דוסטוייבסקי זה לא

 אני יכולה לכתוב רק כשהתחתונים שלי רטובים. הלפטופ והחום מופץ לי אל היריכיים, השפתיים מזמזמות אחר שיר א-מלודי כזה או אחר, האגן שלי נע באי נוחות. כשאני מגיעה לנקודות הכי נמוכות, אפשר להרגיש מוך של אבק בהבל הפה שלי, נדמה שלא ניקו כאן, בתחתית התודעה. אני עוברת עם מגב, במקום אקונומיקה ארטיב שתי אצבעות בין שפתי הכוס שלי. 

תנשק אותי, אני חושבת. תנשק אותי וארעד כמו משיכות המכחול של איגון שילה, תנשק אותי בצוואר, תלחש לי באוזן, כמה אתה רוצה לזיין אותי. כמה? תנשק אותי על הירך הפנימית, תסחט את אנקת המצוקה שלי והיא תטפטף שלולית של זיעה. תחכך את הזקפה שלך בתחתונים שלי. על זה אני חושבת כשאני כותבת. כמה שיותר אפל, כך אני מרגישה את הכיפה שלך פוערת אותי, כל פעם מעט יותר. 

בהתחלה רציתי הכל מהר וחזק. עכשיו אני מעריכה את האיטיות שבה אתה פולש לרחם שלי. ככל שאני קרובה יותר כך תאט את הקצב. תסתובב במעגלים. תעמיד את השפתיים שלך אל מול שלי בלי לגעת, תנשום אותי, עישנתי שש סיגריות ואכלנו מקודם וזה לא משנה

תהפוך אותי, אני משחקת. על הגב שלי תקלף את עורי למצוא את חלקה השני של החידה. זו שאלה מכשילה וניצחת. 

הלילות שלי מסויטים. הוא מנשק אותי וחושב על שאר הגברים שכבר טפטפתי זיעה על החזה שלהם, שנעצתי את ציפורניי, שקברתי אנקות מצוקה אל תוך הכתפיים הרחבות שלהם. כשאני מתעוררת בצעקה תינוקית הוא מסתכל אליי ובעיניו אני מזהה אהבה. רגש עתיק. בריח פיו המהביל יש ריח של ספרים ישנים. אני עוצמת עיניים כמעט מיד. הוא חושב שנרדמתי ואומר לי שהוא מתאהב בי, לא יודע איך זה קרה כל כך מהר.

אני רוצה להתעורר באחת, להתיישב על סף המיטה ולומר לו שגם אני לא יודעת איך קרו הרבה דברים, אני מרגישה דברים יתומים משם. אני מקיאה מתוכי את המילים אל התת ההכרה. אני מדמיינת עצמי יושבת בשידה אל מול חלון, הגלים מתנפצים אל השובר. אכתוב לך ודמעותי ינקדו מילותיי, שאיני יודעת איך הגלים מתעצבים לכדי תלתלים ברוח בתזמון מושלם, אך דברים נעשו כך מאז ומעולם. אתה יפה כשאתה ערום.

אני אכתוב לך שאני לא מרגישה כלום מלבד הממשי. אתה חי במישור הפרקטי ואני במישור התת קרקעי של הפואטיקה. נתחתן ונביא שלושה ילדים. נקרא להם זאוס, נריה ונעה. אני מריחה עלי את הנוזל שהתמלאתי בו שעה קודם. אתה מכדרר את ראשי ואומר לי 'כמה שאת יפה כשהשפתיים שלך נסגרות על הכיפה. ואיך שאת יפה כשאת נחנקת ותמהיל של רוק ודמעות נופל כשל על הזין שלי. את יפה. כמה את יפה.' 
הוא יזיז שערות מרדניות שנתקעות בין השפתיים, ויאסוף את הבלאגן הזה אל תוך כדור ויחזיק אותו בידי, ואחרי שהשפריץ הוא ימשוך בהם ויסתכל עלי. שפתיי רועדות, לחיי סמוקות. החזה שלי מתנדנד, הכוס שלי רטוב. 'ככה את הכי יפה'. 

אני אכתוב לך שאני לא יודעת איך רגע אחד אני רוצה אותך מתמזג אל העור (האור) שלי ושנהפך אחד ורגע אחר אני רוצה שתמות בתאונה טרגית. אני אבכה על הקבר שלך, וחברים שלך יאמרו, כמה היא עצובה, כמה היא יפה, ואיך הכירו כל כך מעט זמן. אני רוצה שתמות איתי והזיכרון הגולמי של מה שיכלנו יהפוך חלק מהדי.אן.איי שלי. בעטיפה מרושלת מצאתי ספר שירים של בוקובסקי וסימנת לכבודי את עמוד 55. ברכבת חזרה בכיתי תמרורים, חייל שם ידו על כתפי ושאל, 'הכל בסדר?'. 

"למי את שייכת?

האם את אמיתית? 

