דוסטוייבסקי זה לא

הדירה כבר כמעט מסודרת, הקירות עדיין לבנים, הבדידות עדיין הולמת בדפנות של השאריות של מה שהייתי. נדמה שזה קרה אתמול ולפני שנים באותה עת, התחושה היא כה מנוכרת ובלתי מושגת וגם כל כך חיה בזיכרון. אני לא זוכרת בכלל את הריח או את הנשיקה, אבל אני כן זוכרת איך הוא לקח נשימה עמוקה ואמר, "כן, אני נפרד ממך". כשאור בחוץ אני מבינה שהכל לטובה, כשיורדת השמש והחשיכה משתלטת על השכונה, בתי הקפה נסגרים, האנשים מזדחלים חזרה לדירות שלהן, אני נשארת לבד וסופרת דקות עד שיחזור היום.

חזרתי

להיות מי שרציתי לשכוח, כמו

הרגל מגונה

אחד גדול

ואני מריחה את התחתונים, וצריכה כבר לכבס

את הכלים עוד לא שטפתי, כבר הגיע הזמן

את העבודות לא סיימתי לכתוב,

ודחיה המרצה שלי כנראה לא יאשר,

אני שקטה ורועשת, אחת לכמה זמן הלב שלי פועם חזק, פעימה חזקה שמכה בי בחזה מתחת לעור, ואני נמתחת קדימה ולרגע נזכרת מה קרה ואיך נהרסתי

אני מנערת מעלי את האבק ונזכרתי איך בכלל לא רציתי אותו בהתחלה

אני מתפשטת פריט אחר פריט וזורקת בערימה, אני נשארת עירומה למרות שקר לי כי מה כבר יכול לקרות

המים מציירים דמעות

הדמעות מציירות לי מים

אני במדבר שהוא שממה שהוא אני

חזרתי לעשן. אתמול בכיתי. אני מכינה תה, אני מדמיינת שהמים הרותחים נשפכים לי על היד והכאב הבלתי ייאמן שבתוכי יהפוך להיות משהו שיש לו פתרון. הדירה שלי ריקה. קופסת נעליים מהוללת. המקרר שלי הקפיא את החלב. אחרי שאני חוזרת מהשירותים אני רושמת ברשימה לקנות סבון ידיים ושוטפת ידיים עם סבון כלים. חזרתי לספור קלוריות. כל ההרגלים הרעים, חוזרים כש

ירדתי למכולת וקניתי תפוצ'יפס שמנת בצל, המוכר הסתכל עלי מוזר, מה אני עושה פה, שתיים לפנות בלילה, קונה צ'יפס וסיגריות. אני לא יודעת. הייתי בפיג'מה. הוא אמר שייפה לי. אני יודעת, הכל יפה לי.

אני חוזרת למיטה ואוכלת את הצ'יפס וחתיכות מהפה נופלות לי למחשוף, אני מעשנת את הסיגריה ואחריה עוד אחת. אולי אם אעשן מספיק זה יהיה כמו לפני שהפסקתי, והיה לי בחור אחרי בחור כמו סיגריה אחרי סיגריה, אף אחד מהם לא נשאר לי במיטה אז בטח שלא בלב, וכמה פשוט וקל היה לי אז. הלוואי ולא הייתי עושה את זה,

