זה היה לפני הרבה זמן, יותר משתיים עשרה שנים, בתקופה בה התחלתי לבטא את הסאדיזם שלי. אז חשבתי שנכון יותר כאב ללא גירוי, זקפה הרגיזה אותי. רציתי שלא יהיו מגורים, שיפחדו באמת. הייתי "מתחילה", ראיתי דברים קצת אחרת.
הפרטנר איתו שיחקתי אז, כן זה היה משחק בעיני, היה מזוכיסט. הגירוי שלו מכאב הפריע לי. הזקפה שלו, כשהכאבתי, הרגיזה אותי.
אז הדבקתי אותו לעצמו.
שמתי עליו קונדום (משהו שיש סיכוי שהיום לא הייתי עושה), ביקשתי ממנו להצמיד את הזין כלפי מעלה וליפפתי אותו במסקנטייפ. הוא, כמובן, הזדקר רק יותר. הסשן היה ארוך, אלים, הוא היה אחד שיכלתי להתפרע עליו, ענד את הסימנים שלי בשמחה. בין המזוכיסטים המאפשרים ביותר שהיו לי.
אני חושבת על איך אני היום, על ההבדל. גם היום אני רוצה ריצוי ואיפשור ללא זקפה, שלא יהיה ספק, אבל היום אני אוהבת גם את הגירוי, את ההזדקרות.
היום הייתי עושה זאת אחרת.
היום הייתי מדביקה אותו, כנראה בלי קונדום ומכאיבה. בשלב מסויים הייתי מושיטה לו שוק, או מגישה לו כרית ומאפשרת לו להתחכך עד פורקן.
ומכאיבה אחר כך, שוב.
לפני 7 שנים. 5 בפברואר 2018 בשעה 11:30
