הכל מים

שלושה שבועות חסרי סקס, זה כבר מתחיל להיות יותר מדי. המחשבות והתמונות רצות לי בראש, מפריעות להתרכז בכל מה שחשוב.
וכל מה שאני חושבת עליו זה עליי, על ארבע, על הרצפה או שולחן, וגבר מיוזע מזיין אותי כהוגן, חודר ובוטש בי עד דמעות.

השעה 22:30, לא מוקדם ולא מאוחר, השעה בה בדרך כלל המחשבות האלו מציפות.
אני באוטובוס מתל אביב לירושלים, אחרי יום ארוך של השתלמות. שמה לי אוזניות ומתחילה להכנע לפנטזיות מלאות התאווה האלה.
לידי מתיישב בחור בשנות השלושים לחייו ואני אפילו לא שמה לב לכך. עוצמת עיניים ושוקעת.
הגירוי הופך קשה מדי להתמודד באדישות והאגן שלי מתחיל לנוע, מבקש מגע.
הנשימות שלי מכבידות ואני כמעט בטוחה שהבחור מימיני כבר מצליח לשמוע אותן בבירור. אבל אני לא שם, העיניים שלי עצומות, אני מתאפקת לא לגעת בעצמי במקום כזה.

היד שלי מגששת דרכה מתחת לתיק המונח עלי ונוגעת קלות בנקודה הזאת המטריפה. עוד נשיפות, עוד ניעות.
פתאום אני מרגישה משב רוח קלה מימיני, נשיפות כבדות של הבחור הזר. אני פותחת את עיני ומסתכלת עליו בבהלה. "אל תיבהלי, אני רק מסתכל, תמשיכי" הוא לוחש לי.
אני מתבלבלת, הלב שלי דופק, מתלבטת אם לסתור לו או פשוט להמשיך. על מי אני עובדת?
אני שוב עוצמת עיניים ומתמסרת לתחושה. האצבעות מזיזות את התחתון ואני מתחילה ללטף את הרטיבות הגועשת שם למטה.

לאחר דקה הזר הזיז את התיק שלי לרצפה, הסתכלתי עליו בשאלה והוא ענה "אל תדאגי זה רק מפריע לי לראות" חיוך חרמן פשט על שפתיו.
אני ממשיכה, העונג מציף אותי וקולות קטנים קטנים בוקעים ממני ללא כוונה.

בהפתעה גמורה אני מרגישה את שפתיו נושקות לאוזני, דבר שגרם לי לסמור בכל גופי. וידו נחה על ירכי, מלטפת מעלה ולמטה. אני ממש לא יכולה להתנגד, אני מוצפת, מגורה, חמה ונוטפת.
היד שלו עובדת לשדיים שלי, מלטפת אותם מבעד לגופייה, הוא בעצם בודק את השטח, מוודא שזה בסדר לגעת בי. ואז הוא דוחף שתי אצבעות גסות לתוכי, מסמן לי לבוא אליו, "תמשיכי" הוא לוחש. אני מחזירה את האצבעות לדגדגן הפועם, מלטפת אותו ולוחצת עליו בזמן שאצבעותיו חופרות ומזיינות אותי.
הכל מתערפל כשהוא ממשיך לנשק לי את האוזן והצוואר, ללקק אותי ולנשוף עליי. האצבעות שלו מגבירות קצב והוא לוחץ אותי עם גופו לחלון האוטובוס.

גל גדול ושוצף מתחיל לו בין רגליי, רעידות בכל הגוף נשימות ונשיפות, המחשבות נמחקות, אני גומרת.

האצבעות שלו עדיין בתוכי, מרגיש אותי מתכווצת עליו ורועדת. הבל פי יצר אדים על החלון. אני פותחת את עיניי. הגענו לירושלים.
האורות נדלקים, הוא יוצא ממני ומחייך, "תודה" הוא אומר, קם ויוצא מהאוטובוס.

ואני נשארת שם יושבת המומה ומרוגשת, לא יכולה לקום עד שנרגעת.



וזאת תמיד רק פנטזיה, כי הם תמיד מתביישים 😄

עוד שלוש פגישות. זה כל מה שנותר לי.