לפני הדייט הראשון שלנו חשבתי להבריז, אם הייתי מבריזה, לא היינו נפגשים, לא היינו מתנשקים, לא היינו מזדיינים, לא היינו אוכלים יחד פלאפל בגשם, לא היינו נוסעים יחד לטיולים, לא היינו עוברים לגור ביחד, לא היינו רבים על הכלים, לא היינו רוקדים במטבח שאין מוזיקה על השיש, לא היינו מתווכחים על הכביסה, לא היינו יוצאים בשלוש לפנות בוקר לשחק בשלג שראיתי פעם ראשונה, לא הייתי מתחבקת איתו בחצות כשחוזרת לעבודה, לא הייתי מסניפה את הריח שלו כל בוקר, לא הייתי נגעלת לראות את הפרצוף שלו כל ערב, לא הייתי מתפללת להפרד ממנו, לא הייתי חולמת עליו שהוא מת ומתעוררת בוכה, לא הייתי מתאהבת בו, לא הייתי אוהבת אותו, לא הייתי נפרדת ממנו, ולא הייתי פה עכשיו, מייחלת שישפכו עלי מים רותחים, קונה תפוצ'יפס, וחוזרת לעשן.

עוד לפני השעון המעורר, ראשונה תופסת אותי החרדה. מפסקת את האישונים שלי באצבעות רופא קרות, מאלצת אותי להסתכל. עוד לא חמש לפנות בוקר, ועדיין חושך. אני קמה ותוך כדי חושבת אולי אני עדיין חולמת. אני לא שוטפת פנים, כי המים קרים מדי. אני לובשת את הג'ינס עם הקרעים, את הגופייה עם המחשוף העמוק מדי. אם אני מתכופפת כבר רואים לי הכל. 

תופסת אותי החרדה. 

בן חורג של אלוהים

פרח בר של החיים 

לא נראה ואין רואים

--

זה מגיע בהבלחות, שבועות שלמים של פיתה עם שוקולד בטוסטר כי אין מי שיכין ארוחת צהריים ואין גם מה. את הלחם אנחנו קונים במכולת, את השוקולד גונבים מהמועדונית. אמא חוזרת עייפה, חולצת נעליה, ריח רע מתפשט בבית. כבר אז ידענו, שרגליים מסריחות משמעותן שעות ארוכות של עבודה שאומרות: לא לדבר עם אמא 72 שעות עד התקררות צפויה לבוא. אם היא לא מתחילה איתנו שיחה, אין סיבה שניגש אליה. אם היא לא שואלת, לא עונים. היא לא מסתכלת, לא בוהים. החיים מתנהלים סביב הספה בה היא יושבת באין מפריע. אחי הגדול מרביץ לאחותי הקטנה, אני קופצת ומתערבת. "די! אתם תעצבנו את אמא!", אחותי הקטנה בוכה ואני יודעת שזה עוד מגיע, אני מנסה ללטף לה את הראש ולא יודעת איך. אני נועצת באח שלי הגדול מבט רושף ומצמידה את אחותי הקטנה לניצני החזה שלי, מלטפת את השיער שלה חזק, וכמעט קורעת אותו מהמקום, "די, די לבכות. די. אם אמא תתעורר. די.", בסוף זה מגיע והצעקה מהסלון מטיילת דרך כל החדרים עד שבאה להטיל בנו אימה במשקוף של חדר הילדים. אני מסתכלת אל הבובות שלי, רוצה שיקומו לתחיה, כל הזמן התפללתי לזה, אבל זה לעיתים רחוקות קרה. בטלוויזיה הייתה סדרה כלשהיא, זוג מתנשק, עם לשון. אני רואה את הלשונות שלהם מתערבבות עוד מחוץ לפה. אני שומעת את תחלופי הרוק בין שתי הדמויות תוך כדי שאמא נובחת עלינו, ילדים רעים, עושים דברים רעים, ולמה זה מגיע לה. 

