Fringe of my mind

וזהו... סיפרנו לאנשים האחרונים מבין המשפחה/חברים,

ככה לפני כניסת החג, ברוח הוידוי (כמו שלוטוס אמרה), סיפרו השניים להורים על העובדה שיש להם סוכנת סמויה בדירה כבר מעל לשנה

התגובות המקבלות הרשימו וריגשו (בכל זאת, ההורים והאחים שלו הם הפיאה המושלמת מבין שלושת המשפחות) 

ומתישהו תגיע שעת המבוכה הגדולה, להכיר רשמית בכובעי כפילגש ולא רק חברה

עברנו כ"כ הרבה השנה וכלל לא מרגישים את זה כי הרוב המוחלט היו חוויות טובות, נעימות, מרגשות

וחייתי כ"כ הרבה השנה- זה אולי יוצא קצת דרמטי, אבל מי שמכיר את העבר שלי יודע שלא ממש חייתי עד לפני שנתיים

ובכל זאת כמובן שגם יש מי שממטיר על התהלוכה

וכמובן שרובם באים מהצד שלי...

ההורים שלי... שהיה אפשר להבין את התגובה שלהם אם לא היו מתנהגים בערך כך לגבי כל מערכת יחסים שהייתה לי

חברים ששופטים... שופטים באצטלה של ביקורת בונה ו/או דאגה

הסביבה שדואגת תמיד להביע מסרים סולדים בתקשורת ובשיחות ליד מכונת הקפה

שום דבר מאלה לא הפתיע (טוב, חלק מהחברים הפתיעו לרעה) ושום דבר מזה לא שינה- 

האהבה שלנו, האושר והשמחה שווים הכל

ויש עוד כ"כ הרבה לחוות ולחיות

אבל לדעת שאנחנו מחוץ לבוידעם (כי לשלישייה אין מקום בארון),

שאפשר להעלות תמונות מברצלונה לפייסבוק שכוללות גם אותי

שאולי בימי שישי ובחגים אני אוכל להצטרף לארוחה איתם (אחרי שיתגברו על המבוכה)

שיש אנשים שגם מקבלים את זה

אהיה שקרנית אם לא אודה שזה מקל, שזה משתיק אליפים ופחדים ושזה היה חשוב לי

רציתי שהם יעשו את זה בקצב שלהם ויהיו שלמים עם זה,

לא חשבתי שאני צריכה להתערב ביחסים שלהם עם המשפחה שלהם

והם מצדם מעולם, מעולם, לא גרמו לי להרגיש שיש לנו צורך להסתיר את הקשר ושיש לנו משהו להתבייש בו או צורך להצדיק אותו

אבל... ברגעים קטנים גם קרה שהרגשנו בבוידעם 

בדיעבד מאוד מוזר לי שהצלחנו להישאר בבוידעם כ"כ הרבה זמן,

בעיקר כיוון שמערכת היחסים שלנו כ"כ גדולה בעיני, כ"כ בוהקת וקורנת מסביב

שלא ברור לי איך הצלחנו לבידעם אותה בכזו קלות

אתמול נשאלה השאלה "מה יוצא לה (=לי) מזה?"

ואין לי תשובה ברורה... כי הרי יוצא לי מזה הכל!

אתמול בלילה, אחרי שחלל החדר ספג שלל אורגזמות וליטרים של נוזלים, שכבנו מחובקים 

הרגשתי עד כמה אני נאחזת בהם, 

ממש כאילו נסחפתי בים כל חיי ופתע הגעתי לקרש שעבר שם

עכשיו אני נספחת עם הקרש, אבל לשם ההנאה של ההרפתקאה ולא רק כדי להימנע מטביעה

אנחנו מחוץ לבוידעם 

ואתם הוכחתם לי פעם נוספת שאתם אוהבים אותי באמת,

שיש לי מקום בעולם בו אני רצויה באמת,

שמשתלם להמר עליכם עם כל מה שיש לי, בניגוד להרגלי העבר שלי

שאני יכולה להרגיש כלפיכם את כל מה שלא רציתי להרגיש לעולם

הייתי צועקת את אהבתי מהגגות, אבל אין לכך זמן כשניסחפים בין הרפתקאות

}{

היום אמרת שזה כ"כ כיף שבבית האחד שלנו, במקום סגור ומוגדר, אתה יכול לעשות את כל הדברים שאתה הכי אוהב ושתמיד יהיו לך פרטנרים לזה,

