מסמרים בארון הקיר שלי

יש חוקים, הוא אומר לי. הוא חסר פשרות כמעט כמוני. הוא מושיט יד קדימה. כף היד שלו פתוחה, מתעגלת קמעה. כשאני נותנת לו את ידי, האצבעות שלו לופתות את שלי, ואלה בתורן מתמזגות לתוך עצמן כדי להכיל את הלחץ שהוא מפעיל עליהן. אני אומרת לו שאני בוטחת בו, שיחזיק חזק ככל שירצה. אני אהיה קטנה כדי שיהיה לו מקום. אני אהיה קטנה כי הוא צריך להיות גדול. עברנו מספיק בשביל להבין את זה, בשביל להפסיק לנסות להשתנות. עכשיו אנחנו רוצים לחיות בארץ לעולם לא, רק כדי לומר כן. 

את הגוף שלי כבר נתתי לאחרים. בידיים שלו, אלה שנותנות בי מרות, הוא כבר השפיט אחרות. אבל תחת מערכת הכוחות שלנו, אנחנו נותנים אחד לשניה התחלה. את המציאות שלנו אנחנו נשתה בקשים מפלסטיק, אחרי שעיקמנו את הקצה. מדי יום, אנחנו נשרטט את הקו הדק בין אסור למותר. בסוף אנחנו גם נלמד ללכת עליו בלי ידיים. אנחנו נדע שעברנו את רחוק מדי, כשנפסיק לפחד ליפול.

אנשים אחרים ינסו להבין את הצד הזה שלנו, שמסרב ללכת בתלם. חלקם יסרבו לקבל ויגידו שאנחנו רק משחקים. בהתחלה עוד ננסה אולי להסביר להם את הרולטה הרוסית המעוותת הזאת, שבה יש קליע בכל אחד מהחורים, האצבע שלו סוחטת את ההדק, אבל אני סומכת עליו שלא ירה. זה המקור לשלמות שלנו. זה המקור לפחד הקיצוני שלנו. אבל הם לא יבינו מה הקשר בין תחת למחט. 

את החוזה הזה אנחנו חותמים בשתיקה. הוא עדיין מחזיק לי את היד. ובדיוק ככה אנחנו נבנה עולם של לתת ולקחת, כזה שלכל אחד מאיתנו יהיה בו תפקיד ברור. 

אני אהיה לך נווה מדבר, אתה תהיה כל עולמי. 

הוא אוהב לגמור לי בתחת ואז להלביש אותי. הוא נהנה לדעת שכשהתחתונים שלי מתהדקים לגוף אני כלואה בזרע שלו. אני שונאת להרגיש מלוכלכת, להתהלך עם תחושת הדביקות הקשיחה הזאת בין הרגליים. אבל אני אוהבת את זה. 

השמלה הלבנה עם הפרחים האדומים חביבה עליו. הוא טוען שכשיש משב רוח בכיוון הנכון היא נצמדת לי לגוף והוא יכול לראות את הכתם שהוא השאיר על התחתונים שלי בבוקר. זה גורם לו לרצות לזיין אותי באמצע הרחוב, לכופף ולהצמיד אותי לאיזה מעקה בטיחות ולדפוק אותי עד שיכאב לי בצלעות. 

יש ימים יפים כאלה שהשמש מאירה חזק אבל לא מחממת מדי ולדשא יש ריח של ירוק. אם אני טובה, הוא מוציא אותי לטייל בחוץ. לפעמים הוא עוצר ליד איזה ספסל מבודד ואומר לי לשבת. כשאף אחד לא רואה, הוא מוציא את הזין שלו ונותן לי למצוץ. לזין שלו יש טעם של חופש וקיץ, וכשהוא גומר הזרע שלו ממלא את המחשוף של השמלה הלבנה. 

אנחנו בטח נראים מצחיק ביחד. איש עסקים עם חליפה ועניבה ונערה יחפה עם שמלה פרחונית שמתהלכת לצידו. העולם שותק כשהוא עוצר ומחבק אותי, ואני עומדת על קצות האצבעות כי אני רוצה גבוה. העולם מפחד מאנשים כמונו, שיודעים לגעת. 

