ארז התעורר לאט לאורו הרך של בוקר שבת שחדר מבעד לווילונות. גופו עדיין חש בהדים של הלילה הקודם – שריריו תפוסים במתיקות, ועורו מסומן בכמה סימנים עדינים, תזכורת שקטה למה שעבר עליהם. לידו, דנה עוד ישנה, נשימתה רגועה ושיערה פזור על הכר. הוא הביט בפניה הרכות, שנראו עכשיו שלוות כל כך, שונה מכפי שנראו אמש כאשר עיניה בערו בסמכות אוהבת. ליבו נמלא חמימות למראה האישה שהייתה גם אהובתו וגם שולטת עדינה עבורו.
ארז זז קלות במיטה, מנסה למתוח את זרועותיו ורגליו. הוא חש בכאב עמום ונעים בכל תנועה, והבעת פניו השתנתה להבעת סיפוק מהול בקמצוץ כאב מתוק. אנחה רכה נפלטה מפיו, וזו גרמה לדנה לזוז גם היא, עיניה ממצמצות כשהתעוררה בהדרגה. היא הפנתה את מבטה אליו וחיוך מנומנם עלה על שפתיה כשראתה אותו. “בוקר טוב,” היא לחשה בקול צרוד קלות של יקיצה, וידה הדקה נשלחה ללטף בעדינות את זרועו.
“בוקר אור,” ענה ארז וחייך אליה, נשען קלות אל מגעה. מבעד לחיוכו היא קלטה גם שמץ של עייפות בגופו וראו עליו את המאמץ לקום. “איך אתה מרגיש, ילד טוב שלי?” שאלה דנה ברוך, קולה כעת רך ומתעניין. היא התקרבה עוד ושלחה מבט סוקר על גופו המכוסה-למחצה בשמיכה. אצבעותיה חלפו בעדינות על פס אדמדם שנותר על פרק ידו – סימן עדין מהחבל שהתהדק שם אמש. ארז עקב במבטו אחר תנועת ידה עליו, ליבו פועם בחוזקה מהמחווה האינטימית.
“קצת כואב לי,” הוא הודה בשקט, “אבל זה כאב נעים… מזכיר לי אתמול.”
חיוכה של דנה התרחב מעט למשמע דבריו. “כאב נעים זה טוב,” היא לחשה, וליטפה ברכות באגודלה את אותו פס אדמדם על עורו. “אני רואה את הסימנים שלי עליך…” קולה קיבל גוון של שביעות רצון עדינה, שמעורבת בדאגה קלה. “לא הייתי קשה מדי, נכון?” הוסיפה בשקט, עיניה הרצינו לרגע בזמן שאצבעותיה המשיכו ללטף בעדינות את זרועו.
ארז הניד בראשו מיד. “לא, אהובתי,” הוא הרגיע, משתמש במילה שנשרה מפיו בטבעיות. “באמת שלא. זה מזכיר לי רק כמה קרוב הרגשתי אלייך. זה… טוב.” המילים יצאו מפיו בביישנות מסוימת, אך עיניו ברקו בכנות.
עיניה של דנה התרככו, ובמקום לענות מיד במילים, היא רכנה ונשקה בעדינות לכתפו החשופה של ארז, ממש ליד סימן קלוש שהשאירו שיניה שם בלילה שעבר. שפתיה שהו שם רגע, מנחמות ומודות בו זמנית. “תודה,” היא לחשה לבסוף, מביטה בו מלמטה, במרחק קרוב. “תודה שסמכת עליי, ילד שלי.”
ארז הרגיש גל של חום מציף אותו, שוטף מעליו כל חשש קל שבקלים שעוד נותר. הוא הרים את ידו בזהירות והעביר אצבע בעדינות לאורך לחיה של דנה, אוסף קווצת שיער סוררת מאחורי אוזנה. “תודה שאת כאן בשבילי,” הוא ענה לה, קולו כנה ושקט.
