אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

Mary's

לפני 6 חודשים. שני, 11 במרץ 2019, בשעה 07:03

אין בטלה יותר מוצדקת מבטלה שמתבטל אדם בחדר המתנה. אני? אני בתור לצילום חזה. כן. תודה, גם לך. ובכן, אולי צינון, אבל מי יודע, אולי גם דלקת ריאות ובהמשך, זמן לא רב אחר כך - מוות. כן, נקווה לטוב. 

ברוח אופטימית זו, הצג מתחלף, מספר שהגיע תורי. מהר משציפיתי, כמעט ולא הספקתי לפתח חרדת מיתה ראויה, לעמוד בנחת על אימת המוות, להתפלש בה כפי שמתפלשים בשקע הצוואר של מישהו אהוב ולדמיין את ההלוויה, האופק, שורת ברושים, שמיים נטולי עננים ואת עצמי דוממת מתחת לאדמה, נרקבת לאיטי. מוטב כך, אני מניחה. בכלל, כל זה שייך לעבר, עניינים אקזיסטנציאליסטיים סבוכים שהותרתי מאחור, ובעצם, מותרות פסיכולוגיות של אנשים בריאים, בריאים ומפונקים, שלא סטרו להם סטירה הגונה מעולם, וגם אם סטרו - לא הועיל. 

חדר ההמתנה מוביל לחדרון קטן עם כיסא בודד, עליו מונחים סינרי בד לבנים. גבר עם שפם מגיח מחדר חשוך (...) ואומר, תורידי את הכל, כולל חזיה, ותלבשי את זה. אני מתפשטת וקושרת סביב מותני את אחד הסינרים, קצת כמו שקושרים עוף, עם הזרועות הדקות, הארוכות, משתרבבות להן מהצדדים, ונעמדת, מוכנה לצילום ולמה שלא יהיה. ביני לביני, זה מרגיש סמלי מאוד, ודי מגרה את העצבים, די מגרה באופן כללי, כללי וסתום, לא בצורה בלתי נעימה, כאילו יש כאן עניין גורלי של אמת מוצפנת שעתידה להתגלות, דבר מה בר פענוח, ולמרות שכבר החלמתי מריגושים מורבידיים, כלומר, חנקתי אותם בשתי ידיים נחושות והשארתי אותם מעורפלים, מעולפים למחצה על הרצפה בחדר צדדי, מתחשק לי בכל זאת לומר רגע לפני השיקוף: אפשר גם בלי סינר בכלל. וגם: אולי אתה רואה שם, בכלוב הצלעות, בריאה הימנית, משהו מתנועע? איזה זחל שמכרסם אותי מבפנים, תובע ממני תביעות משונות, רוצח את מי שהייתי רוצה להיות בעודי בחיים? אה, לא? מוזר, מוזר מאוד... 

במקום זה אני אומרת משהו נורמלי, נורמלי וסביר מאוד ושקרי בעליל - הכי לא איזבל הופר, באף אחד מהסרטים שלה, אף על פי שעבור חלקנו זה מדרון חלקלק - משהו כמו: ״כבר סיימנו? איזה כיף״, שלאחריו אני מטפסת החוצה ונפלטת מהחדר. נהניתי די והותר ליום אחד. 

מאוחר יותר אני מציצה בסקרנות בתוצאות הבדיקה. הסרעפת בעמדה תקינה. אין עדות לתסנין, אין עדות להרחבת המדיאסטינום והשערים. צל הלב בגדר הנורמה. כן, בטח. 

לפני 6 חודשים. ראשון, 10 במרץ 2019, בשעה 08:21

אהובי מושך אותי משיערותיי ואני צוחקת

צועק לעברי בקול רם ואני מיד נרגשת

פונה אליו ברוך 

בנועם מרכינה ראשי

מנשקת כפות רגליו - ושוב צוחקת 

בימים אני נושאת אותו בערוגות לבי

ובלילות מתהפכת על משכבי

נפשי שואלת

האם החסרתי ממנו דבר

כיצד אעשה אותו מאושר?

לא פעם ולא פעמיים מצאתי את עצמי 

נותנת בו מבט ממושך, מבט חולמני

מתרשמת עמוקות

אלו כפות ידיים, אלו עיניים, איזה קו לסת!

