפורים... ולא מסוגלת לחשוב על להסתובב כך ביער עירומה אז אשאר כאן בינתיים ואחכה. עכשיו אני אפילו קצת מנומנמת וזה טיפה מפליא אותי איך כל כך מהר התרגלתי למצב ההזוי הזה בו אני יושבת עירומה בקרחת יער ויכולה אפילו להרדם אם ארצה...
אולי באמת זה מה שאעשה עכשיו...
 

הם יושבים במסעדה.

הוא- גבוה, לבוש בקפידה היא- - נראית שברירית.

לובשת שמלה ארוכה, עמוקת מחשוף וחשופת כתפיים. שערה עשוי בתסרוקת גבוהה.

הם מביטים זה בזו בעיניים, כאילו העולם מסביבם לא קיים.

היא מספרת משהו. הוא מקשיב לכל מילה. אחר כך הוא משיב לה והיא צוחקת.

וככה זה נמשך.

כשהם מסיימים את הארוחה, הם קמים.

הוא עוזר לה ללבוש את המעיל והם יוצאים שלובי זרועות אל החושך שבחוץ.

במדרגות, לפני הכניסה לבית, הם מתנשקים ארוכות. מאוהבים.  

הדלת נסגרת אחריהם, משאירה את הרחוב מחוץ לעניין.

היא עוזרת לו לפשוט את המעיל והוא פוסע פנימה אל הבית משאיר אותה בכניסה.

לפניה קו גבול בלתי נראה, אותו אסור עליה לחצות כפי שהיא.  

מימין נמצא החדר שלה. ולשם היא הולכת.

היא תולה  את המעילים שלו ושלה, ולאט, מקלפת מעצמה את השמלה ואת כל השאר.

גם הסיכות המהדקות את השיער למקומו מוסרות אחת אחת והשיער משתחרר רך וגלי אל הגב.  

אחר כך היא חוזרת אל מצבה הטבעי.

על ארבע היא לוקחת בפיה סל בתוכו קולר, וזנב

ומחכה שאדונה יפתח את הדלת

ויקרא לה לבוא.

אתה יושב.

אני פרושה על המיטה למולך, חשופה.

האצבע שלי מגששת את דרכה אל הנקודה הרגישה הלוהבת, שבמרכז הגוף שלי

תרה, כמצוותך, אחר מקור הגירוי

מקור העונג.

אני מלטפת שם בקצה האצבע בעדינות ואתה מסתכל.

קשה לי תחת מבטך.

המחשבות מתפתלות ומנסות להחלץ משם, מהסיטואציה המביכה הזו

לנדוד אל מחוץ לגוף, להיות שם מעלינו ולהסתכל מנותקות.

יש שם מאבק. אתה מבחין בו?

הן מנסות, המחשבות. אבל המבט שלך שהוא מוחשי לחלוטין מחזיר אותן למקומן.

הן מרכינות את הראש, מושפלות, ומפנות את המקום לתחושה שעולה מן הגוף:

חזקה, מרטיטה, מענגת.

אני נסחפת לשם וטוב לי וזה מתגבר.  

ואז אני נבהלת מהעוצמה הזו של העונג ומהעובדה שאתה רואה הכל ואני פרושה וחשופה.

והאצבע נעצרת, מהססת ונעלמת משם.

אתה שואל אם הרשית לי להפסיק, ומתחת לקול הרגוע שלך מסתתר משהו אחר שגורם לי מייד להתעשת.

האצבע הסוררת חוזרת למקומה וממשיכה בליטוף, בלחיצה בשפשוף.

היא כבר לא עדינה- המגע שלה בטוח וחזק- היא יודעת בדיוק איפה ללחוץ ומה לעשות כשאין מחשבות

שמפריעות לה.

ואני, אין לי ברירה: אני נכנעת אליה, אליך ומרפה לחלוטין, מרפה ושוקעת אל תוך הגלים של העונג הזה

שהוא מצד אחד כל כך חדש עדיין ולא מוכר ומצד שני קדום וקמאי כמו העולם עצמו.

הגלים גוברים והעונג גובר ואז אני הופכת להיות גוף בלבד.

אינסטינקט טהור. והגוף הזה הוא כולו עונג ורצון בלתי נשלט לפנות מקום. להיות כלי. להיות שלך.

אני מרגישה אותך שם כל כך חזק מרגישה צורך חזק להיות בשבילך.

