ניקוי רעלים

אתמול היה יום זוועה. החל מדימומים בלתי פוסקים שהבהילו אותנו לרופא נשים, דרך שליח וולט שירק לנו על האוטו בחניון (?!) ועד דברים כביכול מינוריים כמו מיץ סלק שנשפך לך ברכב כשאת מאחרת לפגישה - אבל מי שאי פעם חזה במיץ סלק נשפך יודע שזה לא מינורי, וגם לא לאחר לפגישות במרכז תל-אביב ברכב ספוג. מזל שהרכב שלי שחור גם מבפנים.

לאורך כל היום כמעט ביטלתי את הערב. כל פעם הייתה נקודה רגישה אחרת שנלחצה קצת יותר מידי וחשבתי לעצמי שזה לא יום טוב להיכנס לבית של איזה זוג, להתפשט, לרדת לברכיים ולשחק בשלישייה. וגם שרון בכלל לא נסעה עדיין, הכל נדחה ביום וכ״כ רציתי להיות איתה בערב לפני שהיא הולכת… אבל לא מתאים, תוכניות תוכננו, לו״זים נחסמו, וגם כבישים - הדרך מתל-אביב לעיר שלהם הייתה רצופה פקקים מיותרים שהכפילו את אורך ההמתנה הבלתי נסבלת.

בדרך נזכרתי שבבית, לפני שיצאתי, שרון שאלה אותי אם היא יכולה לקחת איזה בקבוק ואמרתי שברור. לא שמתי לב על מה היא שאלה, אני מעודדת אותה באוטומט לשתות מים, אבל בפקקים בדרך הבנתי שאני בלי בקבוק מים, וכשהגעתי אליהם כבר הייתי מיובשת מהמתנה, פקקים וימים מזוויעים. הוא ידע בשנייה שהגעתי כי חלקתי לוקיישן בתחילת הפקק והציף אותי בוואטסאפים מודאגים שחלילה לא אמצא את המקום. בפועל מצאתי בקלות כי ההוראות שכתב במקור היו ממש מדויקות.

הגעתי. חיבוק. ממלמלת. מתפשטת. מבקשת להישאר עם חזייה ותחתונים בינתיים. הוא לוקח אותי לחדר שינה ואני רואה אותה ממתינה שם, קשורה בכיסוי עיניים, לא יודעת מה הולך לקרות. זה מחרמן ומחריד אותי בו-זמנית. הוא ניגש אליה, הם מחליפים כמה מילים ואני והוא חוזרים לסלון. הוא אוהב את הגוף שלי, אומר שאני יפה ונעימה, ממשש אותי, מרגיש חופשי מספיק אבל שומר על הדרגתיות נכונה.

למרות ההדרגתיות אני צללתי ישר למשחק, כי איבדתי את השליטה כשאיבדתי את הבגדים שלי בכניסה… אולי אפילו כשנתתי את הלוקיישן שלי, אני כבר לא כ״כ בטוחה בנקודה זו. הוא מוביל ואני, כהרגלי, מובלת… אנחנו משחקים קצת לבד, ואז הוא מביא אותה, קושר אותה בסלון בעמידה. נראה שהוא רוצה להשוויץ בה קצת, שואל אותי אם היא יפה בעיני. אני אומרת שכן אבל שחסרים לי חלקים.

״איזה חלקים חסרים לך?״

״העיניים.״

״וזהו?״

״זהו.״

הוא אומר לי שאני יכולה לגעת בה, אני אומרת שזה קצת כללי, ״לגעת״, אבל אני מנסה לרצות אז אני נצמדת אליה מאחור, מלטפת את העור הרך, הבהיר, מבחינה בנמשים, קעקועים קטנים וריח נקי-נעים של שמפו/מרכך. אני מלטפת לה את השיער, עוברת לצוואר, לזרועות, אני מרגישה את השיערות שלה סומרות וזה מחרמן אותי למרות הניתוק בסיטואציה.

״את בכלל יודעת מתי זה אני נוגע בך ומתי זה מישהו אחר?״ הוא שואל אותה בזמן שהיא שם עיוורת ומלוטפת. היא עונה שלא. אני מחייכת לעצמי, אין לי ציפורניים מחודדות ומסודרות, וכפות הידיים שלי מלאות ביבלות מאחיזה בעמוד או מגיזום עצים. יש לי ידיים של לסבית איכרה, אבל אם היא חושבת שזה הוא נוגע בה - מבחינתי לקחתי את זה כמחמאה. מעניין איך העיניים שלה נראות, תהיתי לעצמי. עד עכשיו אני לא יודעת, וגם היא לא ראתה אותי לאורך כל הערב. גם לא שוחחנו הרבה, רק החלפנו כמה מילות הכרות שטחיות בהנחייתו.