והוא אז השתין עלי בקשת

הנה כי כן, הרגע בינינו אינו רגע סתם - 

אלא זהוב ותם

זהו אהובי וזו מנת חלקי

רצעתי את אוזני, ילד משלי 🙃

לפני 6 חודשים. שישי, 8 במרץ 2019, בשעה 16:12

סיכומו של דבר, לאחר שכופפתי את עצמי כיפוף בלתי רגיל, עיקמתי את אישיותי לכדי סימן שאלה במקום בו הוצב דרך קבע סימן קריאה ובאופן כללי מחלתי על כבודי המפוקפק, או אז, מעט לאחר שקיבלתי את שחשקתי בו, ערגתי, התאוויתי לו, איווי סומא, מוצדק אם כי סומא - ובקיצור, קצת אחרי שגמרתי 700 פעם וברצף, הגיחה בת קול ושאלה ביובש, ובמבטא רוסי משום מה: נו, מה. את מתלבשת או מה? 

רציתי למשוך את הרגע, בכל זאת, מה רע, אך הזונה הרוסיה, כלומר, הקול הפנימי שבי וחכמתי הנסתרת, לירלרה כי החיים, וזה לא סוד, גם לא הפתעה גדולה, אינם גני תענוגות ארציים של התפשטות והשתובבות בערום בחדרי מלון, שבירת חפצים בלהט הרגע המטורלל וגניחות אנוכיות, דרמטיות, של פרא אדם חסר בושה, חסר עכבות, ללא אכפתיות, בלי דין, בלי דיין, מיד נפתחת עוד איזו כנף, כנף צדית, אימת הגיהנום, טבילה בזפת, גלגול בנוצות, מפלצות יום הדין מזות רעב, מלאות עיניים ושפתיים ומה יגידו ואיך העזת, תיאר את זה יפה הירונימוס בוש, כשבתווך מתנשאים באיום החיים התרבותיים, כלומר, הגלויים, והם עניין רציני, וליתר דיוק, דבר ההולך ומרצין ומתגבש לכדי שגרה סלולה, רצועת חנק בהסכמה ובהבנה, שוליה הנאים רקומים העמדת פנים עדינה ושברירית מאין כמותה, שהושקעו בה זמן, משאבים, רגש, קורבן אדם... 

אספתי מהרצפה בזה אחר זה פריטים שהושלכו כלאחר יד, גרביונים, שמלה, תחתונים, שתי טבעות, שתי כנפיים, ברקע התנגנו מילים מופרזות, מופרכות, מה לי ולזה, חשבתי, מה לי ולזה, אמרתי גם אני איזה דבר, שניים, נעלי נקשו בעקבן בקוצר רוח, חרטומן פנה לדלת. נשיקה אחרונה. רימית אותי במתיקות כפי שלא רומיתי שנים, השליתי אותך בחן. שלום, שלום. 

 

 

 

לפני 8 חודשים. שלישי, 25 בדצמבר 2018, בשעה 11:37

גם אם לא עברתם היריון מעולם ולא גידלתם בכרסכם מישהו שאינו אתם (תולעי מעיים לא נחשבים, לצורך העניין), גם אם לא תפחתם כבצק פראי ופניכם המאורכות, המחודדות, לא התעגלו כקלמנטינה, גם אם גופכם לא הואבס בהורמונים ומבטכם הנבון לא הוחלף בעיניים רכות ומזוגגות, הדומעות בתוגה מול המרקע למראה ילדים אפריקאיים רעבים וצער העולם בכללותו, גם אז - וודאי תוכלו להבין את ההקלה שאחרי. 

 
תמה תקופה. מה נעים ומה נחמד להיות שוב לבד, צפונה בגוף סתמי, נטול ציפיות גדולות והתרחשויות מיוחדות. רק אני וגופי, גופי ואני ולכל היותר נשמתי, נשמה רזה וחטובה בעלת יכולת אמפטית מוגבלת שמשקלה הסגולי אינו עולה על שבעה גרמים שלמים. איש אינו מאחל לי ואינו נזהר בי, ואינו מתרומם ממושבו עבורי בציבור ביראת כבוד משל הייתי בעלת מום או בת מאה, ובייחוד אינו מחשיב אותי לקדושה מעונה.

 
הו, חירות מתוקה, הו, קלילות הנפש. אין תחליף לחופש להיות אף-אחת, לזחילה מתחת לרדאר של העין הפקוחה תמיד. תחושה אומניפוטנטית כמעט. סוףסוף, אני יכולה לעשות כאוות נפשי. אני יכולה לנהוג בחוסר אחריות, לא להישמע להוראות רופאיי, למשוך זר מיסתורי (נגיד) לחדר אחורי, לעשות קוקאין מפטמות של קטינות או לפרגן לעצמי קריסטל מת׳ באמצע השבוע, אני יכולה לטפס על הר או אפילו לזרוק את עצמי מצוק, אבל אני לא אעשה את זה, ככלות הכל, מה הטעם לזרוק עצמך מצוק כשאפשר לשקוע באגמי האושר של עיניך הקטנות, המביטות בי במבט צוחק.