לפעמים זה גם דברים אחרים. כמו לקום בבוקר, כשאמא מעירה אותנו, בעדינות, בליטוף אגבי על הלחי. אני במיטה התחתונה, ישנה עם אחותי ראש-זנב, ואחי הגדול במיטה העליונה. הולכים לבא-לגן. עומדת במטבח בטרינינג מרושל, אורזת תיק גדול, שישיית שוקו, כמה עגבניות, מלפפונים, לחמניות ריקות. כשמגיעים לשם אמא משלמת לקופאי במבט מודאג. אני גם מודאגת. את השוקו אני לא אשתה, כי אחי הגדול בטח ירצה עוד. ואת הלחמניה אני זורקת, כי זה לא לילדות שמנות. אני ואחותי הולכות למכוניות המתנגשות והאיש שמחזיק את הסרט, וקובע מי נכנס ומי הולך, מסתכל עלינו שניה אחת יותר מדי. כשאני נכנסת לשבת בתוך המכונית. הוא מלטף את הצמה הארוכה שלי, שלפעמים הייתי מתיישבת עליה בטעות, ואומר לי, יש לך שיער יפה מאד וארוך. ארוך מאד. אני חושבת שזה נחמד מצדו. אומרת לו תודה. כשכולם מתנגשים בי, ואני לא רוצה להחזיר להם, אני מרגישה אותו מסתכל עלי. כשהוא צעק שנגמר הזמן, ותורם של ילדים אחרים, תפסתי את אחותי ביד ורצנו רחוק למתנפח שממול. ישבתי ליד חור במתנפח, והרגשתי במשב אוויר לחוץ בכף היד שלי, התפללתי שאולי זה נכנס לי דרך העור, וינפח אותי, ואהיה כל כך גדולה, עד שאתפוצץ. בזמן שהתנפחתי, הסתכלתי על האיש עם הסרט, והוא התנשק עם חברה שלו. 

זה גם אנשים זרים. במיטה שלי. כשאני גדולה, 

אני רוצה לשכוח איך הגעתי לשם,

כשקטנה, רוצה לשכוח איך הלכתי משם

בכיתה ד׳, בהפסקה הגדולה, נאור דדון, הצמיד את ידו לצוואר שלי ונעץ אותי לקיר בחוזקה. הוא הצמיד את אבעותיו לעור הטרי בן שמונה השנים שלי, והסתכל לי חזק-חזק בעיניים. הולה, י׳פינגווין, מה את עושה כאן? השתיקה שלי קצת הרגיזה אותו; התקשתי לנשום כי הידק אחיזתו, ויכלתי להריח את הבל הפה שלו. אפילו בפני עצמי התביישתי להודות שקינאתי בסנדוויץ גבינה צהובה שאכל לא מזמן. לשבריר שניה הוא הרפה מאחיזתו, השתחלתי החוצה ונעמדתי לא רחוק ממנו. נאור דדון הסתכל עלי ואני עליו. כשהוא עשה צעד מאיים לכיווני, רקעתי ברגל בחוזקה, ואמרתי, קישט, קישטה מכאן. הוא רץ אחורה מבוהל ואחרי כמה מטרים כשעמד ממש בכניסה לכיתה ד׳1, ואני בקצה המסדרון ליד השירותים, הוא נעצר ואמר, מה קישטה מה, מה, אני כלב? ולפני שהוא הספיק לשחזר את צעדיו לכיווני הושמע הצלצול ומירי המחנכת התקדמה בצעדים קטנים לכיוונו.

מירי המחנכת הסתכלה אלי ואני אליה ואז אל הקיר. היא חייכה חיוך ממזרי. נגררתי אחרי צליליו העדינים של החליל ההוא אל הביוב, יחד עם שאר החולדות. בשיעור, נאור דדון, זרק לכיווני דף משבצות (לא מהאמצע!) ועליו נחרט בעיפרון לא מחודד: ״חכי חכי בהפסקה!״ וציור של ינשוף. בהפסקה, חיכיתי. זו הייתה הפסקה של חמש דקות, שיערתי שהוא לא יבזבז את הזמן, אבל נאור דדון לא הופיע. 