הצורך הוא גם עונג בעצם והם מעורבבים זה בזה עד שאי אפשר להפריד...

אני לא רוצה שזה ייגמר... אבל השיא בלתי נמנע:

הגל הגבוה מכולם מגיע ומחזיק אותי בפסגתו למשך רגע שהוא נצחי אבל גם קצרצר-במידה-שלא-תאמן בעת

ובעונה אחת, והוא גם מטיל אותי אל החוף מסוחררת ורפויה.

אני נחה שם ולאט לאט חוזרת המודעות אל עצמה. אל המבט שלך.  

אתה מחייך.

הכל מוכן.

אתה טופח בידך על המזוודה החצי מלאה מסמן לי להכנס פנימה.

ואני נכנסת...

הגודל שלי בדיוק מתאים לגודל של המזוודה- כיווצת אותי במדויק.

אני מחייכת אליך במבט מתפנק ומתכרבלת בתנוחה עוברית, קצת מצטערת לרגע שאני לא אהיה לידך ממש בזמן הטיסה,

אבל יודעת שאתה אוהב שיש לך שפחה במזוודה וזה מה שחשוב.

אתה רוכן אליי ומצמיד את השפתיים שלך בנשיקה ארוכה אל שלי. "להתראות, שפחונת" אתה אומר לי, "שינה נעימה".

המזוודה נסגרת מעליי וחושך נעים נכרך סביבי עם הניחוח של בגדיך וחפציך. אני מרגישה איך אני נישאת בחלל ומתגלגלת ברחש נעים על הרצפה. הטלטול העדין מרדים אותי.

....... עשרים וארבע שעות עוברות..........

המזוודה נפתחת והאור החזק מסנוור ומעיר אותי.

פוקחת עיניים אל החיוך המתוק שלך "בוקר טוב, שפחונת שלי, הגענו..."

אני מותחת בעדינות את גופי העירום, מניעה את המפרקים הישנים עדיין ויוצאת החוצה.

כורעת לרגליך בהכנעה, מחכה שתחזיר אותי לגודלי הרגיל כדי שאוכל לשרת אותך כמו שצריך:

קודם כל, לעזור לך להרגע מהנסיעה הארוכה והמתישה, לעסות את גבך וכתפיך ואת צווארך עד שתרדם ותישן שינה עמוקה.

בזמן שתישן, אסדר את כל הבגדים והחפצים, אגהץ את מה שצריך ואדאג להזמין לך אוכל בשביל הרגע שתתעורר.

אחר כך, פשוט אכרע על ברכיי לצד מיטתך ואחכה בסבלנות שתתעורר ואולי תצטרך אותי.

מחשבה מאושרת חולפת במוחי: איזה מזל שאפשר לכווץ שפחות לגודל של מזוודה...

מה היית עושה בלעדיי?

היא קיבלה הנחיות ברורות איך להגיע ואיפה נמצא המפתח לחדר.
היא גם ידעה כיצד עליה להמתין.
הגיעה לפני הזמן אף שלקח לה כמה שעות להתכונן: היא רצתה להיות מושלמת הפעם.
הכי יפה. הכי חלקה. הכי ריחנית. הכי מוכנה בשבילו. היא רצתה להיות מושלמת כי חשבה שבכך תכפר על שמץ ממה שעשתה אבל גם כי חיפשה נואשות משהו שיסיח את דעתה מהמועקה, מהצער, מהפחד.
הפחד הזה מלווה אותה מאז אותו רגע בו התוודתה לפניו. היא לא היתה יכולה אחרת, כי ברגע ששאל היתה מוכרחה לספר לו את האמת. אבל באותו הרגע בו סיפרה לו וראתה את המבט בעיניו מתחלף מרכות של אהבה לעוצמה של כעס, הרגישה שהיא לא יכולה לעמוד בזה.
הפחד הזה גרם לה לרעוד ללא שליטה, להתכווץ מבפנים ולהשתתק חסרת אונים. היא הפרה את דברו, מרתה את פיו וידעה שעליה להיענש. אבל לא העונש הפחיד אותה אלא הידיעה שאין לה מפלט מן האשמה. ומהכעס שלו.
עכשיו היא כורעת עירומה בחדר הקר ומניחה את מצחה על הרצפה, הידיים פשוטות לפנים.
הוא ציווה שתהיה שם בשש ועכשיו שתי דקות לשש והיא ממתינה.
היא מנסה בכל מאודה לנקות את הראש ממחשבות, לשכנע את עצמה שזה כבר לא בידיה. אבל המחשבות נמשכות שוב ושוב אל מה שעשתה ואל הניסיון להבין למה ואיך זה קרה ואל תחושת החרטה.
וכמו בסרט שרץ שוב ושוב בלי הפסקה היא רואה את עיניו ואת עצמה בהן, ומתכווצת שוב.
הפחד.
שמא יעזוב. שמא ישחרר. שמא יגיד לה ללכת.

