צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

Mary's

לפני 3 ימים. ראשון, 17 בנובמבר 2019, בשעה 10:26

ככל שאתה מתבגר, אתה מבין שלאהוב מישהו שאינו אתה פירושו להסתובב בעולם עם נעץ בלב. זה יכאיב, זה כואב, אבל לא תהיה לבד. האדם מחפש משמעות, מצאת משמעות, שותתת דבש ודם לסירוגין. אתה מקווה. תקוותיך נושאות את הרוח, מטפחות את הרוח, מעניקות נפח לחיי היומיום. תחושת הריק הגדול, מסכת ההבלים, מצעד האיוולת - כמו נסוגה לצללים. אי שם באופק דולק מגדלור, ואלומת אורו נחה עליך בבקרים, בלילות. אור חמים התווסף לחייך. אתה מתחיל להיות רגיש. למילים, להיעדרן. דברים מאבדים פרופורציות: מחוות קטנות הופכות לעניינים ברומו של עולם, עניינים ברומו נדמים כקליפה ריקה. הנפש פעלתנית, הנפש נכספת למגע, לטעם, להכרה, הכיסופים מאיימים למחוץ את הנפש.

מתי (שוב) נפגש, תגיד. 

☘️

לפני שבוע. שלישי, 12 בנובמבר 2019, בשעה 15:44

יום חופש נעים. הרבה אנשים מתבצרים בבית בציפיה דרוכה לאסון, טיל, רקטה, משהו, סחרחרים מהאפשרויות, ורוח משובבת נושבת במרפסת, הישר מהים. נחת. מה שלא יהיה, הבית מתוקתק. כל החפצים במקום, מי שצריך לישון ישן כמו תינוק. דומיה בסלון, ואף חתול לא מעז לחרף את נפשו ולהפר את הדממה.

גיבורה על חתולים, משתרעת במרפסת עם רגליים למעלה. רגע עובר. עוד אחד. מרוב שלווה ורוח טובה, סיפוק, עונג ציוץ ציפורים ותחושה של חסד באוויר, באו אלי במסלול הישיר מחשבות על חוסר. כלומר, על חשק.

״יש לך פרצוף יפה״.

״תודה״.

״מאוד שימושי. התכבדי ותקעי אותו במרכז כפות הרגליים שלי, מהצד המעליב. שם עד הודעה חדשה. ויש לך מלא חופש, נהרות. את יכולה לאונן תוך כדי, את יכולה סתם להסניף אותן כמו שמסניפים תופעת טבע, או להיות חיית מחמד טובה, להוציא לשון וללקק. וזיכרי, הבחירה תמיד שלך. נכון? נכון״.

 

לפני שבועיים. רביעי, 6 בנובמבר 2019, בשעה 09:12

כל מי שנדבק בחיידק העיקש של מפגשים עם זרים גמורים יודע היטב, כי מפגשים נחמדים, נחמדים פלוס בנפיטס, יש בשפע, אך לפגוש אדם שמעורר בך השראה ומצית את רוחך ונוטע מתחת לעפעפיך פס רוטט של אור, רוטט לאורך זמן והולך ומתגבר, הנו דבר מיוחד במינו ונדיר מאין כמותו, גם אצלי, שבשנה האחרונה התמזל מזלי עד מאוד והתפלאתי לא מעט והתרשמתי עמוקות ולא רק בגלל שבין חיי הגלויים וחיי הכמוסים אני גומרת כל-כך הרבה פעמים, בעונג חריף, מטמטם, כולו בזכותך, עד שהתודעה שלי מוקרנת לא אחת על פני מקום אחר, כמו נודדת על פני חלל מנותק מזמן וממרחב, חלל חופשי, מרוע, מטמטום, מאוזלת-היד, מכל מרכיבי החיים, בקיצור, אלא גם בגלל פניך, המשרות עלי נועם, והליכותיך, ואיך שאתה שם-לב, בשונה ממני, שם הרבה לב, וכל דבר, מקטן עד גדול, נעשה עבודת קודש, וגם כאן יש שיעור עבורי, כי אצלי אין קדושה, רק חול וחול, בעיניים, בפה, ויום רודף יום עד המוות האורב שיבוא ויעטוף אותי באריג של כלום ושום דבר, ובפשטות, המילים שלך הכי יפות, והן לא עולות לי לראש, הו לא, הן נוגעות בי בעדינות ומחלחלות אל מי התהום של פנימיותי, ושלמים-שלווים פני השמיים, כמו בשיר שאתה אוהב.