היא אורזת לנו את התיקים לטיול (ונהנית מזה?!),

אנחנו מתלהבים שמצאנו משחק שעובד על הלפ-טופים המעפנים שלנו.

פלא שקשה לי לשחרר, קשה לי להאמין שיש מקום בעולם הזה בו אני יכולה לעשות באמת, אבל באמת, כל מה שעולה על רוחי!

לקפוץ על הספות, לגנוב חתיכות מהאוכל טרם הגשתו, לשיר שירי ילדים, לצחוק, לבכות, לכאוב, לגנוח...

ואיכשהו- מה שזה לא יהיה, כמעט תמיד תמצאו את זה מקסים ותביטו בי בחיוך מאוהב

פלא שקשה לי להאמין? הקוראים של הבלוג הזה בטוח יחשבו שזה טוב מידי מכדי להיות מציאות

איך מצאתם אותי בין כל הסבך הזה? ואני לא מתכוונת לכלוב... הסבך הזה שהייתי עטופה בו מבפנים ואתם בעקשנות ובאהבה אינסופית חרשתם, ליקטטם ועיבדתם.

אנחנו שואלים הרבה פעמים בצחוק מי אני ומה אני, אבל ברצינות- אני לא יודעת מי אני, אתם גיליתם לי שאני לא הייתי אני...

אבל כיוון שככל שאני יותר אני, אתם אוהבים אותי יותר, אז כנראה שבסוף נגלה }{

בוקר של כרבולים

צהריים של סטייקים

אחה"צ של משחקים ואריזות

ולילה של בדס"מ 

פלא שכ"כ קל להתאהב בכם? 

הם מפסקים אותי מזה מספר דקות,

מידי פעם הוא אוחז ברגליי, מידי פעם היא מחליפה

משום מה, גם אחרי שנה וחודשיים, אני מסמיקה

פניי בוערות בעודי פעורה מולם,

כל אחד בתורו סוטר לכוס שלי וקול רטוב ומביך מהדהד בחלל החדר

אבל בסשנים, מסתבר, האופי ומצבי הרוח באים לביטוי אף הם

וכמו שיש ימים שאני יכולה להיעתר לכל דרישה בשמחה ובדיצה,

יש לא מעט ימים שאני רוצה להתעקש... רק עוד קצת... רק עוד התחכמות קטנה... רק עוד טיפה טיזינג

*במילא אני נהנית מהענישה*

וככה נוצרים להם רגעים הזויים, רגעים מצחיקים, רגעי סשן מיוחדים רק לנו- כי יש לי פה גדול

אז אני שוכבת מפוסקת, רטובה, בואו נודה בזה- די זנותית

ועל-כן נשאלת השאלה המשתמעת "את זונה טובה?"

לאחר כמה ניסיונות כושלים להגות את המילים האלה כמו שצריך ולהודות בעובדה הזו

אני מביטה בו ואומרת באנחה "אני זונה טובה" וחשה בזליגה הצפוייה בין רגליי

הוא מביט בי במבט אפל ועונה "לא, את לא"

כנראה שזה נורא פגע בי, 

התגובה המיידית שלי הייתה שאלה שוברת לב, מלווה בעיני עגל, "למה לא?" (ועוד אחרי שכ"כ התאמצתי!) 