מעליה שעון גדול
ובשקט שבחדר היא שומעת את השניות עוברות, אחת אחרי השניה.
היא לא מעזה להסתכל כמה זמן עבר: ואם בדיוק ייכנס?
וכמה שהיא פוחדת, היא עדיין מחכה בקוצר רוח שיבוא כבר, שיכפר ושיסלח.
היא נאנחת בשקט לעצמה. זה לא יהיה קל.
ושוב חרטה: איך נתנה לזה לקרות?
היא יודעת
שלא היה זה מחוסר נאמנות או חוסר אהבה
היא הרי אוהבת אותו יותר מעצמה...
זה היה בגלל שהיתה חלשה וחסרת אמונה בו. באהבה שלו כלפיה.
הברכיים שלה והידיים מרגישים את הדקות החולפות.
היא נשברת ומציצה בשעון
שש ורבע.
והוא לא בא.
היא מרגיעה את עצמה בכוח. עדיין מוקדם מלדאוג.
היא תוהה לרגע מה חזק יותר: הרצון לשנות תנוחה או הציפייה המכלה לסליחה.
רק שיגיע כבר...
 
שש וחצי
אולי טעתה בשעה?
רבע לשבע
אולי טעתה במקום?
שבע וחצי
כבר מצאה עצמה מתעוררת מנמנום חטוף למרות התנוחה והקור
ונבהלה.
 
שמונה.
אולי קרה לו משהו?
המחשבה הזו מקפיצה אותה. היא קמה מכריעה של שעתיים. האיברים בקושי נשמעים לה
אבל היא לא מסוגלת לכרוע עוד מרוב דאגה ומתח.
היא הולכת בחדר הקטן, הלוך ושוב. בוכה.
בסוף מבינה שאין לה ברירה. היא נאחזת במילים האחרונות שאמר לה, בהנחיות הברורות.
היא חוזרת לכרוע. מצח על הרצפה. ידיים פרושות לפנים.
זה העונש שלה.
 
השעון מראה תשע.

