החלטות

חדר כושר 1

באמצע האימון מתקרב אליי דוס Out of nowhere, מסתכל עליי בהתרשמות ואומר:

"אמרו לך פעם שאתה דומה לטום קרוז"? 

בשבילי זו מחמאה להיות דומה לטום קרוז, כמובן שאני מתכוון לתקופה הצעירה יותר שלו לפני שהתחיל להיות קצת קוקו

עם כל השיט של הסיינטולוגיה. האמת יש דמיון.

אני מסתכל קצת מופתע, שוכח להשלים את הסט ואומר "תודה על המחמאה".

הדוס עם חיוך רחב על שפתיו אומר: "לא לא, תודה לך!" ומשאיר אותי עוד יותר מופתע ועם תהיות של: "איך הוא יודע מי זה טום קרוז?"

מעלית

שעתיים אחרי הסצינה מחדר כושר 1, אני פוגש את השכנה במעלית, היא מסתכלת אליי מחייכת, אני מחייך אליה בחזרה בתמיהה

של: מה עובר בראש לשכנה הקוגרית שתמיד אוהבת ללבוש בקיץ שמלות מיני קצרות מידי שלא תואמות את העובדה שהיא בעשור השישי לחייה? המעלית נפתחת ואני מתחיל לזוז לכיוון הדלת כשהיא קוראת מאחוריי: "אתה יודע שאתה דומה לאחד הבנאים?" ואני רואה שהיא מתחילה להעלות בראשה את כל הבנאים ולזמזם שיר של אחד מהם. אני משלים אותה: "התכוונת למאיר בנאי?" "כן כן" היא אומרת בחיוך לפני שהמעלית מנתקת את השיחה הכל כך מעניינת. אז אני דומה למאיר בנאי וטום קרוז בנשימה אחת. כנראה שהדוס ניסה להתחיל איתי.

נשלטת קטנה

כל כך צעירה וכבר עברה הרבה בחיים. חיוורת עם עיניים בהירות וצנומה, מזכירה בובת פורצלן. החיוך שלה הוא תערובת של מתיקות ותמימות עם עקמומיות קטנה של מרירות המרמזת על פגיעות שחוותה בעברה. האמפתיה יוצאת אליה ויש לך רצון פשוט לחבק אותה ולהשכיח את הכאב. אמרתי לו שעליו להשגיח עליה בעשר עיניים כדי שזאבי הקהילה לא יפשטו את עורה מעליה. קראתי כבר יותר מדי סיפורים על נשלטות צעירות שפירקו אותן לרסיסים. הוא אמר שהוא לא עוזב אותה, תמיד משגיח עליה, תמיד איתה. הוא בין השולטים היחידים שאני סומך עליהם באמת. הוקל לי. אני יודע שהוא יבנה אותה מחדש. מחזיק לך אצבעות אחי.

חדר כושר 2 

לפעמים בימי שישי אני רואה אותה. גוף אתלטי וחטוב, עור שזוף, עיניים כהות מחייכות וממזריות, שיער אסוף ,אבל יש עוד משהו שלא ניתן להתעלם ממנו, קעקוע גדול של צמח מטפס שמתחיל מאיזור המותן הימנית ומתפתל לאורך כל הגב עד השכם השמאלית. יש לי חולשה לנשים עם קעקועים גדולים. אני כבדרך אגב מסתכל עליה,היא מסתכלת חזרה ומחייכת. בזמן שנועלים מבטים,שאלה אחת עולה בראשי: האם היא משלנו? לא? עוברים בתרשים זרימה לאופציה החלופית: להזמין אותה לסשן הכרות בבית קפה. שוב אני שוכח להשלים את הסט.