בסוף השיעור, נעמד נאור דדון מול השולחן שלי והחזיק היטב בקצותיו. הוא חיכך את ידיו הקטנות בפינת השולחן החדה ופצע בעצמו קווי שני קטנים. נראה שמאד רצה לומר דבר מה, אך מילותיו התאגדו בקצה לשונו כמסרבות לצאת. מירי המחנכת והמורה למקרא, הסתכלה ממושבה על האירוע בעיניים חשדניות. נדמה שלא היינו מעניינים מספיק, כי מקץ שלוש דק' כבר ארזה חפציה לתיק שחור גדול וטופפה החוצה באותה החינניות בה נכנסה.

עומרי שלח ידו ואחז בעדינות-משהו בקצוות שערותיי, משך אותן חזק וצידן השמאלי של פניי נצמד אל הירוק הסינטטי הצבוע על עץ השולחנות. על הלחי שלי נמרחה עופרת מיושנת מן העפרון שנמחץ אל תוכי ואיים לקרוע חור מזוהם בלסת. ניסיתי לקום, אבל ככל שנאבקתי יותר, כך כאב יותר. בשתי ידיי דחפתי את השולחן והוא נתקע אל תוך צלעותיו של נאור דדון והוא הרפה משערותיי. הוא הלך מבוהל צעדים ספורים לאחור, החזיק בידו המדממת בצלעותיו הכואבות וניסיתי להבין. 

כמה שנים אחר כך, במיטתו של זכר דומה לאותו נאור הפעם בשם עומרי, שכבתי וריח רוזמרין נידף מנקבוביות עורי. הוא ליטף את שיערי בעדינות, את הקצוות סלסל באצבעותיו והניח אותן על עצמות הבריח בעדינות, נדמה שמנסה ליצור ערמה אסטרטגית של זרדים יבשים כדי לשרוד עוד לילה. רציתי לשרוד עוד בוקר. רק כשעומרי פתח את פיו לומר לי (אין זה משנה מה בדיוק) והכה בי ריח הגבינה, נזכרתי איך נאור דדון התרחק ממני לאט כשגבו לכיוון הקיר, איך כשל בצעדיו ואיך רקעתי שוב ברגליי לכיוונו, ומן הבהלה הוא הסתובב מהר ונתקע עם אפו בתוך הקיר, ולאחר מכן לא הגיע לבית הספר שלושה שבועות וכשהגיע אפו נראה שונה ונפיחות קלה עדיין הורגשה. מאותו היום ועד לסיום כיתה י'ב, נדמה שבכל פעם שהביט בי, באישוניו עמדה התשובה לשאלה. גם בעיניים של עומרי הופיעה אותה התשובה לאותה השאלה. ואז הבנתי 

המקלדת על יריכיי, 

לגופי תחתוני תחרה כחולים, 

גופייה בצבע זהה, 

החזה שלי משתפך מטה והצידה. 

רעשי השותפה מרמזים על החיים שמתקיימים מחוץ לחדר שלי, מים מוטלים על רצפת האמבטייה, נדמה שמשהו עצר אותם. ככל הנראה, גופה העירום, רגליה הארוכות, החזה הקטן והמזדקר, ניצני שיער בבית השחי. 

המים נעצרים לרגע. אולי חופפת את ערוותה, אולי יושבת על רצפת האמבט ומאוננת?

אולי בוכה? אולי מלטפת עצמה בשאט נוגה? 

ומה זה בכלל משנה

אני מחכה למשהו שיבוא. אני שולחת תמונות זימה לכל מיני מקומות, מחכה שיחזרו אלי עם בשורה בפיהן. אולי קונדום משומש נוטף זרע יד שנייה, אולי עלה זית 

אני חושבת אם הוא מתגעגע אלי, אם הוא חושב עלי ובוהה קצת בקיר. אולי בכלל, גברים לא עושים זאת