התגלגלות מצחוק על המיטה וחזרה לשידורי הסשן... הוכחה ניצחת עד כמה יכול להיות כיף גם סשן עם אנתחתא קומית  

בדס"מ עושים עם הומור, או שלא מחנכים Brat 

אוהבת אתכם, הזונה הרעה שלכם 3>3>3>

אצבע מורה ואגודל מוחצות לי פטמה,

פטמת ימין תחת אצבעותיו ושמאל תחת אצבעותיה

פטמות הפוכות, ככה קוראים להן בעגה המקצועית (כראוי למישהי שהפוכה ברב הדברים :P)

בעבר התביישתי בהן... מסוגרות ודחוסות בקפליהן עד אשר לשון מלקקת או אצבע מלטפת

עכשיו שתיהן כלל לא ביישניות, מרימות ראש ורוד בגאווה

ומסתבר כי זה קורה סימולטנית בכל פעם שרטיבות מתוקה עושה דרכה בין ירכיי

אני תוהה במחשבה קצרה כיצד לקחתם עוד סממן לבושה במוחי והפכתם אותו למשהו מענג בגופי או משעשע בחיוכי

(אין ספק שאתם נהנים מכך שצריך לשחק בהן כדי שיואילו בטובן לצאת)

חיוך עולה על שפתיי בעודי נזכרת כיצד באחד הסשנים הראשונים רצית לשים עליהן מצבטים, אך המצבטים לא הפסיקו ליפול... אני התביישתי והסמקתי ואתם הבטתם בי בזיק משועשע

היה זה לפני שגיליתם כיצד לתפעל את הפטמות שלי ומאז כמובן שאתם משתמשים בתגלית גם כשזה מציק לי...

משאירים פיטמה אחת נחבאת ואחת גלויה בעודכם יודעים עד כמה הדבר מביך אותי

אצבע מורה אחת עוברת מפטמת ימין ועושה דרכה לדגדגן

אבל היא לא נוגעת בו... עדיין לא

מחכה לראות את עיניי נפקחות בתחנונים ואת נשימותיי מאיצות

ממממ.... כ"כ נעים לי אתכם בעולם הקטן שלנו 3>

http://www.filmvz.com/rikku-s-hentai-inverted-nipples/xbooru.com*images*230*affc7a5dcd8ade8240971824a8f2c30f.jpeg/

היה הייתה נערה פשוטה, פשוטת עם אם תרצו. כל שנות בגרותה נהגה הנערה להשיא עיניה לעבר הכוכבים ולחלום, בעצם היא הייתה חולמת גם ביום וגם בכיתה וגם בנסיעות...

לפשוטה היה כאב רב בחייה. אולי יותר כאב ממה שאמורה נערה לספוג, אולי יותר כאב ממה שאמורה נערה חלשה לספוג, בכל אופן הפשוטה הייתה קצת עקשנית וקצת פרפקציוניסטית (אולי גם מזוכיסטית?), לכן החליטה לבלוע זרע של פרח בר נדיר (고독공포증) אשר יהפוך אותה ליותר חזקה מכולם (או כך חשבה).

אותה פשוטת עם לא אהבה את המקום בו גדלה, לא אהבה את החברה בה הייתה וחיפשה לברוח, אם לא ברגליה אזי בדמיונה... כלומר, הייתה נערה ככל הנערות.

אך דבר מה היה שונה בנערה, בעוד אחרות חלמו על נסיך עם סוס לבן שיישא אותן לשקיעה (כי הרי השמועה על ג'וליה.. אממ.. סליחה, השמועה על סינדרלה הגיעה גם לממלכתה) אותה פשוטת עם לא התחברה לקונספט. מכשף רשע שידע לקסום, אולי גם סוס שחור כדי שתהיה ניידות, היה האובייקט אשר צץ בחלומותיה.

כמובן, שככל הסביבות, הסביבה של הנערה נהגה להטיח בה האשמות על היותה נון-קונפורמיסטית בכוונה ואף במחווה של הוצאת לשון להודיע לה כמה הדבר נלוז מצידה.