לבנון

בדרך לפתיחת ציר נוסע עם האכזרית בדרך לבופור. אני מתמקם על הכבש של הנגמ"ש, אפוד קרמי כבד מכביד עליי מאוד. לא נורא, תמיד רציתי להרגיש כמו אביר במאה 12. נשק עם כוונות דרוכות,מחסנית כפולה בהכנס,ניצרה פתוחה. הקסדה מכבידה על הראש שבכל מקרה כבד ממחשבות. מנסה לאתר בשיחים של צידי הדרך חיזבאלונים שיכולים באמצעות טיל אחד להרים לאויר את האכזרית. חושב מחשבות במהירות מסחררת. קור מקפיא חודר והאצבעות נדבקות למתכת הקרה. מסתכל על העשן של האגזוז וסימני הזחלים של הנגמ"ש על האדמה הבוצית ורואה בהם את הילד התמים שהשארתי שם.

קרשנדו

זה מתחיל מרצון שלך לצומי והופך מבלי שהרגשתי לסשן חושני. אני מדבר בשקט נחוש וחזק את מילותיי,מרגיע את הסערות שבך. ידיי מצליפות בחוזקה בקצב סדיר על ישבנך המאדים ואת לאט לאט נכנסת לטראנס. מדי פעם אני שם את ידי בחוזקה כנגד לחייך כדי שתרגישי אותי. אני עוצר את הספאנקים ואומר לך לפסק את רגלייך,את מסתכלת אליי בחשש ואני אומר לך בעדינות שתסמכי עליי,כי את יודעת שלא אפגע בך כי אני אוהב אותך. את מהנהנת אליי חרישית, מפסקת את רגלייך וחושפת את הכוס היפהפה שלך שמיד זוכה לטיפול של ספנקים ועיסויים מידיי. גופך נע בהתאם להצלפות הקטנות של ידי השמאלית וזו הימנית מחדירה אצבעות לפיך. כשאני מוציא את אצבעותיי, את אומרת בקול קטן ומתוק "אני אוהבת אותך מאסטר". 

לפעמים אתה מוותר לעצמך.

לעיתים אתה זונח את העולם שסביבך.

העצלנות אוכלת אותך.

ועל כך אתה משלם עשרות מונים לטובת הרס עצמי,

אליו אתה מתמכר ולא מודע לכך עד שזה מאוחר.

אז מגיעים הרגעים הללו שבהם אתה צריך להבין שעליך לקחת דרך אחרת.

לבנות לעצמך מציאות אחרת באותם כלים הנמצאים בידיים שלך.

הסוף הוא התחלה או שההתחלה היא הסוף אבל כולם שוכחים את האמצע.

אהבה הינה המפתח וגם המנעול.

את נצרכת לרגש האכזרי שלי ואני נצרך לשקט שבאהבה שלך.

מיועד לעינייך בלי ציניות ובלי כחל ושרק.

רק אמת צנועה ובהירה.

חז"ל אמרו:

 "שלשה מרחיבין דעתו של אדם אלו הן דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים".

בגרסתי בהשראת דה סאד אני יכול לומר שיש לי עכשיו:

"שיפחה נאה, כלוב חמים ונאה ושוטים נאים, ושהינם מרחיבים דעתו ותשוקתו של השולט."

גם שקט מרגיע לנפש סוערת.

דע את עצמך ולו רק בשביל להביט באותם רבדים
רבדים אפלים ומכוערים שאתה נמנע מהם כל כך
קבל את האדם שמולך
תסתכל עמוק לתוך עיניו ותראה עצמך בהשתקפותו
הפצעים שאתה חושב שהינך פותח בו
הינם פצעיך המדממים
לעולם אינך יכול אחרת
כי אין אחרת
תמיד סבוך ומסובך
לעד מרגיש כאב ומעניק כאב שבעתיים
חבקי אותי חזק כי כמה אני לחום שימית את שיממון הקרח
מכור אני לדמעותייך ולסבלך
אצלי כבר עיניי יבשו מזמן
כי כבר ידעתי את עצמי

כמה חשוב לאהוב כל פעם מחדש.
כמה קשה להיות עדין וקשוח לסירוגין ולעתים באותו הזמן.
לחשוב כמו ילד ולהרגיש כמו גבר.
להיות נאמן ואמיתי לעצמך.
השיעור תם אך לא נשלם.
עתה נשאר לטפס על הסולם לעבר רקיע של אושר עז.
ולשמור בלב עוד רז.