אני חושב על פרחים, חיות, ציפורים

הם כולי נראים יותר טוב מטוב

וממשיים כל כך. 

אבל לך אין ברירה ואת

אישה. כולנו נבחרנו להיות 

משהו. העכביש, הטבח. 

הפיל. זה כאילו כל אחד מאיתנו

הוא ציור, תלוי 

על קיר של גלריה" *

כילדה סלדתי מריח עיתונים. כל פעם שהתגנב זרזיף של דבר שכזה אל אפי עיוויתי פניי וברחתי בצרחות. חברי כיתתי הקניטו אותי ואחי הגדול השתמש בזה כנשק. ברכבת היה ריח בולט, למדתי להגיב בפרופורציות, הגועל נשאר זהה. כשגדלתי הבנתי שאני דוחה את המציאות כאפשרות לגיטימית.

"אני יודעת שאת

מהתקופה שלי, יצירה מודרנית

חיה,

אולי לא נצחית

אבל אנו אכן אהבנו" *

- 

'אישה ישנה', צ'רלס בוקובסקי, עד שהאצבעות יתחילו לדמם

הריגוש של ההתחלה הוא הסם שלי כבר חמישה חודשים. מהאמצע אני משתעממת, הסופים הופכים אותי עצובה. הסופים הפוכים אותי נקודה. הסופים לוקחים אותי. הסופים רוצים אותי. הסופים אוכלים אותי מתוך צלחת עמוקה ברוטב שמנת פטריות. מהסמטה האומללה הזו בצד המכולת אני משתדלת ללכת מאחוריך ולא לצדך. הצעדים שלך תמיד גדולים עלי. גדולים מדי. גדולים בלעדי.

כמו שאין למוות סוף

החדר נעים יותר מבפנים, אתה שקט יותר כשאתה ערום, אני רכה יותר כלפי חוץ. כשאתה מחליק בקלות מייסרת אל הכוס שלי, רואים על ההבעה שלי שאני עושה כל שביכולתי לא לצרוח לך בתוך האוזן עד שתתחרש. אני רוצה לצרוח כי אתה בכוס שלי וכי אתה אתה וכי לפני ככה וככה שנים נוצרת ואני נוצרתי ואתה נוצרת לפני הרבה יותר מדי זמן ועכשיו אתה בכוס שלי. ילדות טובות גונחות בשקט עד שפונים אליהן.
אחרי שחזרתי הביתה לא רצתי למקלחת. התיישבתי מול המקלדת והתחלתי לכתוב. הזיעה שלך מטפטפת בין האצבעות שלי אל תוך המילים והמשפטים ספוגים בזרע שלך.

בגיל חמש עשרה דניאל ואני ישבנו בבית קפה ברחוב מרכזי בת"א, הוא היה הומה ודניאל לבש חולצה ירוקה מכופתרת פתוחה מעט. דניאל נישק אותי בצוואר ואז אמר לי שאני החברה הכי טובה שלו בעולם ולכן חשוב שאדע שהוא HIV פוזיטיב ושהוא אוהב אותי. התרופות עושות לו צרבת אבל הוא לא אוהב לדבר עליהן. כשאנחנו צוחקים הרבה הוא עוצר להתנשם. עוד עשרים שנה הוא ימות ואיפה אהיה אני.

יתכן שקו המחשבה שלי לא אחיד. ההוויה שלי בשגיאת מערכת. אני אוריד את השמלה השחורה ואזרוק אותה על הכיסא. הגוף שלי הוא איזור קרבות נטוש. כל הסימנים הכחולים הם איפה שתקעת את יתדות הדגל הלבן במלחמה האבודה שלי. אני מנשקת אותך בעורף.
כשאתה שוכב על הגב הפגמים שלך זוהרים בחושך. אני רוצה את הסקצ'בוק שלי ועיפרון HB להצללות. אני רוצה לצייר את הקימור שבין הזין שלך לירך. את החלק הממכר בין התחת שלך לזין. אני רוצה לצייר את רגשות האשם תלוים לך על הצוואר. כשתחזור הביתה תנשק את חברה שלך והיא תאמר שהתגעגעה. אתה תגיד שגם ותתכוון לזה. היא לא תדע וגם אתה תשכח לרגע, אבל עד לפני זמן לא רב היית בתוך הכוס שלי והשתדלתי מאד לא לצרוח לך באוזן.