זה הסוף ומרגיש לי עדיין כמו התחלה. אחרי שנה לא קלה בכלל אנחנו נפרדים.
שונאת את המילה הזאת "פרידה", כמו סיכה היא נתקעת בי.
רציתי להודות לך שהיית היחיד שנפתחתי אליו ב99%. היחיד שקיבל אותי בדיוק כמו שאני. שמסרתי לו את עצמי, את רגשותי, מחשבותי ואת סודותיי. תודה שקיבלת אותם בזרועות פתוחות והוקרת אותם. תודה שעיניך הכחולות מעולם לא משו מעיניי.
תודה שלא הראת שום התרגשות מכל סוד וסוד שחשפתי. תודה שהאמנת בי והיית שם להחזיק אותי חזק.

כל יום שני, 45 דקות, לבכות ולבכות ולבנות עצמי מחדש דרך דיבור איתך.

ואתה היחיד ששמע באמת וכאב ביחד איתי, היחיד שזמני היה חשוב לו כל כך. היחיד שלימד אותי מה זה לסמוך על בן אנוש ומה זה להיפתח באמת. לא ידעתי אדם כך מעולם.

אבל עוד שלוש פגישות. רק שלוש פגישות. אני מפחדת שלא אוכל לעמוד בעצמי עכשיו. שאפול ואטבע.
אתה מכין אותי והדמעות צורבות בעיני כמו כל פגישה, אך הפעם הן צורבות מתמיד.
הלב שלי נמחץ ומתכנס בתוך עצמו, פוחדת להכיל בך יותר משתוכל לקחת.

ודווקא היום, אחרי שנה, דווקא היום אני חושבת שהרגשתי גם משהו ממך. אולי אני מדמיינת אבל אני הרגשתי זיק של רגש ממך, הרגשתי שזה כואב גם לך.
אף פעם לא הרגשתי את זה, כאילו זה נפלט ממך בטעות והגיע אליי.
תודה שחשפת גם אם לא רצית. ותודה שגם אתה כואב את זה כמוני.

עמנואל, אני כואבת שזה נגמר, אבל פעם ראשונה מרגישה שאני לוקחת מזה המון. ושאולי באמת אפשר לסגור מעגל ולהמשיך הלאה.

אז תודה.

להביא לו את המכתב או לא, זה מה שנשאר לי לחשוב עכשיו...
אני לא מבינה איך אני מעיזה לפתוח זאת בפני כולם, אבל משום מה זה מרגיש לי נכון פעם ראשונה.

בזמן שאני פוסעת על החול בין גל לגל, נשטפות כל הסערות שפקדו אותי באחרונה.
הזעם, האכזבה, הרעש והחרטה, הכל שכח כלא היה.
אפשר לומר אחרי הרבה זמן - אני רגועה.

בשקט אני מעבירה את המצוף אל בין רגליי, מופתעת מכמה שזה נעים לי.
מסתכלת מסביב, אין סיכוי שרואים.
מתענגת על התחושה ומזיזה את אגני במעגלים קטנים. מחככת עצמי בו, מתגרה, רוצה לגנוח בקול אבל אסור.
מעבירה תמונות, סיפורים, פנטזיות בראש, מסביבי אנשים, קולות, רוח. מתגרה יותר ויותר, מתנשפת ועוצמת עיניים.
מחדירה שתי אצבעות שובבות לתוכי ונעה איתן.
נותנת לעצמי להיסחף עם התחושה, שיזדיינו כולם.
וכל גל וגל מעצים אותה וסוחף אותי איתו...

כל כך נעים לי.

ככה זה כשלוקחים ירושלמית לים, אושר עילאי.

כמו שאמרתי,
רק מעצמך אתה יכול לצפות, להמציא רף ולשאוף אליו.
רק מעצמך אתה יכול לבקש דברים.
רק מעצמך, לדעת מי אתה.

ורק מעצמך להתאכזב.
כי רק אתה לא מצליח לעשות את מה שרצית.

מרמורים... :-\

אז הפסקתי את הכדורים. אקט קיצוני ממצוקה או שמא נסיון להיות "נורמאלית"?
זה לא משנה..

מה שכן משנה הוא שהחשק חזר.
חוויתי שוב את הלילות האלה המלאים בחלומות של סקס ותאוות בשרים. שהגברים יפים ואיבריהם יפים עוד יותר.
שהנשימות אמיתיות וכבדות והמבטים הרעבים למגע חודרים עמוק.
כל נגיעה מעבירה גלים של עונג. כל מגע שפתיים מוביל לקיעור גבי.
תפיסות של שערות, ישבן, אגן, חזה. לפיתת גרוני הצמא לקולר.
נהימות אהבה וטירוף.