 

 

 

לפני שנה. ראשון, 20 במאי 2018, בשעה 13:31

דוקאביב בסינמטק.

התגלגלתי לסרט בשם ״הגרמני״, שמספר את סיפורה של במאית דוקו שעשתה לה מנהג להפוך את מערכות היחסים שלה לסרטים קצרים ומטרידים. על מנת לסבר את האוזן, הסרט הקודם, הראשון שלה, נקרא ״החבר הערבי שלי״. הפעם מדובר בבחור גרמני נאה למראה, תמיר, חיוני ובעל זיק פרברטי לא מבוטל, שהגיע ארצה, שטוף תסביכי שואה, למצוא מענה לנפשו המסוכסכת.

רצה הגורל ואותו גרמני חביב וכפייתי-משהו מצא עצמו בפתחה של אותה במאית, שדומה כי עיקר יצירתה הטרלת גברים תוך בימוי מתועד של מערכות היחסים המעוותות הנרקמות ביניהם. על הדרך היא מקדישה חצי שנה מחייה לכל מערכת יחסים מתועדת. בקטנה כזה. העיקר היצירה. 

ובכן, לה יש בית ישן ורעוע השייך לסבתה ניצולת השואה, לו חסר מקום לישון. הוא מציע בחיוך תם ושובה לב להיות העבד שלה ולטפל בכל מה שדורש טיפול, תוך ציון כי ״זה בגנים שלך, תעבידי אותי״, היא נענית בלי דעת, ובראשה התחמן מריצה, תוך כדי, בקשות לקרנות מימון לדוקו החדש.

בחלוף חצי שנה העבד כבר לא עבד, אלא פקעת עצבים נוירוטית וחבית נפץ אנושית: הגברת פאסיבית, מלוכלכת, לא יוצאת מהמיטה, סרוחה בבלאגן איום, בלתי נסבל, אינה מוצאת ידיה ורגליה, חסרת תכלית ומטרה, לא ממטירה פקודות, לא מנצלת כוחה לרעה, אף לא לטובה, בקיצור, אסון. 

הגברת, מצדה, נרפית ומטרילה לסירוגין, ככל הנראה, במטרה להגיע להישגים בסרט. שלא ישעמם לצופים. באחד הקטעים המלבבים, מתחוור כי התעלמה תקופה ממושכת ממכתבים מממשלת גרמניה ועל כן שללו לסבתה, שנמצאת בבית אבות על ערש דווי, תגמולים המיועדים לניצולי שואה. בנונשלנטיות ישנונית, כלאחר יד, היא מטיחה את האשמה בגרמני החמוד, שכלל לא ידע על אותם מכתבים, ובייחוד לא שיער בנפשו כי ניתן להתרשל עד כדי כך במילוי חובותיך הלאומיות, האזרחיות והמשפחתיות, באופן החוטא חטא כה גס לערכי האחריות האישית, היעילות הקפדנית והארגון המאפיינים את ליבת הרוח האנושית. ממוטט מרוב רגשות אשם לא-לו, חוסר הוגנות וחוסר גרמניות, הוא צורח, כאדם הנמצא על פי תהום: את לא מתביישת? לא קיבלת חינוך?!? 

מפה לשם מערכת היחסים מדרדרת למפגן סאדיסטי של מאזוכיסט מתוסכל המתעמר בטרולית שמגיעה לה כאפת יישור. היא חוטפת קצת, קצת בוכה, קצת מייבבת, דרמה בזעיר אנפין.

 

מוסר השכל? כשיש לך עבד, בייחוד גרמני, דאגי להעביד אותו היטב, להכות אותו היטב, בלי רחמים ועד זוב דם, ולגרום לו למלמל לעתים קרובות מילות הודיה מתחת למגף הלוחץ על ראשו. ולו על מנת לשמור אותו בקו השפיות, ואת מערכת היחסים בריאה ונעימה. 