אני מרגישה את כל הכאב שבעולם בעוצמה הכי גבוהה שאפשר. המבט של ההומלסית מהתחנה המרכזית החדשה בת"א קופץ לי לראש בכל פעם שאתה מחייך. אני מרגישה את הילד בן השבע לכל היותר שהולך בכביש וכבר אחרי אחת עשרה בלילה, איפה ההורים שלו, אני מרגישה אותו. אתה לא. לא אכפת לך, מה אכפת לך.
אני מרגישה אותך בתוך הכוס שלי וכל כך בא לי לצרוח לך חזק בתוך האוזן

בדירה הריקה שלי בדרום הארץ ישבתי עירומה על הספה הקטנה. הטלוויזיה הייתה כבויה ובהיתי במסך השחור בעניין רב. דפיקה בדלת הפרה את שלוותי ומעבר לעץ המתפורר שחסם ביני לבין העולם החיצון שמעתי את קולה הצורמני של בעלת הבית. היא דפקה שלוש פעמים ברצינות. קמתי בשאט נפש. "כן?", פתחתי לה את הדלת, בחולצה כשהכוס שלי חשוף מעט ויריכיי חשופות לגמרי. "את מאחרת",
הסתובבתי והתכופפתי. יכלתי להרגיש את פיה המעטר את פניה החמוצות מתעוות למראה הישבן שלי מובלט כלפיה. היא הייתה אישה מבוגרת וגסת רוח. נוראית לבריות. הייתה מעיפה אותי לרחוב בגלל שני שקלים אם הייתה יכולה. הגשתי לה במזומן חפיסת שטרות. "זה יכסה הכל". היא לא אמרה שלום ונעלמה. אפילו לא סגרה אחריה את הדלת. מאחוריה נותר עוד שובל הבושם הזול שלה. הסתובבתי והדלת נטרקה מאחורי.
הטלפון צלצל ורביב אמר שיש מסיבה במועדון ההוא שאני עובדת בו. אני ביום חופש, ביטלתי אותו. אני ביום חופש ונשבר לי הזין. רביב הקשיב. נשבר לי הזין מהמסיבות, נשבר לי הזין מהדירה הזו, היא מתפרקת. נשבר לי הזין ממך, נשבר לי הזין ממני, אני רוצה לחזור הביתה, אני רוצה לחזור לאמא, אני רוצה לחזור לרחם. נשבר הזין. נשבר הזין. נשבר הזין. כל כך חם פה. חם פה ואני עירומה, רביב. חם פה. אני מקשיב לך, הוא אומר. דברי, אני מקשיב לך. רביב, אני רוצה שתבוא ותנשק אותי בעורף. שתאהב אותי עד שימאס. אני רוצה שתבוא ותחבק אותי. נראה סרט, נשתה מילקשייק. אני רוצה שנלך ברגל בטיילת ואתה תהיה בלי חולצה. וכולם ידעו שהגבר החתיך והצעיר והמקסים הזה איתי. ואתה תחייך למלצרית והיא כמעט ותתעלף. רביב, בוא תזיין אותי. בוא נעשה אהבה.
אני רציתי את כל זה מזמן, זוכרת? את אמרת שאני לא ואני ככה, את אמרת שלא. אני מקשיב לך. רביב, נשבר לי הזין. אני רוצה להזדחל חזרה אל תוך הכוס של אמא שלי עם ספר טוב וכוס שוקו. אז את לא באה למסיבה? רביב שלי, מה אתה לא מבין, המסיבה היא לא בכוס של אמא שלי, ושם אני רוצה להיות.
אני מגיע. ניתקת. תוך עשר דקות היית בדירה שלי. הרבה זמן יחסית לזה שאתה גר מתחתיי. למה לקח לך כל כך הרבה זמן?
לא הצלחתי לבחור מה ללבוש. אתה ערום. הצבעתי על הבוקסר שאתה לובש. בוא תשכב לידי. רביב, יש לי הרבה על הלב. סיפרתי לך שהמכשפה מהמערב באה לבקר. צחקת, שילמת לה כבר? הנהנתי בתשובה חיובית.
רביב, תחבק אותי יותר חזק. נצמדת אלי, העור שלי נצמד לקוביות שיש לך בבטן והרגשתי את הזקפה המתעוררת בין הרגליים שלך. רביב, אני אומרת, רביב, בא לי לבכות. רביב, אני כל כך שיכורה, בא לי לבכות. הסתכלת על בקבוק הודקה הרגיל שמתגלגל למרגלותיי. רביב, אתה ילד ממש יפה. העיניים שלך כחולות והבטן שלך משובצת, אתה מטר תשעים, החיוך שלך לבן, זה מגוחך. לפעמים יוצא לך להסתכל במראה ולהגיד, אני כל כך יפה שזה מגוחך?
כל בוקר. אני אומר את זה כל בוקר. רביב ואני עשינו אהבה באותו הערב. בבוקר קמתי לעבוד, זרקתי עליו את הכרית והוא נעלם. אחרי שחזרתי למרכז, רביב נהרג בתאונת דרכים.

כשאבא שלך נפטר נכנסת אל החדר שלי בצעדים קטנים. הרמתי את הראש מהספר. הופתעתי שזה אתה למרות שידעתי שאתה צפוי להגיע. תמיד הופתעתי כשאתה בא. הופתעתי כל בוקר להזכר שאתה קיים, בכל הודעה ושיחת טלפון, הופתעתי שתאים אנושיים התגשמו לכדי ההוויה שהיית. באותה עת הייתי בת שבע עשרה, ולבשתי חולצה בצבע תכלת, מעט מוכתמת. שיערי היה אסוף ברישול וקצוותיו המרדנים נחו על כתפי.