אני שואלת אותו, אתה נמשך אלי? הוא לא עונה, רק אומר שעומד לו הזין

ומה זה בכלל אמור להביע

לפעמים אני נרטבת כשאני נגעלת ממך

אני זוכרת ערב אחד, הייתי כבר בחיתולי ההתבגרות, ישבנו סביב שולחן האוכל (אירוע חריג כשלעצמו) והבטת בי. אני זוכרת שהמבט ההוא הצמית אותי. השתדלתי לא להתבלט. ידעתי שהכל תלוי בכמה אצליח להשאר שקטה. לא נגעתי בצלחת. כל תנועה חריגה תרשם בפרוטוקול. כל נשימה תשמש נגדי בבית המשפט. גם זכות השתיקה מתפוררת לי מבין האצבעות. אני יודעת, כמו שאני יודעת שהלילה בצבע שחור, שעוד כמה שניות וזמן החסד יגמר. אני כמעט ומרגישה את גרגירי החול מטפטפים על המצח שלי, ונופלים על הרצפה, נערמים בהרים, וכשהפסגה תהפך מורגשת, יפול גזר הדין וזה ישתחרר.

בני הבית אכלו בשלווה. שולחן האוכל היה בעיני כשדה קרב. נגמרה התחמושת. מי השתיה הקרובים קילומטרים ארוכים ממני. תיכף ירד הליל ואני אהיה עירומה, והרוחות הקרות יצליפו בי את המציאות. 

זה הגיע. המבט הפך למילים, המילים הפכו לזרועך האוחזת בצווארי בצווארי וגבי נצמד אל הקיר. בני הבית צופים במלחמה הנוכחית. שדה הקרב שלהם יתקיים רק מאוחר יותר.  הם זכאים להפסקות. אני נשארת בשקט. אני יודעת שכל מילה תחמיר את מצבי. 

אני מרגישה את הצריבה על העור, לא יודעת אם זו הסיגריה או ההשפלה. אני לבד בעולם. לילה אחד כשישנתי אצל חברה, היא אמרה לי שיש לה מפלצת מתחת למיטה, צחקתי בקול רם ואמרתי - המפלצות ביננו, הולכות באור יום. במידה והן מסתתרות, זה אף פעם לא מתחת למיטה, רק מתחת לעור. היא שתקה והסתכלה עלי במבט פעור.

 ואת יכולה לפחד כמה שתרצי, אבל את חסרת אונים. שלא תטעה, חלילה. הרגשתי צורך להזהיר. 

שנים אח"כ את נותנת לי רק ורדים שחורים, והם מתפוררים ברגע שנחים על אצבעותיי. את לא קיימת יותר. גם אם את כאן, את לא יותר ממיתוס. אין דבר כזה, אמא, ואין דבר כזה, שקט, ואין דבר כזה, אני, ואין שדה קרב,

כולנו הפסדנו, אני גופה באמצע יער

ואת ורד שחור

יש לי פה מלוכלך. בעבודה עקביי מטופפים על הפרקט, הכוס שלי צחיח והראש שלי הולם. מול המראה הקטנה אני מוצאת לנכון לתקן את האיפור, הנפה קטנה של מברשת המסקרה השחורה מותירה אותי קצת פחות ממה שהייתי לפני. משיחה עדינה של ליפסטיק אדום, מדביקה את שפתי אחת לשניה והצליל המתהדק מילא את החדר. 

מה אני רוצה? לא הרבה, קצת שקט. אהבה. דירה עם פרקט במיקום מרכזי. שתהיה מוארת ביום, נוף לים, שכ"ד מבוקר, מקרר שמתמלא מעצמו, כיור שמתנקה לבדו, רצפה שנשטפת עצמאית, גבר נאה, בהיר עור ושיער, כתפיים רחבות, שכמות עמוקות, שמרים גלובוסים למחייתו.

אני לא הרקולס, הוא אומר לי. אני כותבת שירה. בינתיים הוא מחליט שאני אחכה לו עד שהוא יחזור משביל החלב, הולך לחקור את הגלקסיה, כל גבר צריך לדעת את העולם לפני שיתמסד. רוצה לגור איתי. הוא אומר לי. לקום איתי כל בוקר, ללכת לישון איתי כל ערב ואני אומרת, מה אתה חושב שאתה עושה?