״תציגי את עצמך.״

״אני לילי, אני נשואה לאישה, יש לי ארבעה קעקועים וה-spirit animal שלי היא ניקי מינאז׳.״

נראה לי שציינתי את אשתי כדי שתדע שאני לא באה להידחף לשומדבר. זה תמיד חשוב לי להבהיר.

-

לא עברה שעה עדיין, לדעתי, עד שמשהו קרה. כשהוא מבשר לי את זה אני עדיין על הברכיים בין הרגליים שלו, הידיים שלו משחקות לי בפטמות והטעם של האצבעות והזין שלו עוד עומד לי בפה. אני לא כ״כ מצליחה להבין מה קרה, אני לא שם במאה אחוז, אבל הוא אומר שאני צריכה ללכת. אני חושבת בראש שהיה אפשר לעשות את המעבר הזה חלק יותר, אולי להציע לי כוס מים שנייה אחרי שהזין שלו היה לי בפה, אבל ביחד עם זה גם מבינה אותה ומבינה אותו ומבינה שהוא כנראה לחוץ ממנה. ביקשתי את המים בעצמי, הלכתי לעשות פיפי ולקחתי את הכמה דקות שהוא לא נתן לי. חשבתי על זה שיש נשלטות שלא היו מצליחות לעשות את זה, ושפטתי אותו על זה.

למזלי שרון חיכתה בבית לנחם אותי, שוב, בסיטואציה בה זו לא הייתה האחריות שלה. אבל אולי זו תמיד האחריות שלה, יו נואו? כמו שהג׳ינג׳ית החמודה מאתמול היא תמיד האחריות שלו. שרון אמרה שהיא מבינה אותו, שאם מישהו/י היה בא/ה אלינו ולא היה בא/ה לי בטוב היא הייתה מטיסה אותו/ה החוצה בטיל. כנראה שככה זה, להיות הבחורה האחרת זה תמיד להיות בפריוריטי נמוך יותר, וזה תמיד להשגיח שאת מקבלת את המינימום ההכרחי למרות זאת.

אני לא חושבת שקיבלתי את המינימום ההכרחי.

בבוקר יש הודעת וואטסאפ מתנצלת נוספת. הוא רוצה שניפגש רק הוא ואני, אני נזכרת שהוא עוד אמר את זה אתמול, תוך כדי שאני על הברכיים והוא אומר לי ללכת. אני אומרת שאני לא יודעת אם תהיה עוד פעם, אני צריכה לנסח לעצמי עדיין מה היה בפעם הזו. אני לא רוצה לכתוב פה שומדבר בלי להגיד לו רגע איך אני מרגישה באישי. אני תוהה אם לאנשים אחרים הגיעה אותה ההזדמנות, ואז מזכירה לעצמי שהם קיבלו אותה, בעצם, ומתקשחת מחדש.

אני מתנסחת איתו באופן עדין יחסית לעצמי, כותבת לו באופן מסודר (יחסית) מה הפריע לי, מנסה לדבוק במציאות ולא ברגשות. אני אומרת שכשזה הפסיק מצדה הוא היה צריך קודם להוציא אותי מהסיטואציה ורק אח״כ להוציא אותי מהבית, ומרגיש לי שהוא עשה את זה קצת הפוך. מרגיש לי שהדברים היו צריכים להיאמר כשאני כבר לבושה, כששתיתי משהו וכשהוא יודע שאני במצב לנהוג עכשיו הביתה לבד.

לפעמים מרגיש לי ששולטים גברים לא מבינים שנשלטת לא יכולה לקום מהברכיים כזה מהר, וגם אלה שיכולות - צריכות משאבי אנרגיה יפים לשם כך והרבה עבודה עצמית. לעומת זאת, איכשהו שולטות תמיד מבינות את זה. הוא מתנצל שוב, ואנחנו כבר באמת בסדר, וגם משערת שעוד ניפגש, אבל בראש אני עורכת טבלת ״מצאי את ההבדלים״, ויש בה יותר מידי תאים ריקים.

מעניין איך העיניים שלה נראות.