הסתכלתי עליך ולא אמרתי מילה. חייכתי אלייך. התיישבת על שולי המיטה. כפות ידייך השחומות ומוכתמות שמן מטוסים נחו על פנים יריכייך. בחנת את המרצפות בריכוז. הסתכלתי עליך דקה ארוכה. "היי", אמרתי. לא ענית.
כשהתרוממתי נישקתי את העורף שלך, חיבקתי אותך כשרגליי מפוסקות ונחות לצד רגלייך, חזי נצמד אל הגב שלך. שמתי את הלחי שלי על השכמות. הקשבתי לך נושם. חשבתי על הרגע הראשון שראיתי אותך, לבוש בבגדים המכוערים ביותר שברא האדם, בפוזה שלקח לי חצי שנה לנער ממך. איך שיניתי אותך, איך השתנתי אני. לקח לך עשרים דקות להשיב לי בקול שקט, "היי".

"אבא שלי נפטר", אמרת. "אני יודעת, סיפרת לי מוקדם יותר. התקשרת.", חייכת. "התקשרתי". "אני לא יכול להיות בבית כשהם מארגנים את השבעה", המשכת, שתקתי, נתתי מקום למילים שלך למלא את החלל, "אני לא יכול," קראת לי בשמי, "אני לא יכול. תצילי אותי". הצמדתי את הלחי אל הגב שלך, הנשימות שלך הפכו קצובות. אם היית צמא הייתי הופכת למים, אם היית רעב הייתי מערבלת עצמי לפירה, אם היית זקוק לכליה, הייתי נותנת לך שתיים.
"זוזי". אמרת. זזתי. שכבתי על המיטה ונשכבת לצדי. נישקת אותי על השפתיים. על הצוואר. הורדת את החולצה ההיא. נישקת את הפטמות שלי. גנחתי קצת. "זה לא מתאים." אמרתי. הסתכלת עלי, כעסת. "הכל מתאים. מה שאני אגיד מתאים. תסתמי כבר. תסתמי קצת". נישקת אותי בעדינות ושכבתי דוממת.
בעיניים השחורות שלך ראיתי ריק. נשאבתי לתוכו. השלת מעלי את הבגדים. חדרת אלי. הייתי יבשה. לא ככה אתה אוהב אותי, לא בעדינות הזו, ידייך המלטפות עוברות באין מתכוון על מכות יבשות שהשארת עלי ביום אחר. נכנסת אלי וגנחתי. לא חייכת. אתה תמיד מחייך אלי כשאתה בתוכי. ליטפת את קווי המתאר של החמוקיים שלי. נכנסת אלי עמוק יותר. הרגשתי את הזין שלך ברחם שלי. "תעשי לי ילדה, רורי שלי, תעשי לי ילדה", בכית.
דמעות קישטו את הלחיים השחומות שלך. "רורי, תעשי לי ילדה וילד, ילדה וילד ועוד כמה, רורי, תעשי לי ילדה...", הידיים שלך הכאיבו לי פתאום, המרפק שלך נשען על הצוואר שלי, דחקת עצמך לכוס שלי יותר ויותר, לא נרטבתי. לא היה בסיטואציה הזו שום דבר מיני. הדמעות הרטיבו גם אותי. טפטפו כמו מזגן שצריך לתקן. התעלמת מהן. המליחות הייתה בפה שלי. "תעשי לי ילדה", חזרת ואמרת, מנטרה שאינה נפסקת. במלודיה קבועה.
"אבא שלך מת", אני אומרת. הזין שלך בתוכי. "אבא שלך מת וזה מחורבן. תשב לידי ואני אלטף אותך כמו שאתה אוהב". לא הפסקת. הזין שלך שפשף אותי מבפנים החוצה. נישקת אותי במצח. "תעשי לי ילדה", המרפק שלך נלחץ חזק יותר ונאחזתי בסדין. אם הייתה מילת ביטחון הייתי צורחת אותה. הרגשתי שתיכף ואתעלף. תיכף ואמות. אני לא יכולה לנשום. אני לא יכול. אני לא. אנ. התרוממת מעלי.
גמרת. השפרצת בתוכי והרגשתי את הנוזלים משתפכים ממני כשנשכבת לידי. בכית כמו ילד על החזה שלי באותו הערב שאבא שלך נפטר. בשוך השערה הסתכלת אלי בעיניים הצוחקות שלך, והיה בהן אופל. יכלת להרוג אותי אז. יכלת להרוג אותי אז בשניה ההיא. אתה חזק ממני, לא אוכל להלחם. יכלת להרוג אותי. לא הייתי צריכה לומר את זה, המילים היו באטמוספריה. הן טפטפו מעלינו. הצטערת ולא אמרת מילה. יכלת להרוג אותי. ליטפת אותי עד שנרדמת. ראשך על הזה שלי, אוחז אותי כמו בובה של תינוק. בהלוויה, הסתכלת אלי. עמדתי רחוק מהמשפחה שלך. הם לא אהבו אותי וזה לא התפקיד שלי להציק להם. התפקיד שלי להיות שם, כשאתה מרים את ראשך מהחור הפעור באדמה, וכשגופת אביך הוטלה מתה אל החור. הסתכלת אלי. חייכת. 