או..ך! אני לא יודעת למה האישה הזו כל כך מרתיחה אותי.
שניה אחרי שנרגעתי בעזרת הנשיקה ההיא
שוב אני מוצאת את עצמי מלאה ברגשות כעס מתסכלים כלפיה, כאלה שאין עליהם שליטה.
זהו עקב אכילס שלי. אני יודעת את זה: כשמישהו לא מוצא חן בעיניי אני מייד הופכת עוינת כלפיו ולא יעזרו כל הפקודות, האיומים, העונשים.
כמובן שלאחר מעשה אני מתביישת בעצמי מאוד, ומבקשת סליחה.. ומבטיחה להשתנות.
אבל שום דבר לא עוזר והנה זה בא שוב.
היא מצמידה את ידיי ורגליי ברצועות חזקות אל המיטה. רצועה נוספת מקבעת אותי באגן כך שאין באפשרותי כלל להניע את גופי עליה.
היא פונה להתעסק במכשירים החשמליים שנמצאים סביב המיטה ואני, חסרת מנוחה, מנסה להרים את ראשי שוב ושוב כדי להתבונן במעשיה.
"אני חושבת שאולי כדאי להשתמש בזה" היא שולפת מאחת המגרות כיסוי עיניים ומסתכלת באדוני על מנת לקבל אישור.
הוא מקרב את פניו אליי ומתבונן בעיניי.
"מה את אומרת, שפחה? האם יש בזה צורך?"
"לא מאסטר" אני עונה מייד.
"יפה. כך חשבתי..." הוא מחייך אליי
"ובכל זאת, אני סבור שזה ירגיע אותך מעט" הוא אומר, ומסמן במבטו לרופאה.
היא כורכת את הכיסוי סביב עיניי בידיים מיומנות. העלטה עכשיו מוחלטת.
בלית ברירה, מתוך חוסר אונים מוחלט,אני מנסה להרפות את גופי ולהרגיע את הדופק המואץ. מזכירה לעצמי שאני סומכת עליו לגמרי.
שהוא לא יתן שיקרה לי שום דבר רע...
אבל למה? אני לא מצליחה להבין.
למה הוא נותן לה לשלוט בי ככה? הוא הרי יודע כמה אני שונאת רופאים!
לא חשוב... אני עונה לעצמי
זה ממילא לא יצליח לה, מה שהיא מנסה לעשות...
הרצון שלי חזק יותר.
אני מחשלת את עצמי לקראת מה שהולך לקרות.
"בשלב הראשון נרצה לבדוק שהכל תקין ועובד כמו שצריך..." היא אומרת ומצמידה תוך כדי, מדבקות לראשי. אני מניחה שאלה הן אלקטרודות.
לתוך הנרתיק היא דוחפת, לא בעדינות, פלאג כלשהו ומקבעת אותו לתוכי בעזרת סרט הדבקה. אני מרגישה שמשהו מוצמד גם לדגדגן שלי אבל אני לא מצליחה לזהות מה.
אחרי כמה שניות אני מבינה מה זה עושה.
זרמים נעימים של חשמל נשלחים אליו, מעירים אותו.
אני נזכרת במה שאדוני אמר לי פעם, על היכולת לשלוט במחשבה ומתוך כך בגוף. כל עוד זה תלוי בי, לא אתן לה את ההנאה הזו, לראות אותי מתפתלת...
אני מתאמצת לשמוע מה נאמר מעליי, להשאר ממוקדת בהם ולא בתחושה הנעימה והממכרת שעולה בי עכשיו.
"אני לא צריכה תגובה מלאה ממנה כדי לראות מה רמת הגירוי שנוצר" אני שומעת אותה מסבירה בקול ענייני לחלוטין, כאילו הייתי איזה עכבר מעבדות. "הסנסור שבתוך הנרתיק שלה יודע להצביע על כך בצורה מדויקת לחלוטין על ידי מדידת רמת הרטיבות והמתח השרירי" אני שומעת את הצעדים שלו סביבי מתרחקים ומתקרבים. אולי היא הזמינה אותו לצפות איתה באיזה מסך?
"אבל היא נלחמת בזה... תראה, הגרפים במוח כמעט ולא משתנים למרות ההענות הברורה של הגוף לגירוי"
"מעניין..." אני שומעת אותו אומר בקול משועשע
אני די מרוצה מעצמי עד עכשיו. זה אפילו לא קשה כל כך להתעלם מהדרישה הזו לעונג שנכפית עליי. זה כל מה שהיא יודעת לעשות? אני חושבת לעצמי בבוז...
אבל הגירוי ממשיך לפעום שם למטה וגם קצת מתגבר. עכשיו זה בא משני מקומות שונים: גם מהדגדגן וגם מתוך הנרתיק. מסתבר שהאלקטרודה הזו, או מה שלא יהיה שהיא שמה שם- עובדת לשני הכיוונים.
אני נאנקת בשקט.
"אמרת משהו?" היא שואלת
ואני מנענעת בראשי.
"תעני!" הוא מצווה עלי. "בנימוס!"
"לא גבירתי"
אני אומרת בשקט.
אני שומעת אותה מחייכת לעצמה ומקללת אותה מבפנים. שתלך לעזאזל.
קצת יותר קשה להתעלם עכשיו. הזרמים מציפים אותי מלמטה, גורמים לי לרצות להתפתל על המיטה
אבל אין לאן לזוז.