תודה לך מעומק ליבי
על השיעור ואהבה אדירה

לך...

שיפחת הבזלת

עצוב לראות לכמה אנשים כואב ונשבר הלב באתר שלנו.
אכן הלב נחמץ מהפוסטים העצובים שנרשמים בקצב של מכונת ירייה.
פעמים רבות אנחנו שואלים את עצמנו,האם יש טעם להעלות פוסטים כאלו חושפניים,אינטימיים ופגיעים?
יש רבים מאיתנו שלא היו עושים זאת או שרושמים בדרך עקיפה ומוסתרת יותר את רחשי ליבם.
אולם עליי להודות שיש לעיתים טעם לכך כיון שזו דרך ההתמודדות של אנשים אלו עם העצב הגדול בליבם.
הצורך בתשומת לב,אמפתיה ואף לעג או כעס על תגובותיהם נחוץ להם כאויר לנשימה.

לעניות דעתי צורך זה נובע מתוך בדידות נוראית ומתוך רצון עז לקבל גושפנקא על הקיום שלנו בעולם אכזרי של מדיה מגנטית שלטת.
חברויות פיזיות,נפשיות ואמיתיות מפנות דרכן פעמים רבות לצ'אטים ריקניים ורגשות מצטמצמים ללייקים גרפיים.
אך זוהי הכניסה שלנו לעידן חדש ואין ברירה רבה אלא לקבל עלינו אותו ולהתמודד מציאות חדשה, וירטואלית או ויזואלית.
למצוא את העומק בתוך הרדידות ולאתר את הפנימיות בתוך כל החיצוניות הדו מימדית יהיה הרבה יותר קשה.
לעיתים אני מרגיש שאני נלחם בתחנות רוח עם אנשים באתרים כיון שהם בעצמם נמצאים בעולם הוירטואלי ולאט לאט מאבדים את העומק הנפשי שלהם ונכנעים לשטחיות.
כשאתה מצליח לראות את הנפש הפנימית ולחוש את החום באדם המצוי מולך דרך צג המחשב והוא מצליח לראות אותך,הרי שאתה מרגיש תחושת ריחוף עד כדי כך שאתה ממש יכול למשש את המחשבות שלו והוא יכול את שלך.
זה שווה את כל התסכולים שחווים בכל האתרים הפייסבוקיים וההכרותיים למיניהם כולל האתר הזה.
סבור אני שהנצחון האירוני שלי על השטחיות האינטרנטית נעוץ בעובדה שדווקא רוב החברים הטובים והאמיתיים שלי, מקורם באתרים השונים ששוטתי בעבר ובהווה.
חמימות בעת הצורך תגבר על שטחיות 😄

כולכם מוזמנים לעשות לי לייקים. התמכרתי אליהם

בזמן האחרון נוצרים כל מיני שרשורים ופוסטים המגנים את תופעת "תיעודיות היתר" שפושה ברחבי הבלוגיה של הכלוב.
כמובן שלעיתים אותם כותבי הבלוגים גם מתעדים את חייהם המסוגננים והמביכים לעיתים גם בפורומים, במעין רצון להדגיש
את הכתובים שלהם למען כולם ייראו וייראו, לפעמים גם יקיאו.
בד"כ אני מתעלם מבלוגים שטחיים ורדודים שצצים חדשות לבקרים. אני גם לא מוצא לנכון לפנות בפניה נרגשת בפורומים להפסיק את התופעה. אם אדם מוצא לנכון לרשום ולתעד כל שטות וכל יחידת זמן בחייו האפרוריים והמשמימים אז דהיינו. זכותו.
אני רואה בזה משהו מיותר. הרי בלוגים יכולים להוות במה מצויינת להעלאת רגשות,מהוויים, שירים,סיפורים וכתיבה יוצרת.
כשאתה מפרסם כל כך הרבה פוסטים רדודים, אתה בעצם ממאיס עצמך על אנשים. כמה פעמים אפשר לקרוא על יום עבודה גרוע או ישיבה באוטובוס ליד איש מצחין ובל נשכח את הפוסטים הרכילותיים המדברים על כל מיני אלמוניים פלוניים שמשום מה תמיד מטרידים את מנוחתם ושלוותם של כותבי הבלוג.
לבטח תבואו ותאמרו, אתה לא חייב לקרוא את הבלוגים שלא מצואים חן בעיניך. נכון,אינני חייב, אבל לעיתים פוסטים טובים נעלמים באותה מהירות בה הם מתפרסמים וזה חבל. אין לי כוח להחיל תווית "מועדף" על כל בלוג. לפעמים אני סתם אוהב לקרוא באותו רגע מה שמופיע על הדף הראשי. אני לא בא ואומר שכל אחד עכשיו יהיה קפקאי או חיים נחמן ביאליקי בבלוגו. יש גם בלוגים שכתובים בפשטות או בהומור
אבל עם טעם,ובשביל זה לא צריך להיות עיתונאי/סופר מדופלם.

