לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

בוהה

עוד לא.
לפני 8 שנים. שלישי, 22 בפברואר 2011, בשעה 00:59
wo soll ich denn anfangen...?

אני עדיין אי-שם בגולה.
גם המיתולוגית. כלומר, הטופ המיתולוגית.
זו שלא האמנתי שאף אחת תגיע לקרסוליה. שאף סשן לא יגרד את מה שעשינו. יצירתיות. עומק. התמסרות.
ארבע שנים.
הקשר הארוך ביותר שלי, והוא מעולם לא היה זוגיות.
הייתי בוטום. והייתי שלה.
הגוף שלי עדיין מסומן במזכרות ממנה. חלק לא ייעלמו אף פעם. עוד לא גיבשתי החלטה איך זה מרגיש, לדעת שתמיד יישאר משהו ממנה עלי. באיזהשהוא מקום זה הגיוני. היא חינכה אותי. והיא גאה בתוצאה. גם אני.
אני מנסה לזכור את המשיכה המטורפת שהרגשתי אליה. את הציפיה הדרוכה, על קצות האצבעות, מתי נשחק שוב, מה יקרה הלאה. את ההסתכלות אליה כאל משהו גבוה, יודע, מנוסה ומבין.
זה לא שם.
זה נגמר מסריח. בבוטום מפוחד שמטפס על הקיר וטופ מאוכזבת. והרבה מילים קשות, שכוונו כדי להכאיב.

אני רוצה לכתוב יותר, אבל תמיד תוהה מי קורא פה. מי מכיר את הנפשות הפועלות. מה אפשר ומה לא.
אולי אח"כ.