דוסטוייבסקי זה לא

כל חורף יש לי גבר במיטה. בקיץ הם באים והולכים, אני אוהבת שעירים אבל גם לא אוהבת להתעורר מזיעה. אני רוצה שנתנשק באיזה גשם על איזו קרוסלה. 

היא תסתובב מהר ונתנשק מהר ואחרי זה גם לא נזדיין. רק נתנשק ונלך לישון.

יעשו עלינו סרט, יכתבו עלינו שיר,

אני רוצה שכל חורף תהיה אתה במיטה שלי. אל תלך בקיץ. נרדם בלי שמיכה. אני רוצה לבשל ולכתפר את החולצות שלך. אני רוצה לגהץ את העניבות שלך. 

אני הרבה פחות מגניבה מפעם, 

כל שישי, חושבים איפה לאכול, ההורים שלו או שלי,

יושבים בדירה, רואים פריים טיים ערוץ 22, יוצאים לשתות משהו, לא משתכרים. חוזרים, מזדיינים. פעמיים. כשהוא מגיח מן הכוס שלי הוא מחייך. השפתיים שלו נוצצות ברטולין. ואני מחייכת גם. תחייך בתוכי, גבר שלי. בבוקר הקפיצו אותי לעבודה,

הגשם דפק על החלון

חשבתי על זה, 

תמיד יש לי גבר במיטה בחורף

אני תוהה אם כשהוא קורא לי חתול הוא יודע כמה זה מדויק. אני אוהבת אותך רק כשאתה נעים ורגע אחר כבר אשכח אותך, במצב רוח הלא נכון אני אנשך אותך, אשרוט, אני לא בוחלת באמצעים. תמיד נוחתת על הרגליים. תשע נשמות. (עכשיו כבר שש). נעלמת. חוזרת. אי אפשר לסרב לי, או שאוהבים אותי או ששונאים אותי, 

נעימה למגע, 

צורמת לשמיעה, 

מנקה את עצמי (עם הלשון, מאשמה, מרצון, מתשוקה).

ישנה הרבה. לוקחת כל מה שנותנים לי. (כמובן מאליו) 

הוא אוהב אותי,

אחרי לילה של הקאות ושלשולים נרדמתי במסדרון שבין החדר שלי לשירותים, 

בבוקר התעוררתי מכוסה וכרית מתחת לראשי, הוא מחובק לידי, על הרצפה הקרה, שקט. נישקתי אותו במצח ועברתי למיטה לבד. 

לי(פעמים) בא לי לקפוץ אל הפסים.
לההפך
שוכבת אל האורך בדממה
שלא תתואר, שלא נדע
ירחם השם,
אני אומרת,
מתחשק לי לקפוץ אל הפסים. רק לא
עוד (עוד ועוד ועוד) בקרים
ורק לא
עוד (עוד ועוד ועוד ועוד)
שקיעות
ורק לא (עוד ועוד ועוד ועוד ועוד)
מבטים
ירוקים
צלולים
אני זקוקה למה שעוד נותר לי מעצמי
ומה נשאר לי מלבדי
אני שבורה
ריקה
צלולה
כמו בקבוק בירה שנשטף אל תחתית הימה
כמו נשימה מהבילה של אדם בלי גאולה
כמו נצח בכליאה
שקט בכפיה
רצח ראש ממשלה
אלמנה יתומה

תאמר לי, אל תקפצי אל המסילה
אל תניחי גורלך בידי האדמה
אולי עוד תצליחי
להעניק לעצמך
קצת

(הוא)
״לכל להקת מטאל שמכבדת את עצמה יש שיר אחד שקוראים לו אנטי כרייסט, זה קטע״, הוא אומר לי. נשען על הקיר שמאחוריו ומרפקו הימני נח על הגיטרה שעל ירכיו.
העיניים שלו חום בהיר כמו שום דבר שראיתי, כמו שוקולד אחרי דיאטה של עשר שנים או משהו כזה. אי אפשר לפספס את זה. כמו שלט כאן בונים או שמשנים את הסדר שאתה רגיל אליו בארון שלך. זה משבש תוכניות. לא הרבה, לא חמור, אבל החיים שלך יהיו טיפה (ממש טיפה) פחות נוחים מעכשיו.
ואני יודעת, כשרגליי פרוסות עליו ואצבעותיי משרטטות שבילים ללא מוצא בשיערות שעל כתפיו שלא נוח לי.
גם המיטה לא נוחה.
הכתיבה גם היא כבר לא נוחה.
האמנות שינתה פאזה, גם אני.