יש לי פה מלוכלך. אני רוצה שהוא ישתין עלי. אבל הוניל, גם המשוחרר ביותר, דוחה הרפתקה. גבר שיאהב אותי, כמו שהוא אוהב אותי, לעולם לא יוכל להותיר בי צלקות, ואם יוכל, לעולם לא יוכל להנות מזה.

חסר לו הניצוץ שאני שואבת ממנו קצת תקווה לחיים. לנאצי היה וגם לזה שלפניו, ואני בינתיים בגמילה. לפעמים הברך שלי מקפצת שאני נזכרת איך הקיר מרגיש כשהפנים שלי מוטחות אליו. יש שקט בחדר אבל הראש שלי הולם. הפה שלי מלוכלך והוא דומם.

עמום. יתום. מילים עם קונוטציה בודדת. כי אני הכי לבד כשהזין שלך בתוכי. 

אתה עושה לי בית ספר בנרמול, מעולם לא התעקשתי לעבור, 

סיימתי בהצטיינות

רציתי להגיד לך ש

אתה לא נוגע בי אבל אני כלואה. אתה לא קושר אותי אבל אני כבולה. אתה לא אוחז בי אבל כל נשמתי סימנים כחולים על מפרקיה. אני רוצה שתמות, שתחדל מלהתקיים, שתאלץ לנסוע לחופשה ללא תשלום וללא כרטיס חזרה בארץ טרופית, בלי טלפונים, אינטרנט או קשר לעולם החיצון. אני רוצה שתתנדף. אני רוצה לשכוח אותך. אני רוצה לא לזכור אותך מלכתחילה.

אני רוצה לא לאהוב אותך. אני רוצה שהמסמרים שתלית בעזרתם את השלט "בבניה", יתלשו, והחורים יסויידו, כאילו בכלל לא היית כאן. אני רוצה שתהפוך לחמצן. אני רוצה שלא תוולד. אני רוצה שכל מי שמכיר אותך, ימות גם הוא. שאף אחד לא יגיד את שמך. וגם לא יחשוב אותו. אני רוצה שכל תמונה שהופעת בה, תישרף. אני רוצה שכל חלום שחלמתי, יתנדף. אני רוצה לא לשמוע עליך, לא להתקל בך. שהסימנים שנטעת בי יעלמו. 

לא להתקע בפינת רחוב חשוכה, להביט מטה על איזה פנס רחוב ארוך, אצילי, אקראי, תלוש מסיפור אהבה שאין לו עתיד מצרפת של המאה ה-19, לחייך ממך ועל ואיך שהארת את הסמטה החשוכה שהייתי בהרפתקה ואפשרות ומשמעות. 

לנצח אתה מסומן בי. עור חלק לא יחליף את הצלקות. הן ידהו, אבל אני תמיד אראה אותן, במראה, בשלולית,

בחלון הראווה, שאבחר את שמלת החתונה הלבנה שלי, לגבר אחר.

בתא המדידה, בדיוק לפני שאקשור את המחוך, המוכרת תעביר ציפוריים ארוכות על החתך שעל שביל עמוד השדרה, אתה זוכר

לאן מוביל השביל הזה? 

אתה זוכר איך הלכנו בו בחדר המלון ההוא, והייתי על הגב, והסתכלת בי, בעיניים, וכשגמרתי,

ידעתי שאני אזכור את זה לנצח

בלידת בני הבכור, אני אחשוב שסדיני בית החולים הם הסדינים הלבנים שנעצתי בהם את הציפורניים שלי, והסטתי ממך את מבטי, ואז אחזתי בצווארי, הדק והארוך, ואמרת 

תסתכלי עלי, 

תסתכלי עלי

והסתכלתי

ועד היום, מנסה להסיט את מבטי 

יש לי חבר, והוא אוהב אותי, וגם אני אוהבת אותו

אבל בלילות כשמאוחר, וכשהוא הולך, אני צריכה אותך בחיים שלי, ולפעמים, לפעמים אני גם עצובה 

כי כשנעלמת, 

הלכה איתה כל הטריות של החיים שלי,

לכן,

תעלם

ולא רוצה לזכור שהיית, כך או כך, לא תהיה,

באופציה השניה יכאב פחות.