 

☘️

לפני 4 שבועות. שלישי, 22 באוקטובר 2019, בשעה 21:32

בתרחיש אחר אנחנו יושבות במסעדה, משהו קז׳ואל לא   מחייב, אולי בכרם. השיחה ערה, השיחה קולחת, מתעדכנות, צוחקות, טוב ויפה. בבית אני מנסה עליה את הלחיצה המדהימה שלמדתי, על שתי הלחיים, כך שהפה נפתח אוטומטית בלי שליטה לעיגול מופתע (שימושית גם כדי לחלץ חפצים ו/או מיני מזונות מפה סרבן של עוללים) - יורקת לה קצת בפה ומצמידה את שפתיה זו לזו, דואגת שתבלע, ואומרת תוך כדי שזה חבל מאוד שנדמה לה שבחוץ היא לא הכלבה שלי, חבל מאוד ומאוד מצער, אחרי ככלות הכל, שהתודעה שלה חלשה ונודדת במקום להעמיק את רגש הכניעה, שכידוע זקוק לעבודהמנטלית מתמדת כדי להיות במקום, גם מצדך, בייחוד מצדך, ועל כן חבל לי, ואף מצער, שלמרות הכל לא ביקשת ממני לירוק לך בפה, לא בתחילת הערב ואף לא באמצעו, ולא ביקשת רשות לאכול, ולשתות, ולא אמרת תודה על הנשימה, ועוד אלף ואחד דברים שלא עשית, ולא, אני לא כועסת, לא בגלל זה אכאיב לך מאוד הערב, ותייללי ותתחנני שאפסיק, תבטיחי שתשתפרי להבא וכיו״ב השתפכויות, אני יודעת שאת ילדה טובה ביסודך ורוצה לרצות, אני פשוט רוצה שתביני. נשיקה במצח. 

לפני חודש. שלישי, 15 באוקטובר 2019, בשעה 08:09

לאחרונה חזרתי להתעניין ברצינות בנשים, לאחר תקופה ארוכה שלא. לא השיט הפטישיסטי הקבוע בדבר ״אופל נחשי שערך” ו״הברק השמיימי של הלק בקצות אצבעותייך״, לא. במפתיע, שלא נאמר, במפגיע, יותר בכיוון אינטימי-קומוניקטיבי שמביט הישר לתוך נשמתה של הציפור הכחולה המפרפרת (וליתר דיוק: הצפויה לפרפר) בכף ידי. 

לא עשיתי בינתיים שום דבר אופרטיבי עם כל הנורמליות שתקפה אותי, פרט לשקיעה בהרהורים נוגים, אשר כידוע, לא רק שאינם מקדמים את העניינים, אלא אף עלולים להחמירם.

שביל האבנים הצהובות של ההרהורים הנוגים הוביל את מחשבותיי התועות לעלמה אחת, נערה, אפשר לכנותה, ילדה קטנה ולעת מצוא תינוקת - ללא קשר לגיל הביולוגי, רק למנטליות שמתחבאת ומחכה שאחלץ אותה באמצעות לחץ מתון אך עקבי. הנערה שלנו, לצורך העניין, היא בלוגיסטית כבר לא מעט שנים, ולמרות שאני לא קוראת את בלוגה ואף פעם לא היה לי עניין מיני מוצק בדמותה, פתאום התנחלה בלבבי. בקטע תמוה אני מוצאת עצמי מדמיינת אותה ניצבת מולי על שתי ברכיים רועדות, עם ארבעה אטבי כביסה מסודרים יפה יפה בין רגליה ובאט פלאג מנצנץ מאחור. ידיה כפותות. במרווח שנותר לה היא משתוללת, היא מייבבת, היא לא מסכימה לבקשה מאוד פשוטה שלי, באמת, מאוד פשוטה. כמה סטירות חזקות, אולי 30, ודחיפת ארבע אצבעות לפה בו זמנית ומגע נחוש, מפלס דרכו בין שלל האטבים, בעומק הפרח שבין רגליה, ועיניה מתערפלות ערפול מאוד מיוחד שזה יפה לראות. אני דוחפת לה מוצץ לפה. אסור להוציא. תוציאי תיענשי קשות, כפי שלא נענשת מעולם. עיניה נפערות. היא מייבבת במן חוסר אונים אבל משאירה בהשלמה.