(אתה)
רציתי לכתוב על זה שסקס הוא רע לאמנות. איך האיפוק יפה יותר. אבל הכוס שלי מטפטף וזה הכל בגללך.
יש את האנשים שאני כותבת עליהם ויש את האדם שאני כותבת כדי שיקרא.
העיניים שלך הן כמו לחכות שעה לאוטובוס ולראות אותו מציץ מהפינה של הרחוב, כמו לנסוע רק ברמזורים ירוקים, כמו שישי בצהריים כשהבית נקי ויש ריח של אוכל, כמו תינוק שרק נולד, כמו עוגיות ותה של שבירת צום, כמו פיצה בארבע לפנות בוקר אחרי סקס, כמו לגלות חמישים שקל בכיס, כמו לזכות בהגרלה, כמו אלכוהול לפיכח, כמו פרח לנורית, סולם לאבא, וקצת שלווה למיכאל.

(הוא)
אני אוהב אותך כי את מיוחדת, הוא אומר.
אני רוצה להגיד לו שאני כמו כולם והאהבה שלו מייחדת אותי. אני לא אומרת הרבה דברים.
״ את שומעת?״ הוא מתחיל, מפשק שפתיו ותולה אותן פתוחות ואני ממתינה ושותקת ויושבת ושוכבת.
״בואי נלך לסבתא שלי בשישי.״
״למה לא. יהיה אוכל טעים?״
״גם ככה את לא אוכלת כלום,״ אמר,
״שומעת?״
״מלידה, מאמי. מה״
״אני רוצה גם שנצא עם חברים שלי
לשתות
משהו״
״פחות קוסם לי. מעדיפה שלא״
״נו די״.
אני מאד רוצה לשתות משהו, אני לא אומרת. ״אין די. שום די. אתה לא תגיד לי נו די. אני לא רוצה אז לא יקרה. שומע?״

אני רוצה שהוא ימות. את זה אני לא אומרת, הוא לא יבין. עדיף שתמות לפני שישבר לי הלב.
כשהוא מדבר עליך משהו נשבר קצת בתוך השוקולד שבעיניים שלו. משהו רותח מציף את בלילת האישונים. ואיך יש לו את התחושה המייסרת בזו שיש בה משהו קצת קסום.

(אתה)
האצבעות שלך מבריקות על הדלפק המלוכלך. לפני שבאת חשבתי איך לגעת בך. בכתפיים תוך כדי חיבוק, אולי בגב, אולי בזרוע. בסוף נגעתי רק בעצמי. בחוסר נוחות. בשיער, עבודות נמלים בשיערות הקטנות שעל גב היד. הגנבתי ליטוף לאורך הגב. בטח לא שמת לב אבל השתהיתי בגב התחתום והיד שלי צרבה. תתלוש אותה. היא מזהמת אותי. זה מתפשט. נדמה שאני עומדת למות. ״למה לא שלחת לי את מה שכתבת?״ (הוא יודע שאני שומעת)
״קשה לי, אבא, זה אחרת איתך״
״תפסיקי״
״אני צריכה לעבוד על זה״
״תשלחי לי ודי.״
אז די.

כשהשעון מראה לי מספרים קטנים אני מתכנסת אל תוך עצמי. אל רחשי הלילה אני מטיחה חבטה אל דפנות עצמי ובתוך עננת אבק, כדוריות של כנות מתגלות לכדי משפטים. המצלול של סופי המילים מהדהד בתוכי, כמו כדור המצליף בין קירות של מגבלות (בלי קירות של תהיות), בין מסדרונות של מקומות שעוד לא הייתי, (בלי חללים ריקים. הכל בצבע.) 

אני כותבת אולי, ואז בטוח מבינה שבוע לאחר מכן. מעת לעת פרקי הזמן מתארכים. אני מתרחקת מעצמי. תשלומי שכר הדירה והחושך על האמנות גובים את מחירם, מגלחים ממני חלקים קטנים. כשיערות שחורות קטנות הנאספות על רצפת האמבט לפני דייט ראשון, אני נעלמת. צצה שוב באיזה הצפה של איזו דירה. ואיפה את שהשלת אותי, גברת. 

תמיד כשהוא הולך אני נהפכת עצובה. הוא מרעיש אותי בכל המקומות הכי חשוכים, וכשהוא הולך, הוא סוגר את הדלת אחריו ומכבה את האור. שלא ידפוק השעון בהעדרו, שהחשבון שישלם לא יהיה גדול ממה שבזבז.