ישנה גם תופעה בה אנשים כותבים את כל הכביסה המלוכלכת שלהם, הקשורה לקשרים שיש להם עם אחרים באתר. למרות שפעמים רבות זה מספק את היצר הצהוב והמציצני של יושבי האתר,הרי שמדובר בתופעה פסולה. מה גם שפעמים רבות מדובר בצד אחד ללא תגובת הצד השני. אני כן אוהב לקרוא על סשנים מעניינים ומרגשים. כן חשוב לכתוב גם על דברים לא טובים שקרו ולשתף.
אני מדבר על כל מיני קטנוניות וקנטרנות,העלבות למיניהן ובייחוד השימוש בבלוג בתור כלי ניגוח ואאוטינג.
בסופו של דבר הבלוג הוא מראה שלנו שאנחנו מפנים לכולם. כשקוראים אותו קוראים אותנו.

נ.ב.
לכל מפרסמי הפוסטים עם קישורים ליו טיוב בלבד,כמה מילים ונא לא להיעלב ולקחת קשה את מילותיי
מאוד נחמד שאתם רוצים לשתף אותנו בטעם המוסיקלי שלכם שאין לי ספק בכך שהוא משובח.
יחד עם זאת אין צורך לפרסם פליי ליסט יום יומי 😄
יותר מעניין לשמוע מה יש לכם לומר מאשר מה יש לכם להשמיע
נקודה למחשבה

נ.ב מספר 2
הבלוג הזה יורד מהאויר בתוך 5 דקות ואז ישמיד את עצמו.
נא למהר :)

אני לא שכחתי אותך
אהיה תמיד שם בשבילך ואתן כל שביכולתי עד שייגמר כוחי
אני זוכר ששירתת אותי נאמנה.
את הלילות הקסומים שחווינו והתאווה החייתית שהתפרצה לה כך לפתע.
את עוברת מסע ייסורים שהולך להימשך תקופה שאינה ידועה באורכה.
הלוואי וידעתי איך לגרום לך להרגיש ולמלא את ליבך.
הלוואי ותעברי את המסע בשלום ותצאי ממנו מחוזקת
את ממלאת את ליבי גאווה, כי תמיד את שואפת ליותר
תמיד חוש הצדק המפותח שלך, ואהבה שלך לאנושיות העלתה חיוך על פניי.
עכשיו אני מבין אותך יותר, עתה אני יודע מה עברת במהלך שלושה ירחים.
אין צער בי על מה שהיה, כמו שלך גם אין חרטה.
קשרים אמיצים מחושלים בכאב ומעט טירוף.
תמצאי את אי המבטחים מהר, ותחזרי למישורים של אופטימיות.
אהיה הראשון שיחבקך וינשקך.
ועד אז,דעי לך שאינך לבד.