ילדה טובה, אני מחבקת אותה ברוך ונושקת תוך כדי לדמעותיה. ילדה טובה, אני מנחמת אותה, כמה זמן היית קשורה? כמה זמן התעללו בך? כולך מלאה סימנים, ילדה מסכנה. אני משחררת את ידיה, מעסה את פרקיה ואת גופה הכואב מהישיבה הממושכת, ומסירה גם את האטבים המרושעים וממשיכה לעסותה בחלקיה הרטובים הדואבים ולדחוף תוך כדי את הפלאג פנימה, עמוק יותר, יותר עמוק, זה שם המשחק. הדמעות, הבושה, המוצץ, המבוכה הגדולה, קול הגניחות, ילדה קטנה ומסכנה, תינוקת קטנה, הכל מתערבב זה בזה לגירוי יוקד, ואני מצמידה את הפרפר שלי לפרפר הדומע והכאוב שלה, סותמת לה את הפה עם כף היד וממשיכה לתת לה בקצב נחמה, נחמה אימהית, בפירוש אימהית (התחרפנתי), מלא נחמה, תבכי כמה שתרצי, ילדה פראית מהממת 💋

לפני חודש. ראשון, 6 באוקטובר 2019, בשעה 12:33

קצת אחרי חצות, בדרך חזרה במונית.

מוסיקה נשפכת מאוזניות לתעלות השמע. הנפש בנעימים לאחר מאורעות הערב, מספרת לעצמה סיפורים: אם איש אינו יודע, מלבד שנינו, כאילו שהדברים לא התרחשו כלל. ככה זה עם סודות, הממשות תלויה באוזניים כרויות ובעיניים מתבוננות. עוד מעט קט, וגם הזיכרון הזה יאבד מחיותו, יתפורר, ידהה. וכך גם אני, לרבות הכתמים הסמויים, החבויים, אשר מכתימים את אישיותי ואשר עליהם איני מצליחה להתגבר.

 

טוב שיש צללים בעולם, ושאפשר לבחור להעמיד עצמך באור או לחסות בצלליו.

 

אני משעינה את הראש לאחור,  עוצמת עיניים, נותנת לצלילים לעשות בי. לו רק יכולתי לצאת מגופי, לנשק את עפעפיי ואת המצח והשפתיים ולגעת בי ברוך, לתת לי נחמה.

לפני חודש. שישי, 20 בספטמבר 2019, בשעה 16:23

אז עכשיו כשאני אמא אני נדרשת לכל מיני פעולות שלא הייתי מעלה על דעתי, בחיי שלא הייתי מעלה על דעתי. כבר התרגלתי, פחות או יותר, ללכת עם עגלה ברחוב, כמו מושפלת, למרות שהיה לא קל, אבל נו, שיהיה. עגלה. צרחות פראיות באישון הלילה. להרגיע מישהו אחר ובייסיקלי לסעוד אותו במקום שירגיעו אותי וינחמו, וילטפו אותי ארוכות, ויעשו לי נעים. 

אנחנו (והעגלה) צועדים ברחוב טרומפלדור, לכיוון גן מאיר. לפעמים נדמה לי שהחיים שלי מתנהלים בטווח של רדיוס מגוחך, חיצונית ופנימית. ולפעמים לא. אמא. צריך להתרגל לזה, הסטטוס לא מחליק בגרוןבטבעיות. 

החוויות החדשות נערמות זו על זו. גן שעשועים. עשרות הורים וזאטוטיהם. המולה רבתי. חום אימים, לחץ, מלמולי תינוקות, אבק, מחיות פרי. מתחשק לי לתפוס את הרגליים ולרוץ, לברוח. עם עגלה ותינוק אי אפשר. אני בולעת את כבודי בפעם המי יודע כמה, מזכירה לעצמי שיעורים שלמדתי בגילמן על מידתיות, רציונאליות ודחיית סיפוקים, מניחה אותו על אחד המתקנים, ומעודדת: תזחל, זחל חמוד. 

