לא מזמן דפדפתי באיזה מגזין ונתקלתי במאמר על פתיחת תערוכה איפשהו, בפריז או ניו-יורק, אני כבר לא זוכר. האמנית היתה צלמת שנכוותה קשות בילדותה. היא תיעדה את עצמה בכל מיני רגעים ושלבים של תהליך הריפוי, והיא היתה חייבת לעבור כמות בלתי נתפסת ממש של ניתוחים שנמשכו גם אל תוך החיים הבוגרים שלה. מעל המאמר הקטן היתה תמונה שלה צוחקת, ובמבט ראשון אפילו לא שמתי לב לכל הצלקות על פניה וגופה. ורק אחרי שסיימתי לקרוא את המאמר העפתי שוב מבט בתמונה, וראיתי שישנם עדיין שרידים רבים לטראומת הילדות.
מה שתפס אותי במאמר הקטן הזה היה משהו שהאישה הזאת אמרה, משהו שהיא העירה כמעט בדרך אגב. ומה שהיא אמרה הוא שהיא היתה הרבה יותר חזקה בתור ילדה מאשר בתור אישה מבוגרת. חשבתי לעצמי שהיתה חייבת להיות לאישה הזאת הערכה והבנה לא רעה של המנגנונים של המיינד בשביל להגיע להכרה כזאת.
וככל שאני גדל נראה לי שאני מבין טוב יותר למה היא מתכוונת. במובנים מסויימים אני כמובן הרבה יותר חזק היום ממה שהייתי בתור ילד. אבל במובנים אחרים, דברים שבילדותי הייתי יכול לעבור דרכם בלי שום בעייה מיוחדת, היו עלולים לצלק אותי היום מעבר לכל יכולת תיקון. דברים שהייתי עובר אז בלי שום מחשבה מיוחדת היו יכולים לגרום לי היום להתמוטט. הייתי הרבה יותר גמיש אז, בגוף ובנפש, ויכולתי יותר בקלות להתגלגל עם הפגיעות - to roll with the punches, כמו שאומרים.