הוא החל לדחוף את עצמו לישיבה, אך דנה הניחה יד על חזהו ועצרה אותו בעדינות תקיפה. “לאן אתה חושב שאתה הולך?” שאלה בחיוך קטן וזיק שובב בעיניה. ארז קפא במקומו, מופתע לרגע מן הטון המפקד שהתגנב לקולה. “רק… חשבתי להכין לנו קפה,” מלמל, אך השתתק כשראה את הגבה המשועשעת שדנה הרימה.
“אתה לא זז לשום מקום,” היא פסקה ברכות סמכותית. “המפקדת עוד לא נתנה אישור,” הוסיפה בקריצה, מחליקה שוב אל דינמיקה שובבה של תפקידים. ארז צחק חרש והריים יד לצד ראשו בהצדעה מגוחכת. “כן, המפקדת,” הוא אמר בטון צייתני ומגוחך בכוונה, ועיניו צוחקות.
“תראי מה עשית ממני, הפכת אותי לסייבורג צייתן,” הוא התלוצץ, נשאר שכוב לפי הוראתה. “סייבורג מתוכנת שפועל רק לפי הפקודות שלך.” הוא קרץ אליה, מקניט אותה קלות באהבה.
דנה צחקה, והצחוק שלה היה כמו פעמוני רוח רכים בבוקר השקט. “ואתה עוד אומר את זה כאילו זו תלונה,” היא השיבה בחיוך מתגרה, מתקרבת כדי לטעת נשיקה על מצחו. “סייבורג או לא, אתה האדם המתוק ביותר שהכרתי.”
לרגע השתררה ביניהם שתיקה נינוחה, שבה שניהם פשוט הביטו זה בעיני זו. ארז נשם עמוק, אוזר אומץ לשאול דבר מה שעמד בקצה מחשבתו מאז שהתעורר. “תגידי…” הוא פתח בהיסוס, “אתמול בלילה, כש… אחרי…” הוא גישש אחר מילים. “כשחיבקת אותי ממש חזק אחרי הסשן… לא קראתי לך במקרה אמא?”
דנה הרימה גבה, וחיוך רך־משועשע התגנב לשפתיה. “אולי קצת,” היא הודתה בשקט, וציחקקה קלות. ארז הסמיק מיד, והשפיל את מבטו במבוכה. אבל דנה החליקה אצבע מתחת לסנטרו והרימה את פניו בעדינות בחזרה אליה. “היי,” היא אמרה ברוך, “זה היה מתוק. היית כל כך פגיע ברגע ההוא, וזה גרם לי לרצות לעטוף אותך בכל האהבה והטיפול שאני יכולה.”
ארז חייך חיוך מבויש, אדמומיות קלה עוד צובעת את לחייו. “פחדתי שאולי לא יהיה לך נעים,” הוא הודה בלחש.
“להפך,” לחשה דנה, מצמידה את מצחה אל מצחו, “זה גרם לי להרגיש עוד יותר קרובה אליך.”
בדיוק אז שניהם שמעו קול קרקור עמום – בטנו של ארז הביעה דעה ברורה לגבי ההמשך. הוא צחק במבוכה, ודנה חייכה. “נראה שהגוף שלך דורש תדלוק,” ציינה בקריצה. “חכה כאן, אני כבר חוזרת עם משהו טעים.”
לפני שהספיק למחות, דנה כבר התנתקה ממנו ויצאה מן המיטה בזריזות. היא זרקה על עצמה חלוק משי שהיה תלוי על הקולב, וקשרה אותו ברישול סביב מותניה. ארז הביט בה בחיבה כשהסתובבה לאסוף את ספלי המים והרשאות (ואולי עוד אביזרים שנותרו מפוזרים) מהלילה, ועוד כמה פריטים שפוזרו בחדר במהלך הסשן. הוא חש גל חום בחזהו כשראה אותה מטפלת גם בפרטים הקטנים האלה, עדיין דואגת לסדר ולדאוג לשניהם.