כשאני רק מתעוררת אני לא מבינה למה לקום. דבר לא השתנה מהבוקר של אתמול. הסדין יצא מהפינה הימנית של המיטה כבר לפני שלושה ימים, שאר הפינות בסדר. לפעמים המזרן החום והחשוף מעיק עלי, אני זורקת כרית וכמה תחתונים מלוכלכים. מה שלא ראיתי לא שם. הג׳וק במקלחת שיצא משדה ראייתי חדל להתקיים, אם סיננתי את אמא היא כבר לא כועסת והבחור שאני כבר  לא עונה לו בווטצאפ מת מוות טרגי (תנחומיי למשפחה).   כבר עברו, אחד שניים שלושה ארבעה חמישה שישה שבעה שמונה תשעה ימים מהמשכורת. עם הקפה של הבוקר אני אשלם את החשמל ואגדיל את עוד קצת את המינוס, הסמס המתריע על אחוזים נרחבים שכבר נוצלו לא משכנע אותי, לטעמי הוא עוד רעב. לא אכלתי יומיים ומשהו. אני בוחרת לי את העוגיה שנראת הכי פחות יבשה. לובן המקרר מכה בי, חומוס וקוקה קולה. בדרך חזרה מהמשמרת הכפולה אעצור אצל מוכר המכולת שאצלו הכל יקר אבל לפעמים הוא מפרגן בקופסאת פרלמנט חינם. אני אקנה מצית, כי היא תאבד, חלב וג׳ייקובס. אני אשמע מוזיקה. המלודיה המתלווה לחיים שלי זה הקטע המוזיקלי ששומעים בסרטי אימה שניה לפני שהדמות פותחת את הדלת והיא רואה את הרוצח אוחז בגרזן. בלאק סבאת׳ רועשים אז אני לא שומעת. זה יוצא 63 שקלים ואני משלמת באשראי.  בבוקר אני יוצאת לסיגריה במרפסת ומספרי השעון בפינה העליונה במסך האייפון מחרבנים את הגיגיי הצילוויזציה. זה עושה לי סמיילי, זה שואל אם התעוררתי, זאתי שואלת אם אפשר שנצא לקפה. יש לי תוכניות.  שכחתי את הדוד דלוק שוב. מנעול הדלת אינו יודע קרקושים, איש אינו נכנס, אני תמיד יוצאת.  הקירות לבנים ואני בינהם. בוהקת.    בעבודה לקוחה מנהלת איתי וויכוח ער שכותרתו היא שלושה שקלים. (״אני יכולה לקנות אותך בשלושה שקלים האלה״) כשהיא מדברת אני חושבת על הלילה ההוא על הספסל כשגבר קצת פוזל קנה אותי בפחות.  בחיוך תקנה אותי, בליטוף, בהינף החגורה על העור שלי. יש מבצע, אם תשתין לי על הפה תקבל מציצה או אנאלי בחינם. (* הזול מבינהם, עד גמר המלאי, ט.ל.ח)   אני עצובה. מחכה לדמעות שיבואו. הן נאגרו כל כך עמוק שכבר התאבנו בבטן שלי. מוסיפים לי שניים שלושה קילוגרמים. אני ילדה של אמא. במראה אני רואה אותה.  בעיניים שלי, בשיער ובכפות הרגליים. היא שעון חול שהתהפך. ואני בת שנתיים ורק למדתי לדבר, תוקעת את כל גרגירי החול בפה הקטן שלי, שלא יגמר. שאקיא אותו חזרה ונתחיל מחדש.  בכיתה ג׳ התקבלתי לתוכנית קידום מחוננים. לא נתנו לי אווירונאוטיקה, אמרו שזה כיתה לבנים בלבד. אני זוכרת את הצליל של דלת חדר המנהלת נטרקת מאחוריה. אמא לבשה שמלה לבנה עד חצי הירך, שיערה הברונזה נפל על הכתפיים, היא הרימה את משקפי השמש על השיער וחשפה שתי עיניים שחורות. שפתיה משוחות אודם. למחרת הייתי הבת היחידה בשיעור. 