אני יודעת שלה אתה כן עונה 

תני לי ערמה של קלישאות עטופות במשי, אני אומרת לה.  תני לי אותן באיזה שקט, בחיוך מאיר, במגע מחמם, בסוף שהוא התחלה חדשה. תני לי איזה סרט ושימי מעל. אולי איזה פפיון.  תלטפי אותי קצת, בברך, במרפק, כל מיני פינות בגוף שהשואב אבק לא מגיע אליהן.

אני זקוקה לך, זוכרת,

זוכרת איך סיפרת לי על הירח?

ואמרת, שבאותו הלילה, הוא היה זוהר ומלא, כמו השם שלי, וככה נולדתי, זוהרת ומלאה, מלאה בקסם, את אמרת. ואני צחקתי וחשבתי לעצמי, שזו קלישאה אחת. ומחר לבטח תהיה לך אחת שונה.

כל יום הייתה לך בשבילי קלישאה חדשה.  ואת היית תינוק בן יומו ואני הייתי קשיש תשוש נפש, ובכלל,

נולדת עשר שנים לפני. ומתוך העיניים הורודות שלך שזרתי פרחים. ורציתי לומר לך, שסביב הצוואר ענדתי את הפרחים האלה. הלכתי איתם לכל מקום, בסופרמרקט הסתכלה עלי המוכרת במבט קצת עקום. והיא אמרה לי, לא יפה לך הפרחים, הם בכלל לא מתאימים לעונה. ואני אמרתי לה, אמרתי לה בעיניים נוצצות, שאת ביקשת ואני עושה, אבל ביננו, איזו קלישאה.

ואת הפרחים האלה בדמיוני אני משתוקקת. כשקר. כבר ארבעה ימים שמשתוללת סופה. נפלו כמה עצים, בטח תיכף גם יפול החשמל. זו הרי קלישאה. ובחורף שעבר אני זוכרת איך הדלקת לי שני נרות, אחד לי, אמרת, אחד לך. זוכרת? ואמרת, שכשידלק האור, אולי יגמרו הנרות, אולי, במאמר מוסגר הוספת שאת מקווה שיחזור החשמל לפני, אבל אני אשאר ואני תמיד זוהרת. אמרת, שאני האור באפילה שלך, ואני חשבתי לעצמי,

חשבתי קודם כל, לפני הכל, בבסיס הראשית של העולם, חשבתי כמה את יפה

ואחרי זה, אחרי זה תהיתי

למה כל כך קלישאה.

תני לי איזה קלישאה עכשיו. כשיש לי רק נר אחד. תיכף הוא נגמר. הופך לשלולית שעווה כמו שהפכתי לשלולית מתאווה.  ואני זקוקה לך,

כמו אור, כמו נר,

כמו חצי לב,

כמו ירח מלא, כמו שיר של שלמה ארצי, כמו שרשרת פרחים בהוואי, כמו עיפרון שחור של מרלין מנסון, כמו ליריקה של זמר פופ, כמו זוכה מקום ראשון של כוכב נולד, והייתי זקוקה לך,

ונותרתי חדה. נותרתי בגפי. נותרתי שקטה.

והעצב,

אני אומרת,

אני אומרת ואת לא עונה,

בטח,

כי את לא שומעת.

אני אומרת שהעצב לא יכול להיות קלישאה,

כי כל יום הוא משהו אחר.

כמוני.