זה מטריף עוד יותר, התחושה הזו של חוסר האונים, אבל כוח הרצון שלי חזק יותר והוא מנצח. אני מאלצת את עצמי לחשוב על דברים אחרים ונרגעת, מרוצה מעצמי מאוד.
האם דימיינתי או שאני יכולה לשמוע אותה עכשיו מתעצבנת קצת?
לא נורא, שתתעצבן. אני חושבת. היא עוד לא יודעת עם מי יש לה עסק.
האדון שלי אומר לי כל הזמן שנקודת התורפה שלי היא הגאווה. איכשהו מולו היא נעלמת לגמרי, אני יכולה לעשות הכל, להענות לכל דבר שיגיד. הנוכחות שלו מולי מאפסת אותי לגמרי ואני כל כך אוהבת את התחושה הזו שקשה לדמיין.
אבל כשמישהו אחר מנסה לשלוט בי... זה רעמים וברקים.
פשוט לא מסוגלת.
"טוב" היא מסכמת בקול יבש "בדקנו כל מה שאפשר מהבחינה הזו. כמובן שיש אינספור גירויים שאפשר לבדוק אותם, אבל בדרך כלל הענות לגירוי ישיר של איברי המין מעיד על תקינות כללית, וברגע שהיא קיימת אפשר לפתח רגישויות נוספות באזורים שונים. אם תרצה, אראה לך בהמשך. בינתיים אני שמחה לבשר לך שהכל תקין לחלוטין."
הגירוי פוסק באחת.
למרבה הפלא, אני מרגישה קצת מאוכזבת. אבל מתעשתת מייד. הלא זה מה שרצית, לא? אני נוזפת בעצמי ודי מתעלמת מהעובדה שלרופאה הנ"ל בכלל לא אכפת אם אני משתפת פעולה או לא. אין צורך להתעמק בזה עכשיו, זה רק משפיל אותי יותר.
"ועכשיו לחלק השני של הבדיקה" אני שומעת אותה.
כמה דקות עוברות ורשרושים שנשמעים ואני חשה קסדה כלשהי מולבשת על ראשי.
"עכשיו הגירוי ניתן ישירות למרכז העונג במוח ומשום כך, לא ניתן להתעלם ממנו. כך נוכל לבדוק האם יש איזושהי בעיה להגיע לאורגזמה ברמה של תפקוד המוח.."
אני לא לגמרי מבינה את ההסבר שלה אבל
פתאום
עובר בי גל מטורף של ריגוש. מקצה אצבעות הרגליים ועד לקצה השערות.
כשהוא נגמר אני שומעת מישהו מתנשף בקול. מה, יכול להיות שזו אני??
לא מספיקה להרגע ומיד מגיע עוד אחד ועוד אחד.
כל המחשבות על התנגדות, ומרדנות וכוח רצון ושליטה מתפוגגות כלא היו. אני בכלל לא שם.
במקומי שוכבת על המיטה איזו כלבה מיוחמת שלא נותנים לה מה שהיא רוצה וכל מה שהיא יודעת זה רק להתנשף בקול וליילל. תנו לי את זה , בבקשה. בבקשה. זה כל כך נעים! רק שיפסיק...! לא! שלא יפסיק! בבק...שה...! עכשיו! מהר חזק. לא יכולה יותר.. הצילו.
כמה עונג וכמה תסכול בבת אחת. אני מתפתלת בתוך הרצועות מנסה להתחפר אל תוך האלקטרודה שבתוכי ואל המיטה, אל משהו קשה שייתן מענה לצורך הזה השואב. וזה לא מספיק. אני יודעת שהם מסתכלים עליי ונהנים אבל לא אכפת לי. לא אכפת לי להתחנן. בבקששששה! אני מוכנה להכל. רק תנו לי את זה...
הגלים שוטפים אותי אחד אחרי השני כל אחד גבוה יותר מקודמו עד שמגיע גל גבוה במיוחד אני נישאת עליו למעלה ולרגע אחד ענוג ומדהים אני מתנתקת לגמרי מהמציאות ונעלמת חסרת משקל אל מימד אחר של עונג אי שם למעלה
 
 
 
ואז זה נגמר.
 
אני חוזרת אל החדר, אל המציאות, אליהם.
היא מסירה את כיסוי העיניים ומחייכת אליי. "הכל תקין" היא אומרת בחיוך.
אני מחייכת אליה בחזרה אבל לא מסוגלת לדבר...
פתאום אני לא מצליחה להזכר למה היא עצבנה אותי כל כך.
מסתכלת אליו
גם הוא מחייך. הוא שמח והוא גאה בי וזה עושה אותי מאושרת ממש.
לפתע אני מבינה איכשהו שזה עושה אותי מאושרת לחשוב שהם, שניהם, יחד, נהנו מהעונג שלי.
זה גורם לי להרגיש מבוישת ומאושרת בעת ובעונה אחת.
הם משאירים אותי לנוח שם על המיטה וחוזרים לפינה השניה של החדר, אל השולחן.
קטעי מילים ומשפטים צפים אליי משם ואני קולטת אותם במעורפל: שלב שני...מניעות פסיכולוגיות... מציאות מדומה...
אבל שום דבר מזה לא נוגע בי עכשיו.
הגוף שלי רפוי וכבד ולאט לאט אני מרגישה איך השינה משתלטת עליו ואני נרדמת.