אני מבוזבזת. אני נהרגת. אני כאן. אני שם. אתה פה. (אתה לא) 

כתיבה זהירה היא כתיבה מתה,

אבל אני מפחדת, אתה קורא כל מה שאני מקלידה ולא מבין שום דבר ממה שאני כותבת

אתה חי בשלך, ואני חיה בשלך 

ולבד,

כשאתה הולך, 

אני נשארת בשלי 

מעדיפה להיות אומללה מלכתוב מאשר מאושרת במחסום יצירתי. האושר הוא זמני והמילים מעולם עוד לא בגדו בי. הספרים עוד לא הפנו לי גב בלילה, עוד לא כיבו את  הסיגריה שרציתי על העור בתוך מאפרה במין מבט מזועזע. עוד לא פסקו המילים כנגדי במשפט שדה אכזרי בהול של איזו מסעדה באיזו עיר באיזה מתחם באיזה יציאה באיזה ערב באיזה חושך. עוד לא.

ויום אחד גם הם ינטשו. והמאבק עם הכתיבה יפסק. 

אין מנוס ממחוגי השעון

ילד עם שפם לא יודע מה היא מוזה,

אז סיפרתי לו על 

הנערה המכוסה עד מותניה בסדין לבן שעל מיטתי, 

 וגם על אצבעותיה הארוכות שלובות בשלי בטיול שטוף שמש בגן הקטן, 

ועל איפה שראיתי אותה לראשונה 

מרצינה אל תוך ציפורניה המטופחות 

(ופתאום) 

איך שפתיה לוחשות שברון לב המחכה לקרות

ונקישות עקביה על הרצפה הקרה 

מהד

הדות

בי עוד הרבה אחרי שכבר נעלמה (אחרי שכבר הלכה) 

וההקלה שזיהיתי באישוניה המצומצמים

כי רצתה לראות פחות מכאבי 

מהלה את הצחור שבשכחה

לכחול כהה עמוק אינסופי, 

אינסופי כחול כהה עמוק, 

כמו צבע מאכל רעיל.

והמוזה היא הרקמות הנרקבות, 

האיברים המושחרים, 

הדקות שלא יחזרו, הזיכרונות המשתוקקים אל תהום הנשיה 

וכל מה שנשאר בסוף הבקבוק והושלך לצד הדרך

יהי זכרי ברוך 

אנשים הם לא גונדולות. הם כמו צמחים, או פרחים, או חיות. הם תמונה, או קישוט, הם שיר או סיפור, 

אבל לא גונדולות. הן רומנטיות מדי, אגביות מדי, שאינן משתלבות בנוף. 

בני אדם הם קרים, מתוכננים, צפויים. הכל אמור לקרות. והכל קורה. אתה אמור לאהוב אותי, אני אמורה לנטוף ממך. אנחנו אמורים להזיע באיזה מגרש חניה.

היד שלך בתחת שלי בגן האם, שעות הערב המאוחרות, עוברי אורח מלפנינו ומצדדנו.

"אני עובר אורח בחייך, תזרמי כמו גונדולה ותשכחי",  אני לא זורמת לשום מקום; אני מתנקזת. מתוך הפצעים הפתוחים שאתה מלקק אני נגמרת. בשרשרת. ברטט. ברעש. בזעם. בטעם. 

לא אכפת לי, לא אכפת לי, לא אכפת לי,

שקט ורע לי,

רעש ואתה לי פינת חמד במדינה כמו הוואי. 

הדבר הראשון שאמרתי לך עליו היה על העיניים. מקפיאות. שלחת אותי מעליך, ואז אמרתי, העיניים המקפיאות שלך. אתה אש קרה. בנשיקותייך אתמלא עשן, אם תגע בי אתפורר לרסיסים כקרח יבש. 

קח אותי לטייל בעולם ותסתכל בי עוד בעיניים האלו עד שלא ישאר ממני דבר, תתלוש ממני צלם אנוש כי כבר יש יותר מדי ממנו בעולם. וברקע תהיה פריז כשאמות. אולי איטליה. אולי ארץ כזו מהמוזרות, הרבה ילידים יסתכלו עלי גוססת במלודרמה המערבית. 

תאהב אותי חזק עד שימאס. תאהב אותי חזק עד שיגמר הטעם. בסופו של דבר,

גם אתה תדביקני מתחת לאיזה שולחן ותעבור הלאה.

תשאיר לעצמך, בבקשה, תשאיר לעצמך איזו תמונה, איזו נשיקה, איזו הקלטה, 

בראש תשמע אותי גונחת מעת לעת כשתהיה חולה ועצוב,  

אתה מלך העולם, אני ליצן החצר 

אתה צוחק, אני בוכה,

אני רוצה, אתה הולך, 

אתה תאהב אותי לנצח 

.