לפני שנה. רביעי, 16 במאי 2018, בשעה 10:25

שכבנו על מיטה אחת

אור הירח נפל על גופינו

שנדמו רחוקים

אצבעותנו זהרו

זוהר חיוור

החדר התמלא בנועם

דבר לא הפריע את הדממה

הבטתי בך מרוצה

הרגשתי שבעת רצון וריקה

טובלת בנחת גדולה

הנשמה גבהה, תוהה

אני מתה או מה

לפני שנה. רביעי, 16 במאי 2018, בשעה 03:57

לפעמים אני חושבת עלייך. עלייך ועליי. איך בפגישה הראשונה, שהסתיימה בגן ציבורי חשוך, פלטתי סתם כך, באגביות, ״חבל שאין פה פח, יש לי מסטיק לעוס ביד ואין פח״, ואת הושטת יד ואמרת: ״תני״, ובקלילות לקחת ובלעת והוספת חיוך קטן ומרוצה, של פסיכית, שהרשים אותי מאוד. מי עושה דברים כאלה, מי מתנהג כך, תהיתי, וחשבתי שאת אולי משוגעת אם כי אלגנטית, ואני גם כן וזה אולי יכול לעבוד. 

פחדת מהזיקנה אבל לא מהמוות ואחרי חצי שנה אמרת, ״אני אוהבת אותך. אולי תקפיאי אותי לנצח בפריזר שלך, תוכלי לאכול אותי קצת בכל יום, עד שאגמר, זה הרי ממילא מה שאת עושה מדי יום״.״אולי באמת״, צחקתי והבטתי בך בחיבה גדולה, והרגשתי מוחמאת, בת-מזל ונבוכה אל מול השיגעון, שיגעון בשתיים, שכבר לא היה ערטילאי בינינו אלא נוכח, הולך ומתפשט.

״מתי?״ שאלת כמצפה, כאילו שיש כאן לוז צפוף. ״אל תשגעי אותי״ ביקשתי, למרות שנהניתי מכל רגע ורציתי שימשך, ימשך לעד, ויחזור על עצמו בתנועה נצחית, מעגלית, כנחש הפוער לסתותיו כדי לנשוך את זנבו. צמיד שטן, להתהדר בו. עד שיום אחד עבר לי, עבר כלא היה. תמיד עובר לי. דבר מה נכבה, הפנימיות כבר לא שוקקת. ומלהט הרגש, סערת השיגעון - נותר רק זנב חתול, נבלע באחת מדלתות הזיכרון. 

לפני שנה. חמישי, 10 במאי 2018, בשעה 00:40

השבוע בכיתי בלי סיבה. שנים שלא. כמעט שכחתי שאני יכולה. זה מצחיק, כי זה קרה במסעדה במוזיאון, ששגיא כהן הקדים וכתב עליה: עוד לא אבדה תקוותנו. המלצר בדיוק הגיע, נבוך מהמחזה, ביד אחת אוחז בצלחת עם סלט ארטישוק, תפוז, גבינת עזים ושומר, עליו נכתב מבעוד מועד: השלם גדול מסך חלקיו, ביד שניה את המנה שלך. עברת לצד שלי, התיישבת לצדי, על הספה, ואמרת ברגש ובמן חמלה: מה זה, את הילדה הכי מסכנה בעולם, ואני הסכמתי ואמרתי, נכון - ולמרות שזה לא נכון, רחוק מלהיות נכון, ולמרות שאני שונאת חמלה ומעדיפה, נאמר, להתגלגל בבוץ, לרגע זה הרגיש נהדר. 

לפני שנה. שישי, 4 במאי 2018, בשעה 10:05

לפחות הרגליים עדיין ארוכות (; 

 

לפני שנה. שלישי, 1 במאי 2018, בשעה 07:20

האהבות הקודמות שלנו מצלצלות

מדפקות על הדלתֿ ועל שמשת החלון

מגיחות מבין החריצים

מבקשות שנפנה להן מקום

להתרווח אצלנו

היכן שכבר שכחנו

אנחנו לא מעוניינים

בשום פנים אל תזכירו לנו

את עיניכן הכהות הנוצצות את שפתי הוורד

את השמש השוקעת והלילה היורד

על מפלי השיגעון והאדמה הרועדת

אל תתפשטו לנו ואל תעשו לנו טובות אנוכיות, אהבות

הכי טוב

קחו את הטובות ודחפו אותן עמוק לתחת

שגם הוא לא מעניין מבחינתנו

ככה זה

והאהבות שכידוע מאוד רגישות

ולא מסוגלות למילים קשות

נסוגות, גוועות 

יום אחד גם אנחנו נחלוף ונגווע

קצף על פני המים

קצף

ככה זה