עברו ימים, לילות, שנים, הנערה נשארה פשוטה אך חלומותיה הפכו יותר מהותיים. עדיין חשקה בבריחה, עדיין שאפה להכיר מכשף, אך כעת רצתה מישהו שגם יהלום בה באגרופיו ולא רק בקסמיו.

מסתבר שחלומות לא מביאים לידי מציאות והנערה לא מצאה קוסם ולא מרגוע, אלא נשארה בתולת זקונים ממורמרת עד תחילת שנות ה-20. אז החליטה הנערה להפסיק להיות נון-קונפורמיסטית אנטי ויצאה עם נסיך. האמת שהיא והנסיך היו מיודדים והנערה כלל לא ראתה בו זיק של קסם, אבל במדבר...

עברו שנים מספר והנסיך לא הפך מכשף, הקסם לא הגיע, המרמור גדל והפשוטה הפכה אישה ואולי גם קצת יותר אמיצה. לקח זמן מה עד שהפשוטה החליטה כי עדיף לה להיות לבדה ולהקסים את עצמה מאשר לחיות בטירה ולחשוק כל יום לנקוט בקפיצה (כמובן שלצערה בצינוק הטירה מעולם לא בילתה), מאחר שלנסיך גם יש כוח ויכולת הרי שהצליח לדחות את הקץ. לבסוף הפשוטה השתחררה מחומות הטירה, במחיר קצת כבד ופתחה במסעה.

בינתיים פרח הבר גדל בבטנה והתפשט לעבר כל חלק בגופה, כאשר נטע אחיזה חזקה בלבבה. 

לאט לאט הפשוטה נתנה לעצמה להעז ולחפש, להכיר ולבלות (היא גם לא כ"כ אהבה להכיר אנשים חדשים, אז כמובן שזה קצת לקח ממנה כוחות), אך משלא מצאה את אשר חפצה לבסוף נאלצה ללכת למקום אליו לא רצתה להגיע לעולם- ללוח המודעות במרכז הממלכה, שם ידע כי בטוח תמצא הרבה טוענים לתעודות מכשפים אך היא הרי מעולם לא אהבה "סביבה" ומה לה ולאינטראקציה עם אנשים?

מפה לשם ומשם לפה, התאהבה הפשוטה בשני בני אצולה... מכשף רב מעללים ומכשפה בעלת עוצמה, אשר רק מלקרוא את נוסחאות הקסם שלהם יכלה הפשוטה לרחף ולחוש חופשייה.

ידועים היו השניים לעילא ולעילא והיא הרי, היא פשוטה (והיא גם לא בקטע של זוגות) אז היא לא באמת הייתה בטוחה אם בא לה להסתבך עכשיו והרי רק הצליחה לסיים פרידה קשה עם נסיך/סטוקר והלב שלה עסוק בגידול פרחים, הוא לא בנוי לסדקים ושברים.

לפשוטה הייתה היכולת לסקרנות כשל חתול, אז החליטה שמפגש לא באמת ישבור את הגבול, החלה בציד... ממש כמו אריה ואילה, רק שהיא הייתה מאוד ביישנית וחששה מאצילים, הרי בספרים התקשורת איתם לא באמת מובילה למקומות נעימים (טוב... אולי כן, אבל היא לא הייתה בקטע של זוגות נשואים), אז הציד היה יותר כמו השלכת פירורי לחם בשבילי הממלכה בתקווה שאולי האצילים יחליטו ששווה לבדוק את פשר העיסה.

מכאן הרי שקצרה היריעה, אך אנסה לתמצת את הקסם של האגדה, השלושה נפגשו ונסחפו עם השיחה ואפשר לומר שזאת הייתה אהבה מהצלפה ראשונה. לפשוטה היו מעט גבולות ברורים וחופן של פחדים, אך כאמור מזמן כבר למדה להיות אמיצה, אז כשאמרה שהיא לא יודעת אם היא פומבית לא האמינה שבקרוב תעלה על במה מול כל הממלכה (בכל זאת דייט שלישי).