הזחל הקטן זוחל במרץ ומתפלש בהנאה מרובה בלכלוך של אחרים. אני נזכרת בליבוב מה באנשים שהזחלתי על הרצפה, ואיך אמרתי: תזחל חמוד, תראה לי. ואיך הראו לי. נעים. מרגיע. בחזרה לגן, לתחושת האימה וחוסר הסדר. בשעמומי, אני משחקת משחק ביני לביני: עדיף לחטוף הצלפות מהשטן באחד ממדורי הגיהנום, על פני בילוי בגן שעשועים. ושיכבה לי סיגריה בטבור. לא עדיף: לאכול צואה. שתיית שתן - מתלבטת. תלוי של מי. 

מבט סביב. כל ההורים, ללא יוצא או יוצאת מהכלל, בשלהי שנות ה-30, כי הם עשו את הילד בגיל מאוחר, ואיש לא מביט באחר או מפתח שיחה, למרות הקירבה הפיזית, והמנטלית, אלא שקוע בנייד, בילד ובייאוש תהומי לסירוגין, ולכולם יש נעלי אולסטאר שחורות גבוהות או נעל דומה וקעקועים גדולים מאוד במקומות בולטים, על הרגליים או הזרועות, כאילו נפלטו מאותו פס יצור מטופש.

ובדיוק השבוע חשבתי לעצמי, קעקוע גדול על הזרוע, למה לא. שוב לחץ בחזה וחשש מציק להיטמע, להיעלם. נראה לי שאקעקע את הגב. לא כמו כולם, הכי מיוחדת. 

לפני חודשיים. שישי, 20 בספטמבר 2019, בשעה 14:03

התאוששתי. שזה אומר שאני מביטה גם החוצה ולא רק מתכנסת פנימה, וביום שמשי נאה כזה, במספרה ברחוב בוגרשוב, גם על החזה היפה של עדי הספרית, שממוקם סנטימטרים ספורים מהפרצוף שלי, קרוב בקטע שערורייתי והולך ומתקרב, סוגר טווח, למרות שאני, כשלעצמי, דוממת, לא זזה, רק מתבוננת, כמעט בעל כורחי, גולשת במבט ובמחשבות על פני שדיים שופעים, מחשוף עמוק, גוון עורה השחום בא טוב עם גוון הלטאה שלי, אני חושבת, ולחלום בהקיץ זה לא פתטי, אלא אנושי, ויש לה גבעת בטן קטנה ונהדרת, גוף חופשי, לא מהודק, לא מתנצל, אומר בריאות, אומר געי בי, עשי בי, טעמי אותי, אומר תגררי אותי מהשיערות ותרקי לי בפה ותכלאי אותי נאנקת בין הירכיים שלך ותלי אותי לקישוט כמו תכשיט. 

רק אם תרצי, עדי. 

עדי עם פן בידה אומרת ״תורידי את הראש מאמי״, אני עונה ״בטח מאמי״, מורידה את הראש ומשתדלת לא להוציא את הלשון, בת תרבות, בטח לא לדמיין טעם, או מגע, או תחת, אין אף אחד בחיי שמכנה אותי מאמי, ולפי מיטב זיכרוני גם לא היה מעולם, והייתי רוצה כל כך שיאהבו אותי בצורה כזו, חמימה, משתפכת, לא שכלתנית, בלי חשבון, בלי יד רושמת, על אף שאני די מאופקת, ואולי דווקא בגלל שאני מאופקת, לא משהו בלתי הפיך, ואני מוכנה להשתנות, אני מסוגלת, נדמה לי.

לפני 8 חודשים. שני, 11 במרץ 2019, בשעה 07:03

אין בטלה יותר מוצדקת מבטלה שמתבטל אדם בחדר המתנה. אני? אני בתור לצילום חזה. כן. תודה, גם לך. ובכן, אולי צינון, אבל מי יודע, אולי גם דלקת ריאות ובהמשך, זמן לא רב אחר כך - מוות. כן, נקווה לטוב. 