אני צריכה ללכת מהר כדי להדביק את הקצב שלו. הצעדים שלו גדולים והוא תמיד ממהר לחיות. לפעמים אני רצה לפניו כדי להספיק לראות את העיניים שלו מסתנוורות מהשמש או את הידיים הגדולות שלו שנוגעות בי חזק נעות לצידי הגוף שלו. אם אני רצה מהר מדי הוא קורא לי לחזור. אני אוהבת לחזור אליו.

יש ימים יפים כאלה שאני שוכחת שהוא כבר לא כאן.

אני מסתכלת עליה. יש לה רגליים יפות ובטן שטוחה. השיער שלה ארוך משלי. היא נמוכה ממני, אבל לא נמוכה מדי. היא יפה, אבל לא בגלל זה היא מערערת אותי. צורב לי בלב בגלל הדרך שבה אתה מביט בה. 

שקט על חוף הים בלילה, אפילו שיש הרבה אנשים. ההתנפצות של הגלים מבליעה את השיחות הקולניות, והמרחק הסביר בינינו לבינם נותן מנוחה לאוזניים. כשיש משב רוח אני יכולה להרגיש את הדמעות על הלחי שלי מתקררות. 

אתה לוקח ממני את הטלפון וסוגר את התמונה, שכבר נמצאת עמוק בראש שלי. אני לא יודעת מה פשר הסאדיזם הזה שהתפרץ ממך פתאום וגרם לך לפתוח את הנושא הזה. ידעתי שאהבת אחרות לפני. ידעתי ששלטת בהן בדיוק כמו שאתה מתכוון לשלוט בי. ככבר דמיינתי למרגלותייך בחורה אחרת. לפעמים היא בלונדינית, לפעמים עם שיער שחור גלי. אני מנסה לשכנע את עצמי שאין לי תחרות, שמה שמתהווה בינינו הוא יחיד מסוגו. אבל המציאות הזאת שטופחת לי בפנים בתעוזה מקשה עליי. 

אני מתאפקת לא לשפוך את כל הכעס והעלבון שיש בי, כי ברור לי שזה רק יחמיר את המצב. כשבאנו לכאן היום חשבתי שזה יהיה סתם עוד ערב נעים עם הגבר המוזר הזה שמבלבל אותי, שייגמר בזיון טוב על המיטה הגדולה שלך. במקום זה, אני יושבת פה ומעבירה בראש את כל הקללות הידועות לאדם. בן-זונה. מניאק. דפוק. מגעיל. אני שונאת אותך כל כך עכשיו. אני רוצה לעוף מפה. אני רוצה להתרחק ממך. 

אנחנו קמים. אני הולכת בצעדים כבדים, נותנת לרגליים שלי לשקוע בחול הרטוב. אנחנו מגיעים לאוטו, ואתה עוצר ומביט מסביב. יש ירח מלא היום. היה יכול להיות כל כך יפה פה אם הייתי מסוגלת להסתכל לך בעיניים. כל כך רציתי להיות שלך. ועכשיו? עכשיו אני פשוט רוצה ללכת הביתה.

אתה עוצר ומביט בי. תתפשטי. אני מנסה לצאת מההלם, אולי לא שמעתי טוב? אבל אתה ממשיך עם המבט הזה שלך שכבר הספקתי להכיר, זה שאומר אני-לא-מתכוון-לחזור-על-זה-שוב. אני נאבקת ברצון לרוץ משם, פשוט לקחת את הרגליים ולהתרחק. אני מהירה, אתה לא תתפוס אותי. אתה בכלל לא תרוץ אחריי, אתה יותר מדי טוב בשביל זה. 

אבל במקום זה, אני מתפשטת. עם כל פריט לבוש שיורד אני בוכה חזק יותר. אני ערומה לגמרי, באמצע חניון חשוך עם גבר שכרגע בילה שעתיים בלספר לי על האישה שהוא אהב. אני רועדת. מושפלת, ערומה, מלוכלכת מחול ודמעות, וכואבת עד עמקי נשמתי. 

ואז אתה מחבק אותי. את תהיי כלבה נהדרת. 