הפשוטה קיבלה מתנות יקרות מפז ועברה לגור במצודה, גולגולת ועוגיות התנוססו על דגלה, אך עדיין כאשר בוהה בה איש זר במרכבה היא תרכין את ראשה ותאדים כולה וכאשר היא תתקל במראה תנסה להסיט מבטה במהרה.

הצמח קוצץ לבלי הכר, לאותם אצילים היו כוחות חזקים משאיש יכול היה לתאר, אבל אחיזתו בליבה של הפשוטה לא הרפתה ומידי פעם היה מוחץ אותו כדי להזכיר את נוכחותו ולהפריע לכולם את מנוחתם (ולמה דווקא בסופ"ש???).

זה אינו סוף סיפור האגדה, כי אותה פשוטה עדיין תגדיר עצמה פשוטה, עדיין תסלוד ממבטים על גופה אך ככל כל עלילה טובה ישנה עוד תקווה, האצילים החליטו שיום אחד ישברו את הקללה שהטילה על עצמה וכך אולי גם היא תהפוך לאצילה, או אפילו יותר חשוב- לחופשייה.

אם מישהו יכול הרי שזה שני האצילים, בעלי הזיק המרושע בעיניים, החיוכים המקסימים וידי הזהב, אז הפשוטה לא איבדה תקוותה ואולי היא גם תתלה אותה בהם (למרות שהיא לא אוהבת להיות תלויה, לפחות לא מנטלית)...

ככל שהאצילים הם בעלי עוצמה, הפשוטה ידעה היטב כי כריתת הצמח תלויה רק בה ולתוך הכרית בלילה לחשה כי את משאלתה כבר קיבלה אז אולי כדאי שתעזור לאצילים לעזור לעצמה.

עוד יש תקווה כי יש אהבה.

אין מה לעשות, לפוצץ חצ'קון או לשים אוראלמדיק על אפטה זה פשוט מהדברים הכי כואבים שיש! (כן... יש מצב שזה מפריע לי יותר מהכאב של הקיין)

וכשבני הזוג שלך הם אלה שמוכנים לעשות את זה עבורך (כי את נמושה) את יודעת שאכן מדובר בקשר אינטימי

אבל כשבני הזוג שלך מתגרים מזה !?

את יודעת שאת במערכת יחסים ונילה קינקית <3

*ממליצה לקרוא את התגובה של לוטוס מטה ;)

(ולהוכחה, הנה סקירה של מספר אירועים )

השנה שהייתה:

-          החלה דילמה בבית אם אני חתול או דובי... הוסכם בסוף שאני חדובי

-          לחיי התחת שלי חולקו וכל אחת הוקצתה לדום/מית

-          הפטמות שלי הוקצבו אף הן ואף נערכה שיחה מעמיקה למה האחת הסוציומטית שייכת לזאלו והחברותית שייכת ללוטוס

-          הפטמות שלי נקראו בשמות המופתיים- האחת "עזרא" והשנייה "בניו"

-          הייתי מוחפצת לשלל חפצים... בין היתר גם לקו הפרדה

-          לא מרשים לי לעלות על דברים גבוהים יותר

-          כמעט לא מרשים לי לקפוץ על המיטה והספות

-          לא מרשים לי לאכול נמס בכוס וכשאני עושה את זה- אני מקבלת מבטים שיפוטיים

-          גילו שאפשר להרדים אותי די בקלות עם ליטופים ומשתמשים בזה כנגדי!

-          חסמו לי את הדרך לשמפו ולסבון באמבטיה

-          גנבו לי את המגבת

-          הסתכלו בי בהיחבא בעודי שוכבת ומאזינה לטיפקס ומזיזה את רגליי לפי הקצב

-          לא התרגשו מהאיומים שלי על שביתת שיחה למשך שלוש שניות (או בעגה המוכרת "אני לא אדבר איתך!")