כל אלו הובילו לכך שקמתי שתשוקתי עודנה נוטפת ממני, משאירה עדויות של לילה מדהים.
אוהבת את הלילות האלה ואת הימים הבאים אחריהם, בהם כל מילה מעלה בי חיוך שובבי, כל דקה פנויה מעלה בי דמיונות וזכרונות.

החשק חזר לי, התגעגעתי אליו, משתוקקת למגע כמו גורה קטנה.

ובאותו זמן מהול בשמחה, אני מתעטרת לי בתואר חדש "שפחה".
ובעוד תואר "יוצאים".
תוהה מה אומרים שני התארים, מה אומרים ומה אוסרים. ואם בכלל עוד מותר לי ללבוש אותם ולהסתכל על עצמי במראה?

סתם הרהורים חסרי טעם. כמו תמיד לאחר שהראש מתרוקן ממחשבות עם תוכן שגרמו לקריסת מערכות.

רוצה מגע, רוצה יחס, רוצה מרות.

איפה אתה....?

ויש לי פנטזיה שתיקח אותי, ברגעים הכי קשים. אלו שבהם אני אבודה וכואבת מבפנים.
שתיקח אותי ותפשיט אותי, תצליף בי ותכה אותי. שהכל יהיה אדום.
שמכה אחת חזקה תשבור אותי ואני אפרוץ בבכי.
וברגע הזה, ברגע הכי לא מתאים הזה, אתה תתחיל לזיין אותי.
ואני אבכה ואני אצרח ואני אשבר לרסיסים. ואתה תמשיך ותמשיך עד שאני אשתוק.
עד שהכל כבר יצא ממני, עד שאני ארגע.
ובדיוק ברגע הזה תחבק אותי ותשתוק איתי.

כן זאת הפנטזיה שלי.

באופן מטאפורי כמובן.
לא מבינה איך קל לנו כאנשים לכתוב את אשר על ליבנו ולתת לעולם הרחב לקרוא, ולקרובים אלינו ביותר לא.

אני קוראת אימרות בבלוגים כמו "בלי מסיכות" "אומרת מה שבראש שלי"
למה?
למה זה מגיע לאנונימיים האלה שיושבים מאחורי המסך? מה הם אי פעם עשו בשבילי?
למה אני לא מצליחה להגיד דברים להורים? לאחותי? לחברה הכי קרובה?
למה לכתוב הרבה יותר קל לי מאשר לדבר?
למה אני כל כך אמיצה ברשת הוירטואלית הזאת ובעולם המוחשי אני כלום?

אז הינה אני - בלי מסיכות, אומרת את שעל ליבי, לא דופקת חשבון:

אני כועסת.

הסוף

נוסעת אליו, לאדון שלי. מרגש אותי אפילו להגיד את המילים האלה, ותוהה אם בכלל מותר לי?

נפגשים, מתנשקים, מתחילים את האילוף.

"תתפשטי ותחכי לי על ארבע, ברור?"
"כן אדוני" אני עונה, גופי רועד, פחד וציפייה העבירו בי זרמים.

דקות עוברות, אני בוחנת את החדר, מנסה ללמוד עליו כמה שיותר.
הוא נכנס.
"ילדה טובה שלי" - כף היד שלו נוחתת על ישבני, אני כבר מתחילה להרגיש את הרטיבות בין הרגליים. וגם הוא.
מכניס שתי אצבעות, נוגע, חופר, בוחן ולפתע עוזב.

הוא מוציא משהו מהשקית שהביא. "זה קולר האילוף שלך" הוא אומר, ומלביש אותו על צווארי.
אני מחייכת, הוא עדיין מרשה לי את זה.
פתאום תופס את הקולר ומסמן לי לבוא. הוא מעמיד אותי וקושר את ידיי לאזיקים תלויים מלמעלה. חוסם את פי ומציג לי את הצעצוע החדש שלו: מצבטי פטמות. "צריך לצלם אותך ככה" הוא אומר בחיוך.
תופס את הפטמה וכאב חד עובר בי, ברכיי נחלשות ואני מוציאה יללות קטנות של כאב.
פטמה שנייה נתפסת ואצבעותיו שוב חודרות אליי באגרסיביות. אני מתפתלת ומיללת לא מסירה את המבט מעיניו.