אני מביטה בו בהכרת תודה, מעמיסה קצת גבינה מגעילה על קרקר ודוחפת את שניהם במורד הגרון שלי, בדיוק כשהוא מעסה לי את נקודת הג'י. שוב, אני כמעט נחנקת. אני משתעלת קצת, והוא נותן כמה לחיצות חזקות על הדגדגן שלי. אני מרגישה איך הכוס שלי מגיב אליו. בהתאם, הגרון שלי מסרב לשתף פעולה עם המזון הלא רצוי שאני מנסה לדחוף אליו, בזמן שכל הגוף עסוק בכלל במשהו אחר.

המעונב קם מהכיסא, והצבועה, שהתייאשה ממני, עברה לדבר עם זאת שיושבת לידה. נשארנו רק אנחנו. הוא מסתכל עליי, ואני מביטה בו במבט הזה שלי, שמזכיר לי את הבובות של הכלבים עם העיניים הגדולות. הוא בוחן אותי. את הלבוש שלי, את השיער שסידרתי במיוחד, את האיפור הקל. אני יודעת שהוא מרוצה ממני. אני מסיימת את הקרקר האחרון. הגבינה מגעילה אותי, ואני מתאפקת לא להעמיד פנים שאני מנגבת את הפה ולירוק את הכול למפית. אני יודעת שאני לא אעשה את זה, גם אם הוא ישים לי חול ואבנים בצלחת.

עכשיו כשאף אחד לא מסתכל עלינו, אני יכולה להסתכל לו בעיניים בזמן שהוא נוגע בי. אני מתפתה לפתוח את הפה באנחה חרישית, אבל הוא, כאילו קורא אותי, מכווץ את השפתיים ועושה לי ששש. זה כל כך מחרמן אותי כשהוא משתיק אותי. הוא ממשיך להביט בי. רוצה לגמור, טובה שלי? הוא שואל בשקט, ואני, שמעולם לא גמרתי במקום ציבורי, מאבדת לרגע את הלשון.

אני לא חושבת שאני רוצה. אני מעדיפה ללכת הביתה ולעשות את זה שם. אני מעדיפה למצוץ קודם את הזין שלו, לענג אותו. אני מעדיפה קודם לחטוף כמה הצלפות מהשוט השחור הקלוע, בגלל שלא אכלתי מספיק מהר או סתם בשביל הכיף שלו. אבל אני יודעת שבעצם הוא כבר החליט. הוא שואל כי הוא נהנה לראות את מחשבות האימה האלה רצות לי בראש.

האצבעות שלו ממשיכות להסתובב בתוכי, לאט ואז מהר ואז שוב לאט. אני שמה לב פתאום שאני מזיזה את התחת שלי קצת בכל פעם שהוא מזיז את היד. פתאום הוא לוחש לי באוזן. אחת. שיט, לא. לא לא לא. לא יכולה, בבקשה. שתיים, הוא מחייך חיוך מרושע, ואני לובשת את המבט הכי מפוחד שאני מכירה, בתקווה שהוא יעצור ויוותר לי. שלוש. כמה מספרים היו כשעבדנו על זה? חמישה או עשרה? אני כבר מתבלבלת, מרגישה כמו כלבה מטופשת שלא הקשיבה באימונים. ארבע. באופן דיי מפתיע, אני קרובה. אני חושבת שאני באמת מסוגלת לגמור כאן ועכשיו. אולי. אבל מתי בדיוק?

הוא משתהה קצת. חמש. אני גומרת בהתפרצות אדירה, נושכת את השפתיים שלי כדי לא לצעוק ומטה את הראש קדימה ולא אחורה כדי שלא יראו את העיניים שלי מתכווצות בעונג ואת החיוך החנוק שלי. אולי אני לא הייתי בטוחה במספר, אבל הגוף שלי ידע. הוא ממשיך ללטף אותי עוד קצת, הדגדגן הנפוח שלי פועם לו בין האצבעות. אני מסתכלת עליו במבט מלא אהבה והכרת תודה, והוא מחייך. אני כל כך מאושרת שהצלחתי.

הוא מוציא את היד שלו ממני ומביט בשעון. כבר דיי מאוחר. אני מנסה להסדיר את הנשימות שלי בזמן שהוא פונה אל אחד הגברים ואומר לו שאנחנו הולכים. אני שמחה, אבל נבהלת קצת מהעובדה שאני צריכה לחזור לעצמי מהר. אני מבקשת ממנו בשקט לשתות כוס מים. הוא מאשר. אני גומעת אותם כמו חיה צמאה, כאילו הם מכילים איזה חומר שיעזור לי לעמוד על הרגליים בעוד רגע מבלי ליפול.