-          איימו עליי ברכישת תחפושת פנדה שאאלץ ללבוש בפומבי

-          מסתבר שאפשר לרחרח באוזניים שלי אם יש לי אליפים* בראש

-          אוימתי בבילוי לילה בחדר מדרגות

בקיצור, דומים מסוכנים יש לי... בעיה

והלוואי הלוואי הלוואי (אם אומרים את זה שלוש פעמים זה אמור לעבוד לא?) שצפויות לי רק שנים כאלה ועוד מספר סביר מהן (בכל זאת זקנה זה לא בשבילי)

אני אפילו מוכנה להביע משאלה על פני כוכב

*Allip- http://www.dandwiki.com/wiki/SRD:Allip. 

אני חוזרת מאוחר... שוב, התחלתי את היום בשש והשעה כבר אחד עשרה,

אבל אני יודעת שאתם מחכים לי ערים וזה משמח אותי,

לעבוד עד מאוחר ולחזור כשכולם ישנים יכול לגרום לתחושה שאת הכי בודדה בעולם.

מחכים לי נשיקות, חיבוקים ואוכל... בגדים ואוכל למחר, בקיצור מחכה לי בבית אהבת אמת :)

לפני השינה אנחנו יושבים ומקשקשים קצת ובשלב מסוים אני מסבירה בשצף קצף משהו מעולמי המקצועי,

תוך כדי ההסבר ההו-כה-מלומד שלי, פתאום אני הופכת מודעת שאני יושבת עליך פסוקה והו-כה-ערומה...

אני מנערת את המחשבה המביכה בניגודיות הזאת וחוזרת לאכול לכם את הראש.

מתישהו השעה המאוחרת הופכת לשעת הו-כה מאוחרת ואנחנו פותחים בטקס הסיום ליום שלנו,

כלולים בו פיסות של שיחות שמפסיקים בכוח כדי שלא נסחף,

חיבוקים, הצקות, ליטופי פוקיק, כרסומים (לא נשיכות!), נשיקות ועוד קצת, משחקי פטמות

ואז דיקטטור הבית מזכיר שכדאי שנישן כבר ודי!

אני צריכה לקום שוב מוקדם, אז אני לוקחת את עצמו לסלון כדי שהשעון לא ימרר את חיי כולנו.

לוטוס כבר דאגה לי לכרית ושמיכה כדי שלא אתמרמר על כך יותר מידי :P

ולמנורת לילה כדי שלא איעזר בחושך למופע נוסף של כישורי הנפילה שלי.

בעודי מתרגלת לישון שם לראשונה, אני שומעת אותם צוחקים מהחדר וחושבת... כמה אושר הם חולקים, כבר למעלה מעשור!

הלוואי ואזכה לחלוק את האושר הזה איתם כל חיי...

ואז, נרדמת

לילה טוב }{

*למען ההגינות יצוין כי האמש המדובר הוא שלשום בלילה, הפוסט המדובר נכתב אתמול ;)

תילי תילים נכתבו על שאלות כגון מהו בית? מה הופך מקום לבית שלך? איך תדע שאתה מצאת את ביתך?

פעם אחת, כשהייתי בתקופה רעה ולא כ"כ רחוקה (למרות שהיא עוד מצליחה להיחשב כחלק מתקופה מדהימה... לא ברור לי עדיין איך),

השאירו לי פתק על הכרית ובו כתבו משהו בסגנון "בית הוא היכן שנמצאים האנשים שאתה אוהב, אז עכשיו הבית שלך הוא גם קצת שלנו"

ואני באמת מסכימה עם המשפט הזה, אבל לא באופן מוחלט

עד לפני פחות משנה לא ידעתי מהו בית,

לא כי חלילה לא היה לי איפה לשהות... גדלתי תחת קורת גג יציבה, בבית נקי עם חשמל ואוכל... כל החבילה שהשיגו הורי בזיעת אפם