באהבה ממני

שופך את הדם על לוח שקוף וחלק מתוך המבחנה החמימה ששמרתי קרוב לחזי.
הדם היקר שלך בתחילה זורם בטפטוף קטן ודקיק, רוצה להישאר בביתו החמים.
אני טובל את המכחול במים ובפראות משולחת רסן מכניסו למבחנה כמבתק את בתוליה.

דמך נכנע ונשפך על הלוח במלואו, מתפזר ויוצר דמות משלו של כתמים ארגמניים כהים באגם אדמדם,מעט שקוף.
אני מחייך ומסתכל עלייך, כולך קורנת במערומך. את מנענעת את גופך בחינניות בהתאם למנגינה השקטה והקודרת.
אנשים רבים מקיפים אותנו,רוגשים ונלהבים,שקטים ורועשים,אך אנחנו נמצאים בינם ואיננו שם.
את משולהבת בריקודך האירוטי,העמוק ואני עמוק בתוך היצירה,אינני שומע אותם.

המכחול נשלף שוב,לוגם מהמים בגביע ונשלח לתוך ההבריכה האדומה ומסעיר אותה.
לאחר מכן נועץ בלהט את המכחול על הדף הלבן,מרווה את צמאונו בדמך, נותן לו לספוג אותו אליו.
נותן לדמך לספר את סיפורו הגועש לנייר. המנגינה מתחזקת ואת קורנת והקהל איתך, גומע אותך במבטיו.
אני כל כך רוצה להיות שם על הבמה ולהתפעל ממך, אך נפשי כבולה לתוך המציאות הפנטסטית שנתווית על הנייר מולי.

טובל שוב את המכחול במעין מחול אלגנטי, מנסה לקחת כמה שיותר דם איתו. המכחול המדמם מתחיל לנשק את גופך, מערבב עליו את דמך, מדלל את עצמו בזיעתך וחוזר חזרה לנייר. יחסי גומלין סוערים בין גוף לחפץ.
המכחול הוא היד, ואת פלטת הצבעים שלי, מוחי מנסה להכיל את כל המקומות בהם הוא נמצא באקסטזה מופלאה.
המחט הנעוצה בידך,עדות למקור הצבע לציור שלנו. עוד קוים וכתמים והנה כבר ישנה דמותך שנשקפת אליי מהנייר
ודמותך שאני רואה בזווית העין.

המנגינה כבר מגיעה לסיום ואת כבר מגיעה לידי אורגזמה מופלאה כשידך הפנויה מכסה ומלטפת את תשוקתך.
המנגינה הסתיימה ואני מעלה את היצירה לצידך על הבמה, להראותה מול כולם. מסתכל בעינייך ויודע כי אף אני חוויתי אורגזמה.

*תודה לך ליבנת על הרעיון,ההשראה ועל כך ששימשת לי מוזה נהדרת
נשיקות

דארק

היתה לי אקסית שאהבה מאוד להאכיל חתולים, כי היא פשוט לא יכלה להתעלם מחתולים רעבים שמיללים.
המצחיק הוא שאלו היו חתולי רחוב כמובן,ואיתם היו לה יחסי אהבה שינאה. כלומר היא נהנתה להאכיל אותם, אבל לא יכלה להתקרב אליהם
ותמיד נרתעה כשהחתולים היו מנסים להתחכך בה.
אמרתי לה שכדאי לה להימנע להאכילם,כיון שהם יתרגלו אליה ויראו בה האחראית לתזונתם.
ואכן לצערי צדקתי, כי לא עבר יום בו החתולים לא הפסיקו להציק לה, להקיף אותה ולדרוש את האוכל המגיע להם.
כך הריטואל המוזר הזה המשיך, כאשר האקסית שלי מבצעת ריקוד התחמקות מהולל בדרכה לביתה, בעוד החתולים מניסים אותה
ביללות ובשליפת ציפורניים עד שהיא עברה למקום אחר.