מוציא את השוט הראשון ומתחיל להצליף. תחילה הצלפות רכות שהתגברו מהצלפה להצלפה.
הראש שלי מריץ אינספור מחשבות שבבת אחת מושתקות על ידי הצלפה אחת חזקה.

משחרר את ידיי. "על המיטה כלבה".
אני עושה כמצוותו. מחכה לו בזמן שמוציא עוד צעצוע חדש לשחק איתי.
הוא מסכך אותי כהוגן, אבל אני גם ככה רטובה אז למה?
פתאום מרגישה רטט נוגע לי בחור הזה שלא הרשיתי עוד לאף אחד לחדור אליו. בלי לשאול, מחדיר אותו לתוכי ואני לא יודעת איך לקבל את זה. אני מתחילה להתבלבל, מיללת שיפסיק, זה כל כך מוזר.
הוא מחדיר אצבעות לתוכי. "את אוהבת את זה זונה קטנה, תראי איך את רטובה".
רטובה?, מזה?, לא יכול להיות!
רגליי רועדות כשהוא מתחיל להכניס ולהוציא אותו מהר.
"אני אהפוך אותך לזונה אנאלית ילדונת".
מציג לי את השוט השני "וזה שוט זנבות"
מצליף בי מספר פעמים, והפעם האחרונה בהחלט השתיקה את יללותיי.

הוא מוריד לי את המחסום מהפה. "מה? מה את רוצה?"
"אותך אדוני, אני מתחננת..."
הוא תופס אותי והופך אותי על הגב, מחדיר את האיבר הגדול שלו לתוכי. אני משתחררת, אני כבר לא מפחדת. הוא מזיין אותי חזק, יש לו מבט רעב בעיניים, מלא תאווה.
"תודה אדוני.." אני גונחת ומתנשפת. זרמי עונג מציפים את גופי, עיניי נעצמות.

הוא יוצא פתאום, שוכב על הגב. "תגרמי לי לגמור כלבה".
בלי להתבלבל, ממקמת את עצמי בין רגליו ומלקקת אותו כמו כלבה רעבה לתשומת לב.


מנקה את עצמי, מנקה אותו, שוכבת לצידו והוא מחבק.
"את יכולה להיות גאה בעצמך"
אני מסתכלת עליו ומחייכת.

שיעור ראשון שהשאיר לי טעם של עוד...

תודה לך אדוני.

כל פעם מחדש. אני רק פותחת את הפה והדמעות זולגות מעצמן...
הוא שוב מסתכל עליי בעיניים הכחולות האלה שלו, ברחמים.
אני חזקה מספיק אני לא רוצה את הרחמים שלו!
זה לא עוזר... אני ממשיכה לבכות ולבכות ולבסוף כבר נשברתי,
נתתי להכל לצאת. חוסר אחריות מצדי.
תופסת את הראש מקווה שהוא מפנה את המבט ולו רק לשניה, אבל יודעת שהוא רק ממשיך להסתכל.
אומר לי משפט כבר ידוע ואני מרגישה רע עם עצמי שאני מעמידה אותו במצב הזה.

לא רוצה לבכות מולך כל יום שני 45 דקות.

במקום שכל כך רחוק מהמציאות שברחוב,
במקום שהרבה אנשים מגנים, סולדים ממנו, מכחישים.
במקום שכולנו אותו מסתירים.

דווקא במקום הזה אני מוצאת אדיבות אין קץ.
תקראו לי אופטימיסטית, אבל את קבלת הפנים לאתר הזה אני לא אשכח.
אני לא מדברת על אלף אלפי הפניות של אדונים כאלה ואחרים. אני מדברת על ותיקים שמדריכים, על תגובות חמות...
וההזוי מכולם, התגובה של גברים שאני דוחה.

למה אתם כל כך נחמדים? דחיתי אתכם לא?
מה גורם לכם להמשיך לשלוח סמיילים, להמשיך לשלוח הודעות חמות ולהגיד לי "זה ממש בסדר".
תקראו לי כלבה, זונה, שפחה.. אל תגידו לי שזה בסדר לעזאזל. זה רק מכאיב לי יותר.

הרבה דרמה בשביל סיפור כזה פעוט. אבל מה לעשות - הינה אני.