אבל לא היה לי נוח, לא היה לי טוב, לא הייתי רגועה ב"בית" שלי... בית משמעותו היתה צעקות, מטלות, רגשות אשם והרבה תסכול

בין לבין, בית גם היה מקום עם אנשים שאני אהבתי (ועדיין אוהבת) מאוד, מלא בצחוק ושמחת חיים, אבל לא מספיק

ובאמת לא הרגשתי שייכת (גם כאן כבר יצא לי לכתוב על תחושת שייכות וכיצד היא חמקה ממני כל השנים וכיצד לא האמנתי שאשיג אותה לעולם)

כשהייתי קטנה, כל יום זיכרון שהוא היו מעלים את "סוד הגן הנעלם" לערוץ שש, 

מעבר לעובדה שתמיד נורא הקסים אותי הסיפור עצמו ושתמיד חיפשתי לעצמי איזשהו גן נעלם מבודד מאדם, אני זוכרת בחיבה רבה את שיר הנושא

הייתי כותבת בשלב זה שלזדהות עם סיפור חיים של יתומה אולי יהווה קצת אינדיקציה לתחושות בהן גדלתי (מסיבות שחלקן מוצדקות וחלקן פחות)

והנה אני, כבר עשרה חודשים בתוך התקופה הכי יפה שחוויתי בחיי,

ועכשיו על ספח תעודת הזהות שלי מתנוססת כתובת שלראשונה אינה של בית הוריי, וזה מרגש אותי!

לא לאור העצמאות הפורצת שהשגתי בגילי המופלג, אלא לאור מה שהספח החדש והיפה שלי מבטא- מצאתי בית.

מצאתי מקום שאני מחייכת כאשר אני חושבת שאשוב אליו בסוף היום, מקום שאני תמיד רוצה לשוב אליו ולשהות בו,

מקום שאכן מלא באנשים שאני אוהבת, אבל הם גם מצליחים לעשות מה שאיש לא השיג בעבר- לגרום לי להרגיש אהובה. 

וכיף לי לעשות בו הכל, בין אם זה יהיה לישון או לאכול, לשחק במחשב או לקרוא ואף לשטוף כלים ולתלות כביסה כשבא לי... אני חשה תחושת שלווה שמעולם לא הרגשתי לפני כן.

אז כשאתם שואלים בבלוג, פנים אל פנים או בצ'ט מה "מותר" או "אסור" לי לעשות? איך אין קנאה? איך זה עובד?

אני נאלצת לשאול בחזרה- איך עובדת משפחה? 

לא באמת אפשר לתאר את זה, לפחות לא מבחינה מהותית,

גם אם אפרוט פה את סדר היום שלנו הרי זה ישמע כאותו סדר יום שהיה לי פחות או יותר במקומות אחרים...

אבל זה שונה לחלוטין וזה הבית שלי, אחת שלא היה לה בית מעולם ולא חשבה שיהיה לה...

אי אפשר לתאר את זה, אבל אפשר להבין... אז אל נא תשאלו מה החוקים ואיך זה עובד, שאלו את עצמכם מי המשפחה שלכם ואיך זה מרגיש ואז...

אז יכול להיות שתצליחו להבין מעבר לפטישים ומעבר לאופרות סבון שהטמיעו בנו בחברה המערבית

כי בשורה תחתונה, אני מאמינה שכל מי שיצא לו/ה לחוות את זה- קרי, שהיה לו/ה בן או בת זוג שנתנו להם בית- ידעו בדיוק איך זה מרגיש

תודה לכם שנתתם לי בית, לא מבטון ושפכטל אלא מדברים הרבה יותר מוחשים ויציבים

גם כשאני חוזרת מהעבודה בשעה כזאת, 

אני מאושרת כי אני חוזרת אליכם.

אהבת אמת לא בהכרח גוברת על הכל

אבל היא בהחלט גוברת על שגרה כמו שלי <3

נ.ב. אם זה לא משתמע... אני גם אוהבת אתכם בשעות אחרות של היממה :-P