יש לי ידיד הגר ליד הוריי שבבעלותו כלב קטן ומדובלל, כבר די מבוגר (12 שנים לערך). אותו כלב בחושיו המחודדים ידע להרגיש מתי אבי היה מתחיל לחמם את המנגל ומתעסק עם הבשר. הוא היה יושב בפינתו כנוע, ממתין בשקט לצלע או עצם שתיזרק לעברו כאשר באותו זמן, כמו זקיף צייתן, שומר הוא על הנתחים הנצלים מפני חתולי הרחוב. ברגע בו היה מקבל את הנתח, הוא היה מאושר ומכשכש בזנבו ומלקק את ידי המאכיל לאות תודה. בכל שבת שכזו הבעלים שלו נאלץ להוציאו מהבית כיון שלא יכל לעמוד בפני יללותיו הזועקות לצאת החוצה ולהשתתף בסעודת הבשרים,אך אולי יותר מזה להריח את ידיו של אבי, אותו הוא אהב יותר מבעליו.

הכרתי משפחה שהיה לה כלב מעורב הדומה לרועה גרמני. הכלב היה משרת את בעליו ללא דופי. שומר ומגן על ביתם. נותן אהבה לכל דורש למרות שלא תמיד קיבל את האהבה לה ציפה. פעמים רבות גם הוזנח ולא טופל. תמיד היה קשור בשלשלאות למלונה. בגלל שלא הוצא לטיולים באופן סדיר נצטברו ליד מלונתו גושי צואה שלו עצמו וגם ריח עז של שתן היה שם תמיד. והכלב? נראה היה כאילו קיבל את גורלו בעיניים נוגות. כמו אציל שירד מנכסיו ועתה נתון לחסדי העם. כך רבץ במלונתו בחודשיו האחרונים עד שנפח את נשמתו. מעולם לא היה אלים וכמעט לא נבח. עייף היה, כמו השלים עם גורלו.

היה לי חתול פרסי גזעי שהיה מאוד מפונק ועצלן שלא לדבר על שחצן. אוכל מיוחד היה נקנה עבורו. צעצועים שלו היו מביישים פעוטות. שיערו סורק עד שהבריק. הוא היה חתול בעל שושלת יוחסין של נסיכים ונראה שהיה מודע לכך. הוא בהחלט היה יפה וכריזמטי בדרכו שלו.
בשבילו דירתי היתה הטרטוריה שלו, וגם אם נכנסו אנשים לדירה זה רק היה בגלל שהוא "אישר" לאותם חתולים גדולים לשהות בה.
הוא היה מאוד אלים כלפי כלבים ומעולם לא חשש מהם. ניתן להסביר זאת בגודל המכובד שלו ובמשקלו (9 ק"ג). ממש אריה קטן.
פעם אחי בא לישון אצלי על הספה בסלון וחתולי היקר שממש לא מצא חן בעיניו שחתול גדול מתנחל בספה שלו ללא רשותו, טיפס על הספה בלילה,ישב על זנבו הענק והחל בוחן את אחי ואז מתוך עצבים החל להכות את כפות רגליו של אחי עם כפותיו וציפורניו. זה היה מחזה מצחיק בייחוד שאחי קם כדי להעיר לי על כך ולא האמנתי לו עד שראיתי הדגמה חיה במו עיני 😄
אולם כשהייתי חולה,חתולי בא וישב לידי והרים את כפתו והניח אותה בעדינות על פניי, כמעין ליטוף. הוא דאג לי. זו אגב גם היתה ההוכחה לכך שחתולים יכולים להביע רגש כשנותנים להם רגש ואינם חסרי לב או יצורים מרושעים כפי שנוטים לראות בהם ולא בצדק.

אני מוצא בסיפורים אלו תמיד מקבילות לחיים בכלל ולסיטואציות בדס"מיות בפרט. חשבתי בתחילה לכתוב אלו סיטואציות ולפרטן אך החלטתי לתת לכם לבד להפעיל את הדמיון ושכל אחד יקח את הסיפור או הסיפורים איתם הוא מזדהה ויגלגל אותם בנפשו.
ייתכן ואכתוב אמשך לבלוג זה לגבי ההקבלה האנושית לסיפורים אלו.