אני לבד, הוא אומר לי. לפעמים אני סובל ואז אני הולך לישון, ברוב המקרים כשאתעורר זה יעבור. תלאות היום יתפסו את מקומם של התחושות המפוכחות. בשאר המקרים אני הולך לים. אתה פיוטי, מאמי שלי, אני אומרת לו והוא מחייך. אני אוהב לשבת באוטו, מול שובר הגלים, השמש מתמזגת בקו האופק והזונות. הזמניות שוטפת אותי, חצי נחמה קונבנציונאלית, בחצי השני אני מעדיף טחינה וסלט. 

הוא שותק. הים מוחה בדממה. ברחשי האדווה המתפוררת באוקיינוס האין סופי כחול גדול עמוק, דברייך נחלשים ומופרעים ברבעי שיחות הנשמעות לשניות בודדות בכל פעם. אני ואתה על רקע האין סופי הכחול הגדול עמוק, הזין שלך בגרון שלי. הזמניות שוטפת גם אותי. רגע אחד אתה קשה, רגע אחר אתה בשיער שלי. בכחול הגדול העמוק האינסופי אני גל ואתה שובר הגלים.

בזמן שאתה מזיין אותי בתחת על מכסה המנוע, אני מסתכלת על הזונה בכביש ממול. העקבים זולים והלבוש הפרובוקטיבי, אני רואה אותה כסיפור. ומה בעצם ההבדל ביננו. (אף פעם לא חשבתי שאני נותנת משהו ששווה לשלם עליו) אני אקרא לה פנינה, כי היא נפתחה מתוך צדפה של נוזל שקוף.
שיישארו לי סימנים. אני מתחננת. שאתעורר מחר לבד, אדע שאני חיה. שזו לא אשליה, שאני לא בקומה והכל רק חלום. שאדע להריח את המלח של הכחול העמוק הגדול האינסופי על העור שלי, בשקעים ירוקים וכחלחלים. כשאתעורר אוכל לחוש את האצבעות שלך ננעלות סביב הקרסוליים שלי, מושכות אותי עד לשולי המיטה, ואת המרפק שלך מחזיק את הגב שלי כפוך, שאוכל לחוש, שאוכל לטעום. אני כל הזמן טועה איתך. לא לומדת מכלום. כך או כך, חלק ממני איתך במיטה הזו וחלק במיטה אחרת. הסדינים אחרים ואין רופאים, מצבי אנוש.

בדרך יציאה מהמלון אני עוברת רק בירוק וחוצה במעבר חציה אל תחנת האוטובוס. אני מתפללת שהמשאית המאטה לכיווני תובל על ידי נהג שיכור, וברגע זה ממש הוא ירדם, ילחץ על הגז ולצלילי הצופר המזדעם והמתלהם, אהפוך בן רגע לחלקיקי אספלט. כשיבואו לגרד את הגופה שלי מהכביש, אמא שלי תשב על ברכיה, תעביר אצבעותיה השחומות, ציפורניה משוחות בצבע קורל-אפרסק-פנינה, ותאמר, קסם של ילדה הייתה. אלוהים, איך לקחת אותה ככה. ולא תדע שבאצבעותיה מתמוססים חלקיקים אחרונים של כחול עמוק גדול.

-

 לא', במוד המהורהר 

זה חלף בעיניים שלך כשציירת עלי בסכין ההיא. ברק שהיה ונעלם, הבליח והתמוגג אל תוך השבילים האדומים ביריכיים שלי.
זה כשכואב לי ואתה מתקשה. כשהגב שלך מתיישר, כשהידיים שלך הופכות נחושות. כשהרגליים שלך ננעלות, כשהלסת שלך מתהדקת, כשהשפתיים שלך מתייבשות, כשכל הדם שלי על הרצפה ושלך בזין. ישנם גברים שניחנו בניצוץ. חלקם נולדו עם זה, חלקם נעשנו בזה, השאר זייף עד שלא יכל לצאת מזה. כשאני מתחננת ואתה מחייך. כשאני נאנקת ואתה צוחק. כשאני צורחת ואתה משתיק. כואב לך הראש עכשיו, אי אפשר לעבוד ככה.

אי אפשר לזייף את זה.

כשאתה חונק אותי, אני מחייכת. אתה מעביר את הלשון שלך על השפה שלי. אי אפשר לזייף את הרעשים שעושים הנוזלים בין הרגליים שלי.
כשאתה מחדיר את האצבע השלישית לרקטום שלי, אי אפשר לזייף את אנקת ההיסטריה, את רגע החרדה שמכה בי כמו צונאמי של צמרמורות שאני הולכת ומאבדת שליטה על התנהלות הדברים מכאן ועד שהחדר יקושט בריח של נוזלים לבנים ושקופים.
עונג בכאב. זה מיתוס, אז אל תזיינו לי את השכל. לא נעים לי כשאתה דוחק את הזין שלך לתחת שלי בפעם הראשונה באבחה של יובש ופצעים נמתחים, לא נעים לי כשהיד שלך על הצוואר שלי ובעיניים שלך משתקף הלימבו בין ההכרה לעילפון ולא נעים לי כשהרגל שלך על הלחי שלי והידיים שלך מטיחות בי סימנים אדומים. זו האמת שלי והיא לא נעימה לי. אני לא מתחממת לאורה, אני לא מפנטזת על הרוך שלה.