ברוח אופטימית זו, הצג מתחלף, מספר שהגיע תורי. מהר משציפיתי, כמעט ולא הספקתי לפתח חרדת מיתה ראויה, לעמוד בנחת על אימת המוות, להתפלש בה כפי שמתפלשים בשקע הצוואר של מישהו אהוב ולדמיין את ההלוויה, האופק, שורת ברושים, שמיים נטולי עננים ואת עצמי דוממת מתחת לאדמה, נרקבת לאיטי. מוטב כך, אני מניחה. בכלל, כל זה שייך לעבר, עניינים אקזיסטנציאליסטיים סבוכים שהותרתי מאחור, ובעצם, מותרות פסיכולוגיות של אנשים בריאים, בריאים ומפונקים, שלא סטרו להם סטירה הגונה מעולם, וגם אם סטרו - לא הועיל. 

חדר ההמתנה מוביל לחדרון קטן עם כיסא בודד, עליו מונחים סינרי בד לבנים. גבר עם שפם מגיח מחדר חשוך (...) ואומר, תורידי את הכל, כולל חזיה, ותלבשי את זה. אני מתפשטת וקושרת סביב מותני את אחד הסינרים, קצת כמו שקושרים עוף, עם הזרועות הדקות, הארוכות, משתרבבות להן מהצדדים, ונעמדת, מוכנה לצילום ולמה שלא יהיה. ביני לביני, זה מרגיש סמלי מאוד, ודי מגרה את העצבים, די מגרה באופן כללי, כללי וסתום, לא בצורה בלתי נעימה, כאילו יש כאן עניין גורלי של אמת מוצפנת שעתידה להתגלות, דבר מה בר פענוח, ולמרות שכבר החלמתי מריגושים מורבידיים, כלומר, חנקתי אותם בשתי ידיים נחושות והשארתי אותם מעורפלים, מעולפים למחצה על הרצפה בחדר צדדי, מתחשק לי בכל זאת לומר רגע לפני השיקוף: אפשר גם בלי סינר בכלל. וגם: אולי אתה רואה שם, בכלוב הצלעות, בריאה הימנית, משהו מתנועע? איזה זחל שמכרסם אותי מבפנים, תובע ממני תביעות משונות, רוצח את מי שהייתי רוצה להיות בעודי בחיים? אה, לא? מוזר, מוזר מאוד... 

במקום זה אני אומרת משהו נורמלי, נורמלי וסביר מאוד ושקרי בעליל - הכי לא איזבל הופר, באף אחד מהסרטים שלה, אף על פי שעבור חלקנו זה מדרון חלקלק - משהו כמו: ״כבר סיימנו? איזה כיף״, שלאחריו אני מטפסת החוצה ונפלטת מהחדר. נהניתי די והותר ליום אחד. 

מאוחר יותר אני מציצה בסקרנות בתוצאות הבדיקה. הסרעפת בעמדה תקינה. אין עדות לתסנין, אין עדות להרחבת המדיאסטינום והשערים. צל הלב בגדר הנורמה. כן, בטח. 

לפני 8 חודשים. ראשון, 10 במרץ 2019, בשעה 08:21

אהובי מושך אותי משיערותיי ואני צוחקת

צועק לעברי בקול רם ואני מיד נרגשת

פונה אליו ברוך 

בנועם מרכינה ראשי

מנשקת כפות רגליו - ושוב צוחקת 

בימים אני נושאת אותו בערוגות לבי

ובלילות מתהפכת על משכבי

נפשי שואלת

האם החסרתי ממנו דבר

כיצד אעשה אותו מאושר?

לא פעם ולא פעמיים מצאתי את עצמי 

נותנת בו מבט ממושך, מבט חולמני

מתרשמת עמוקות

אלו כפות ידיים, אלו עיניים, איזה קו לסת!

והוא אז השתין עלי בקשת

הנה כי כן, הרגע בינינו אינו רגע סתם - 

אלא זהוב ותם

זהו אהובי וזו מנת חלקי

רצעתי את אוזני, ילד משלי 🙃