אבא? אתה ער? יש לי מפלצת מתחת למיטה. אני שומעת אותה נוהמת כשאני מאוננת. רגע לפני שאני מגיעה אל השיא אני פוגשת אותה שם, במעלה ההר, היא נשמעת כמוך ונראת לגמרי אחרת. היא מחייכת ואומרת לי, עוד. אני עונה לה שאזל במלאי. אני לא יכולה. אני לא יודעת מה אני יכולה. 

אבא? בבקשה תקח מכאן את המפלצת. תדבר איתה, אתם שניכם רוצים ממני אותו הדבר. לך אתן בהסכמה. כשתרכן מעלי והחושך יאנוס את השמיים התכולים. תנשק את העפעפיים שלי כשהם סגורים. אני צריכה אצבע בכוס ולישון, אתה יודע שככה אני נרדמת.

אבא? אתה ער? תכין לי שוקו ונשב לשחק קצת שחמט. אני אפסיד לך, אני לא יכולה להתרכז כשאתה מכווץ את הגבות שלך והאצבעות העבות שלך משחקות ניואנסים עדינים, אוחזים בכלי העץ הקטנים, מטילים אותם כל פעם במקום אחר. למעשה, לא אדע אם בכלל שיחקת לפי הכללים. שלושה מהלכים מאוחר יותר אני אשים לה שדחקת את המלכה שלי לפינה. זה אבוד. כל דבר יפה ואצילי נובל בקרב הבל פיך.

אבא, תנשק אותי בעורף בזמן שאסדר את הבית. תחבק אותי מאחורה וארגיש את הזקפה המתעוררת שלך. תצמיד אותי לחלון ונסתכל קצת על הים. אבא, אני בכלל לא מרגישה את הזין שלך בתחת שלי. רק את שיערות החזה שלך מלטפות את הגב שלי. את אצבעותייך מסרקות שבילים שבילים בשיערי הארוך. כמה הוא ארוך וכמה לא מרוסן. אין לי יום שיער רע. אני אלווה אותך למכונית שלך יחפה, והאספלט הקר ישרוט אותי, אני אכרוך את רגליי סביב המותניים שלך בקפיצה. אתה תנשק אותי בלחי ובעיניים נוצצות נדע שלא ניפגש יותר לעולם. 

אבא, פעם הבאה שנתראה תהיה מישהו אחר. גאה יותר. כן פחות. ריק הרבה. אבא, כל פעם שאנחנו ביחד אני יודעת שזו הפעם האחרונה. בכל פעם מכירה אותך מחדש, ובכל פעם קוברת אותך. מספידה. נזכרת. כותבת זכרונות שלא ישובו, ועדיף שכך. עדיף שכך. עדיף שכך. 

 -

עריכה: זה אתם שצמאים אל הזוועה ולכן זה מה שקראתם. אני כתבתי אהבה ואתם קראתם אונס.

אבא, מעבר ליצור ביולוגי ענף מעלי בעץ המשפחתי יכול להיות מדריך, מגן, ביטחון

וגם

אלוהים, מגדלור, צו מצפון, שביבי מוסר

או אולי, כל גבר בעולם שדמותו של אבי מוקרנת על פניו. אני לא הראשונה

חדלו עם התגובות המודאגות לתיבת ההודעות,  אתם מעציבים אותי 

ביום ששכחתי את התיק באוטובוס ראיתי דמות עלומה מטשטשת ממהירות הנסיעה דרך החלון. התעוררתי מנמנמת השגרה באחת, נכשלתי בצעדי ובהתנשמויות דפקתי על שמשת הדלת באנקה. תפתח לי, נהג. אתה חייב לפתוח לי. אתה חייב. שרטתי את השמשה והשארתי סימנים של אצבעותיי מחליקות מטה ביאוש. מכות יבשות החלו להופיע מהלמות השמשה. בתחנה הבאה עצר הנהג וזרק לי מבט אדיש. תודה. רצתי במעלה הגבעה במאמץ, חשבתי כמה מהר החליק מטה האוטובוס. ראיתי אותה מתרחקת, ראשה נהפך קטן, רציתי לצרוח. אבל לא יודעת מה להגיד.

הגעתי למישור, הגברתי מהירות ומשום מה גם היא. נתקפתי חרדה. אסור לי לאבד אותה , אחרי כל זה. אסור לי. אחרי כל זה. היי, 

היי,

צרחתי, נפלתי,

למה לעזאזל את לא מקשיבה לי,

בבקשה, אני מתחננת תעצרי,

צרידות הגרון שלי הועמקה, היה נדמה לי שאני יורקת דם. טעם מתכתי התפשט בין שפתיי בכל צרחה מעט יותר.