כשאתה דוחק את עצמך את החורים הכי קטנים בגוף שלי אני לא שוכבת בשלווה, ואתה לא גורם לי להרגיש שלמה, אני לא מרגישה שאתה מפרק אותי מחדש, אתה גם לא בונה לי את הביטחון העצמי. אני לא לומדת את העולם מלמטה, אני לא מוצאת נחת לרגלייך. אני לא סוגדת לך, אני חור שחור שנשאב לתוך עצמו ואתה עוד עצם שנתפס בדרך. אתה כלי במשחק בו שנינו מפסידים. אני שפחה לתחושות האלה ואתה עבד לתחינה שלי. כח הרצון לא לגיטימי, אינו אלמנטרי ושנינו משועבדים לריח המתוק של עור חרוך אחרי שמעכת את בדל הסיגריה אל הזרוע שלי.

אי אפשר לזייף את זה. השליטה לא בראש, היא בכוס. מנטליה היא פיקציה, גינוני הנימוסין מגוחכים, אל תגיד לי מה לעשות, זה מרגיז. אל תגיד לי מה ללבוש, זה לא עניינך. כשהזין שלך יהיה בגרון שלי גם ככה תעצום עיניים. אל תנסה להציל אותי. אני לא אבודה. אל תחנך אותי, אני אוכלת בסכין ומזלג וקמה לזקנים באוטובוס.
תסתכל לי בעיניים שניה לפני שאתה חודר אלי יבשה. אני מפחדת. תאמץ את זה. תהיה המפלצת שמתחת למיטה. אל תדבר אלי בזלזול. מגיע לי יותר. אני הכי ליידי כשאתה מצליף בי בחליפת שלושה חלקים, ארמאני, קולקציית קיץ 2013. אתה אלגנט כשאתה פוער את הגוף שלי במגרש חניה. אני לא לוקחת כסף, לא מתנות וגם לא שוקולד.

סדר לי שורה של דמעות על השידה ליד המיטה, אני אתכופף לבד.

אתה יו"ר סניף גן עדן, שכונה ד', באר שבע. גבר נאה ליד שולחן זול שלא נבנה כמו שצריך מאיקיאה, ההוראות בשוודית והסבלנות שלך קצרה. אתה אוהב סתירות? כמובן, גם סטירות. אף פעם לא הבנתי את המילה הזו.
והאקט?
אם זה כואב זה מרטיב לי.

מגרד לי הכוס, להבא אדע לגלח עם כיוון הצמיחה. תעביר יד על הקרחת, תנגב את הקסם האישי שנוזל לך מהאוזניים. אני אקח את טבעת הנישואין שלך ואשים על האצבע המורה בזמן שהיא משפשפת את הדגדגן שלי. בוא נדבר קצת על פוליטיקה, תכבוש את שטחי A, זה מסביב לפטמה. המחסום הוא הפופיק, מחכים בו שעות, אבל עם תעודת זהות כחולה אין לי בעיה שהאצבע האמצעית שלך תדגדג לי את הרחם מבפנים.

המסמכים על השולחן. אני ואתה לגיהנום. הצבעתי חד"ש. איפה אתה ואיפה דב חנין. תגיד, קראת את המינגווי?
תשב לי קצת על הפנים. אני אספר לך על הפואטיקה השלמה של אי אי קאמינגס. זה לא אכפת לך, אבל הטעם שלך כמו של זיתים בקיץ. תכננתי ללבוש את השמלה הכחולה שלא משאירה מקום לדמיון, בניתי על החזיה הלבנה ועל החוטיני הורוד. חשבתי שאשב שם עד שתגיע ואקרא דיקנס. אני בדיוק באמצע. תגע לי בכתף ואני אעביר אצבעותי בשיער ואסתובב. תחייך אלי. תשב לידי. הג'ינס שלך מלוכלך. תחייך אלי עוד קצת. אני נמסה נורא בקלות. תמשוך לי בשיער, תחנוק אותי. אנשים מסתכלים, זה לא נורא. הם קצת נבהלים עד שתשען לקראתי ותחייך. הם ילכו למכוניות הבינוניות שלהם וליום הסביר שלהם ויצחקו קצת. הם ימלמלו על האנשים המשוגעים שמסתובבים בעיר הזו עד שימצאו את התדר הנכון של גלגל"צ.