כשיצאה דנה מהחדר לעבר המטבח, ארז נשאר שוכב, ראשו נשען על הכרית שריחה של דנה עוד עטף אותה. הוא עצם את עיניו לרגע, נותן לתחושת הביטחון למלא אותו. מחשבותיו נדדו ללילה הקודם – לתחושת החבלים על עורו, לקולה התקיף-לוחש באוזנו, למילות העידוד והפירגון שנתנה לו כשהצליח להתגבר על פחד או כאב. הוא נזכר איך אמרה לו: “ילד טוב שלי, אתה עושה את אמא גאה,” משפט שגרם לליבו לפרפר בזמן אמת ועכשיו העלה על פניו חיוך נרגש. הוא לא האמין כמה עמוק הצליח להיפתח בפניה, וכמה טבעי הרגיש לבטוח בה כך.
כעבור מספר דקות חזרה דנה, נושאת מגש קטן ועליו שני ספלי קפה מהבילים, קערת פירות חתוכים ושתי פרוסות עוגה. ארז התיישב בזהירות, נשען על משענת המיטה, ובמבטו היה זיק של הפתעה והערכה. “זה שירות מיוחד לבוקר שאחרי?” שאל בחיוך, ולקח ממנה את המגש כאשר עלתה בחזרה למיטה והתיישבה לצידו.
“זה לגמרי מגיע לך,” אמרה דנה בפשטות, מגישה לו ספל קפה חם. לרגע הם שתו בשקט, נהנים מהקרבה הנינוחה ביניהם. ארז לגם מעט, נותן לחום המשקה לנוע בגופו, ואז הניח את הספל בצד.
“דנה,” הוא אמר פתאום, הפעם בקול רציני יותר. היא הביטה בו, מבחינה בהיסוס הקל בעיניו. “אני… אני מרגיש משהו חזק אלייך.” הוא חיפש את המילים, עיניו יורדות אל הכוס שבידיה ואחר שבות אל מבטה. “אני יודע שזה חדש, מה שקורה בינינו, אבל את… את ממש חשובה לי. חשוב לי שתדעי את זה.”
דנה הניחה גם היא את הספל שלה, והתקרבה אליו כך שפניה היו ממש מול פניו. היא הרימה יד וליטפה את לחיו ברוך. “גם אתה חשוב לי, ארז,” ענתה, קולה כמעט בלחישה. היא נשמה עמוק, כאילו אוזרת אומץ בעצמה. “למען האמת… אני אוהבת אותך.”
המילים הרכות האלו נפלו ביניהם בעדינות, אך העוצמה שבהן הורגשה מיד. ליבו של ארז החסיר פעימה, ואז החל לפעום מהר יותר. חיוך רחב התפשט על פניו. “אני אוהב אותך, דנה,” הוא השיב, כמעט לפני שהספיק לחשוב, וצחוק קטן של הקלה נמלט מפיו.
הם הביטו זה בזה, עיני ארז נוצצות באושר חדש ופניה של דנה קורנות ורכות. הוא התקרב עוד וחיבק אותה, והיא עטפה אותו בזרועותיה. ליבם פעם בקצב אחיד כמעט, בחיבור מושלם של רוך ועוצמה.
כך, בשבת בבוקר בביתם, נשארו שניהם חבוקים עוד שעה ארוכה. מגש ארוחת הבוקר נדחק הצידה, והם שקעו זה בזרועות זו, משוחחים בלחש על תוכניות קטנות להמשך היום, מצחקקים מבדיחות פרטיות ומחליפים נשיקות עדינות בין משפט למשפט. בכל מבט ובכל נגיעה הם אישרו מחדש את מה שנרקם בלילה ההוא: תחילתה של אהבה גדולה, המלבלבת לצד משחקי השליטה הרכים שלהם. בתוך המרחב הבטוח שיצרו יחד – סייפספייס של ממש עבור שניהם – ארז ודנה מצאו בית זה בזו.