אני מסיימת לשתות, והוא אוחז בזרוע שלי ומקים אותי. אנחנו הולכים לעבר היציאה. המעונבים והצבועות נפרדים לשלום במחווה מינימאלית שרומזת אכפת-לי-רק-מעצמי, ואני שמחה שבעוד רגע נהיה שוב באוויר הצח, ואני אוכל להחליק את כף היד הרועדת שלי אל זו הגדולה והמקבלת שלו. לפני שאנחנו יוצאים מהדלת הוא נותן לי נשיקה על הלחי. הוא לוחש לי משהו, אומר לי להסתכל על הכיסא. אני לא מבינה.

אני מפנה מבט למקום שבו ישבתי, נחרדת למראה הסימן הכל כך בולט שיצרו הירכיים הרטובות שלי, ממש כאילו ישבתי שם מיד אחרי מקלחת. עכשיו, בחושך, אני יכולה להסמיק כמה שבא לי. מה שכן, אני לא בטוחה שיזמינו אותנו שוב. 

פעם ישבנו לארוחת ערב מאוחרת עם החברים הפלצניים שלו. אני לבשתי שמלת מיני שחורה עם גב פתוח, לה הוא התאים בשבילי נעלי עקב לא גבוהות מדי עם רצועה דקה. בלי תחתונים. כשיצאנו, תמיד הייתי בלי תחתונים. פעם שאלתי אותו למה. הוא חייך. זה הספיק לי.

אני ישבתי שם וחייכתי לאיזו צבועה שאוהבת לקשור את השיער שלה למעלה, כי יש גבול לכמה גבוה היא יכולה להרים את האף שלה, והוא היה במסדרון מול ארון סיגרים מפואר. גברים והצעצועים שלהם. אני מחייכת אליה ומעבר לכתף שלה מציצה עליו, שלא יראה שאני נועצת בו מבטים. הוא לא מסתכל עליי, אבל הוא יודע. הוא מרחרח סיגר עבה ושולח אליי עיניים מתגרות, ואני מצמידה את הרגליים, מודעת פתאום לחיכוך של הירכיים שלי זו בזו.

הגענו רחוק, אני והוא. הוא שלט על כל חלק ביומיום שלי, המחשבות שלי היו שלו. הוא תמיד אמר ש-24/7 זה שם של קיוסק בתחנת דלק. הוא קרא לזה D/s ,Dominant/submissive. אני הייתי מאוד ממושמעת. היה רק דבר אחד שהיה חסר לשנינו. בגמירות שלי הוא לא הצליח לשלוט. אני לא מדברת על להחליט מתי אני אאונן ואגמור, זה ברור מאליו. הוא רצה ללמד אותי לגמור בפקודה. ואני, בעייתית בכל מה שיש בו שמץ של פסיכולוגיה, לא כל כך הצלחתי.

כשישבתי שם, הצבועה דיברה על הנסיעה הצבועה שלה לפארי (בלי ז'), אבל אני במקום להקשיב חשבתי עליי ועליו, כמו שעשיתי רוב הזמן. הוא בא להתיישב לידי, קוטע את המחשבות שלי. גם הצבועה הפסיקה לדבר פתאום, כאילו הנוכחות שלו שינתה סדרי עולם. הוא מזג לכוס הריקה שלי יין. אני שונאת יין. הוא יודע את זה. הוא גם יודע שכל דבר שהוא שם לי בכוס או על הצלחת אני צריכה לסיים. אני באמת שונאת יין, בעיקר לבן.

הוא פותח בשיחה על נדל"ן עם הגבר המעונב שיושב מולו, ואני נאבקת לגמוע את הכוס שמולי בשלוקים גדולים. הצבועה חוזרת לדבר. לפחות עם היין הקול שלה נשמע לי רך ונעים. הוא ממשיך בשיחה ומניח את היד שלו על הירך שלי. היד שלו כבדה וגדולה, והוא צובט בכוח מדי פעם, רק כדי שאני אצטרך לנשום בזהירות. נשימה עמוקה לא במקום, ואני צועקת.