בבקשה, בבקשה, אני מתחננת, תעצרי. כפות ידיי התרתחו כשהן נפלו באפיסת כוחות על האספלט. חם. תעצרי. אני לא יודעת כמה רצתי, כמה זמן ישבתי שם מכווצת לשריון שלא קיים, כמו על שטיח תפילה לאלוהים כפוי טובה.

בסופו של דבר הוטל עלי צל וידעתי שזו היא. היא שמה את אצבעותיה הארוכות, כפות ידיה המעודנות על כפות ידי החבולות. יש לה כוח מרפא, הלוואי ואמות כאן ועכשיו. לא ראיתי שרצת אחריי. ידעתי שהיא משקרת. רוצה לבוא איתי? קמתי. הברכיים שלי נשאו אותי רק כמעט. בחריקת צעדיי היא החלה לגולל בפני מה קרה מאז שעזבה את הרחוב ההוא.9 ישנו אחת לצד השניה. לא מקולחות, רעבות, באגדה של מלאכי שלג. היינו פיות יחד. היינו מתות יחד. היינו אבירות יחד. לחמנו במפלצות. בחרב הקסמים הלבנה, כשנרצה, נגע בה ותהפוך לאבקה.

אמא, קראתי לה. אמא.

אני לא אמא שלך, אור.

את זוכרת איך קוראים לי?

כמובן. היינו פיות ביחד.

כן, כן, היינו פיות ביחד, אמרתי בדמעות.

היינו פיות ביחד.

הדמעות זלגו לתוך הפה שלי, הזעתי. פחדתי. הלב שלי עמד להתפוצץ בחזה שלי.

היינו פיות ביחד. אני חייבת שורה. אני חייבת שורה של חלום למציאות האבסורד הזו.

אני נוגעת בה בתקווה שתהפוך לעשן מסתלסל באוויר. מה קורה לך? למה את בהתמוטות עצבים?

אני חייבת להיות קצת פיה. אני חייבת. את יכולה.

את קרן אור, קרן אור לא צריכה להיות פיה. אני לא קרן אור, משוגעת.

אני משוגעת?

את.

אני משתגעת כי את לידי.

אז אלך,

אל תלכי. אל תלכי, פיה שלי. התיישבתי ונשענתי על הגדר הקרובה, באנחת רווחה היא התישבה על ידי גם. נשימותיה היו קצובות ורגועות, נלקחו מהמקום העמוק ביותר בגוף ועד אלי. הרגשתי את הנשימות שלה והן היו חבל. ועל החבל הזה הייתי פיה בבגד גוף ורוד צמוד, נעלי הבלט שלי טופפו על החבל הדק, ואני הרגשתי אותו מתחתיי, פוצע את ציפורניי. קשה ללכת על חבל דק בנעלי בלט. לא קל להיות גם פיה וגם בלרינה. הכנפיים יכולות לשאת עד משקל מסויים. היא מתרוממת ואני מתנודדת מצד אל צד, מבטי נואש אחר רשת ביטחון אבל מתחתיי אין דבר, רק ואדי אין סופי ירוק, מיליוני עצים קטנים. אמות עוד בדרך. אני מתנחמת. בטח בכלל לא ארגיש את הענפים מנקבים אותי ויוצרים מחרוזת של כל איברי הפנימיים, ואם כן, אז לא ארגיש את הגולגולת מתנפצת על הסלע החד בקצה הדרומי, ואם כן, בסוף אמות. גם פיות מתות. שיעורי התמותה גבוהים במיוחד עכשיו כשהאבקה שלהן כל כך יקרה. כשהיא הולכת אני מרגישה שזה לחינם, היא בכלל מתה כבר שנים ויותר טוב ככה. אני אנושית. כל גרם פיה שלי מת בהתרסקות אכזרית לתוך הואדי ההוא. אני נזכרת שאיבדתי את התיק ובו המפתחות של הדירה.  גם הפלאפון שלי היה שם. לא ידעתי מה השעה, הלכתי לכיוון הדירה. הכניסה מרוססת. הדברה לפיות. לא תשרדי את הסף, מטומטמת. לא תשרדי. אני יושבת באפיסת כוחות וגבי נשען אל הפלדלת. אני מתגרדת, רועדת, זיעה קרה. על שטיח הכניסה אחלום על הגבר שהתדפק על דלתי בגיל 7. זה מוכר לי. זה לנצח. אני מתנקה. הגוף שלי נגמל. המצפון שלי עוד מכור