מהחלון במסעדה יראו אותך בזווית העין שולח יד לכתף שלי ומחליק את הרצועות הדקות של השמלה. הם בטח יניחו את המזלג בהפגנתיות ויתקרבו קצת לחלון, לא בבוטות. אני אראה נערה סקרנית בוהה בנו. היד שלך תבעל את החזה שלי. תצבוט את הפטמה קצת, אני אעשה פרצופים. נתנשק בלי לשון.
אתה תחייך אלי. מאמי, אני נמסה. כשאגיע לגיהנום אתעקש שזו טעות. יגידו, פה היית עם נשוי ולזה הייתה חברה. ותראי איך שברת את הלב לזה ושכבת עם הגבר ההוא, ואמרת לו שאת מונוגמית ואז עשית שלישייה בלעדיו. אני אתעקש שעשיתי טעות. והם יצביעו על שורות אבודות של קוק באסלות בכל מיני דירות בתל אביב, ועל המפה הם ימקמו סיכות קטנות של איפה שמצצתי לבחור המתולתל שעד היום אני לא יודעת את שמו, ואת הטיילת הזו בטבריה שם גנבתי את העשרים שקל מהארנק של הזקנה ההיא כשישנתי על ספסל ברחוב ההוא. מאמי, זה טעות. אני מכירה את המנכ"ל. אישית.

הם יעבירו אותי להמתנה.

 -

מוקדש לא.

במקלחת התזתי קצף גילוח אל תוך היד שלי ואז מעכתי במעגלים אל תוך הכוס שלי. החריץ שלי הפך לבן. הסכין ליטפה בעדינות לאורך השפתיים, משאירה אחריה אשליה. אני חושבת על איך תעביר את האצבע העבה שלך בקווי המתאר שלי בחיוך זחוח. "בשבילי?" (אז בשביל מי? החזרתי את הפמיניזם עשרים שנה אחורה אבל לפחות אתה מרוצה)

כשהתעוררתי קיוויתי להיות קצת יותר יהונתן גפן וקצת פחות אני. אני מתלבטת איזה אלבום לשים כשאני מעטרת את אצבעותיי בלק בגוון כחול כהה אחר הפעם. אני אליס. הלשון שלי במחילת הארנב שבתוך הרקטום שלך. החיוך שלך ניבט מן האפלה כמו החתול הכחול. נאצי בלי חיוך זה עצוב אבל בסדר, חיוך בלי נאצי זה כבר יותר מדי מוזר.

אני איש הפח. כשאתה בתחת שלי האיברים שלי מוטחים מכאן לשם, "תשתקי". אני שותקת. לועסת את השפה התחתונה, אוחזת בסדין הלבן ההוא. הידיים שלך ננעצות במותניים שלי. שלא תפספס עוד מקום להכאיב לי בו. אני גומרת. מאמי, אני גומרת. אתה רואה סרט, הראש שלי על החזה שלך. המראה ממוקמת בדיוק הגובל במבוכה אל מול המיטה. אני מסתכלת עלינו. גבר יפה. גם אני קצת יפה. אתה משחק בשדיים שלי. "צריך לצלם את זה". אתה גבר עקום משורטט מהרבה קווים ישרים. אתה ציור של איגון שילה. תווי הפנים שלך חדים. הם חותכים אותי, אני מדממת קיפאון. הבוקר נדחק במרפקיו דרך הוילון, החלון והעפעפיים שלי. פוצע את שלמות הליל בגסות, משתין על הטריטוריה של המסתורין. תלכי מתי שתלכי. הלכתי חצי שעה אחרייך.

כשקניתי את הסיגריות הבנתי שאני עדיין נוזלת את הזרע שלך מחור התחת שלי מליל אמש. הוא נספג בחוט החוטיני שבתוכי. נדמה לי שכולם מריחים עלי. שני גברים התחילו איתי. אולי בגלל זה? 
אנחנו על אדים. יותר נכון, הבל פה של בוקר. אתה אוהב את הריח של הסיגריות, אם היה קצת אלכוהול זה היה מושלם. כשאתה ישן אני חושבת על שורות לבנות מסודרות על קרמיקה אפורה. מבחינתי זה בסדר, אבל אולי אתה תהיה קצת מאוכזב. תנשק אותי במצח בכל זאת, האכזבה תשאר אינפורמטיבית בלבד. אני בת 19, החלקים החמימים שבכוס ההדוק שלי מתחבקים סביב האגו המזדקן שלך. תהיה אבא שלי לשעה עד שאגמור. 

"כשאגדל אני מתכננת להתחתן לפחות שלוש פעמים",
"אמרת את זה כבר"
"התכוונתי"
"מה את יודעת בכלל על להתכוון, ילדה?" 

אני מרגישה את הכוונה הכנה הזו בתוך הבטן שלי כשאתה בתוכי, אני מרגישה אותה גם כשאתה מנשק אותי במסעדה הומת אנשים, כשהמלצרית לא יודעת אם להיות מובכת או להזמין משטרה, אני מרגישה את הכוונה הזו בלשון שלי עוברת בין האצבעות שלך ברגליים. אני מתנה. אתה מחייך. נאצי בלי חיוך זה בסדר, 

חיוך בלי נאצי