היד שלו נשלחת אל בין הרגליים שלי, שנפתחות מיד. הוא מתחיל ללטף את הכוס החשוף שלי בעדינות, ותוך כדי צוחק ממשהו שאמר המעונב. אני נחנקת קצת מהיין. הוא מחדיר אצבע ארוכה לכוס שלי ומלטף את הצדדים. קשה לי לשמור על נשימות סדירות. אני מסמיקה קצת, אבל הם בטח יחשבו שזה בגלל היין. הוא מצרף אצבע נוספת ושתיהן יחד נעשות תוקפניות יותר בתנועה שלהן. אני מופתעת מהדרך שבה הוא מצליח לשמור על שיחה זורמת עם המעונב. מי אמר שגברים גרועים במולטי טאסקינג? 

שתי אצבעות, נכנסות ויוצאות. אני מסיימת את כוס היין ומביטה בו במבט מתחנן, מבקשת שימלא לי עוד אחת. אני חייבת משהו להתעסק בו. הוא מניד בראשו לשלילה. לעזאזל. הוא רואה שהצבועה שמולי מסתכלת עליי במבט מוזר, ומחליט שאני בכל זאת צריכה משהו להתעסק בו. הוא לוקח את הצלחת שלי ושם עליה קרקרים וכמה סוגים של גבינות. הוא מוסיף איזה משפט על זה שאני פשוט חייבת לנסות את הגבינה הזאת והזאת, כאילו כדי להסביר להם למה בחורה בוגרת צריכה שמישהו ישים לה על הצלחת. אולי אחר כך הוא יוכל להסביר להם למה בחורה בוגרת צריכה שמישהו יתכנת לה כל פרמטר בחיים. 

כשהוא מתקשר אני מספרת לו שההורים שלי בחו"ל ואני שומרת להם על הבית. אני לבד לגמרי בבית הגדול הזה שמריח כמו עץ ועור כבד, מרגישה כמו מלכת העולם. אני מציעה לו לבוא ולגרור אותי בחזרה למטה מהענן הגבוה הזה שעליו הנחתי ישבן חבול. הוא אומר שהוא יבוא בערב. 

את הדלת אני פותחת לו בתחתונים לבנים, כמו תמיד. הוא אומר שהוא אוהב אותי טבעית, אבל אני יודעת שבעצם הוא נהנה להביט בכתם הרטוב שמתפשט לי למטה עם כל נגיעה שלו. 

הוא מבקש סיור בבית, ואני מוליכה אותו מחדר לחדר. אני מראה לו את המטבח המפואר, את הסלון הקר מדי, את החדרים ולבסוף את החדר שלי, בו אני ממש נכנסת פנימה, מחכה שיבוא אחרי. הוא נותן מבט חטוף ואומר לי לצאת, משועשע מההבעה המופתעת שלי.

עכשיו הוא מוביל. הוא עובר שוב מחדר לחדר, מציץ פנימה בדיוק כמו שעשה כשהראתי לו אני. לבסוף הוא עוצר מול אחת הדלתות. המשרד של אבא. לעזאזל, אנחנו לא יכולים להיות פה. הוא מסתכל עליי, והפחד שמופיע לרגע בעיניים שלי מעלה לו חיוך על השפתיים. 

הוא תופס את הזרוע שלי ומוביל אותי פנימה. החדר מרווח מאוד. הקיר הפנימי הוא ספריה שמלאה בספרי חוק ומשפט. על הקירות הצדדיים יש תמונות נוף של ציירים שאני כנראה אמורה להכיר את שמם. ובאמצע החדר מונח שולחן עץ גדול ולצידו כיסא עור חום. הוא מעביר אצבע על העץ החלק, ואני מתאפקת לא להתחנן בפניו שנצא מהחדר. 

הוא מלטף לי את השיער. המגע שלו כל כך נעים, ואני שוכחת שלפני רגע רציתי לברוח החוצה. מה אבא שלך היה אומר אם הוא היה יודע שהילדה שלו עומדת פה ערומה? הוא שואל, בעוד הליטופים שלו הופכים גסים יותר. אני לא יודעת... אני מגמגמת, מנסה לבנות משפט הגיוני. אני מניחה שהוא היה כועס. 

הוא אוחז בי בכוח ומצמיד אותי לשולחן, דואג למקם את הרגליים שלי בדיוק משני צידי אחת הזוויות. הוא שם את הידיים שלו על הירכיים שלי ומתחיל להניע אותי, קדימה ואחורה. התחתונים הלחים שלי מחליקים על העץ. תראי מה את עושה לשולחן של אבא. המחשבה עושה את דרכה למקום הדוקר הזה בלב שלי, ואני מנסה לקפוץ למטה אינסטינקטיבית. הוא לוחץ את הירכיים שלי חזק יותר, מונע ממני תנועה, וסוטר לי. לא אמרתי לך לזוז. 

יד אחת שלו מחזיקה לי את הירך, השנייה מטיילת לי על השדיים, צובטת את הפטמות ומזקירה אותן, ואז יורדת למטה ופולשת לתחתונים שלי. הכוס שלי מתעורר תחת המגע שלו. אני נאנחת כשהאצבע שלו מסתובבת על הדגדגן, יורדת למטה לרטיבות שלי, וחוזרת לדגדגן. הוא מפסיק בפתאומיות ומוריד לי את התחתונים. פס רטוב נוצר מיד מתחתי, בולט על העץ הכהה. את יודעת מה רטיבות עושה לעץ? הוא מתגרה בי, ודוחף אותי אחורה.

אני שוכבת, הרגליים שלי עדיין משני צידי הזווית. הוא פותח את המכנסיים, חושף זין זקור לתפארת. הידיים שלו מושכות אותי אליו, מלבישות אותי ישירות על הזין. כשהוא מזיין אותי, אני מרגישה את הגב שלי משתפשף בשולחן. אני מתחילה לדמיין את אבא שלי יושב וכותב פה, ממש מתחת לאזור שבו נוגעות השכמות שלי, אבל מגרשת מיד את המחשבה מהראש.

הוא אוחז בשיער שלי, מטה את הראש שלי הצידה וגומר בשאגה. אני מביטה בו בעין אחת, מרגישה את השרירים שלו מתכווצים. הנשימה שלו כבדה. הוא יורד מעליי, מושך אותי איתו עד שאנחנו עומדים על הרצפה. הוא מחבק אותי, ואנחנו מביטים בקווי המתאר שיצר הגוף שלי על העץ. ואני חושבת לעצמי למה חטאים הם תמיד כל כך נעימים...

הוא יושב על הספה, הרגליים שלו מושטות קדימה ומונחות ברישול על שולחן הזכוכית. אני מתמקמת על הרצפה לידו, ממתינה לרגע שבו הוא יורה לי להתרומם, להתקרב. אני יושבת ומביטה בעיניים שלו מצטמצמות אל מול חדשות היום, מדמיינת את גלגלי השיניים של המוח שלו מסתובבים.

אני יודעת שלא על החדשות הוא חושב עכשיו. הוא מדמיין מה הוא יעשה לי. איך הוא ירים, יסובב, יכופף, יצבוט וינשוך את הבשר התמים הזה שרובץ לצידו בנחת. הוא מדמיין את העיגולים שישאירו פלחי התחת שלי על השולחן הכל כך מבריק שלו ואת שביל הטיפות הלבנות שישאר בינהם, אחרי שיבצע בי את זממו.

הוא מלטף את השיער שלי, ואני מגרגרת בהנאה מופגנת. אני רעבה למגע שלו. אני רעבה לשליטה המוחלטת-טוטאלית-בלתי אפשרית שלו. אני כבר חושבת על איך הוא יכאיב לי היום, איפה הוא יניח את האטבים הפעם, כמה חזק הוא ילחץ על הפטמות הזקורות שלי. אני יודעת בדיוק מה אני צריכה להגיד כדי לעורר אותו, מתי להשמיע אנחה קולנית ומתי להחניק את הגמירות האינסופיות שלי בין נשימות ארוכות של אוויר.

אני מרגישה את משולש הברמודה שבין הרגליים שלי מתעורר, משרטט מעגלים קטנים של תשוקה על פרקט העץ שלו. אני רוצה. העיניים שלי ננעצות בשלו בכוח, כאילו משדלות אותו להביט בי. תראה כמה אני צריכה אותך. תראה כמה אני שלך. 

ואז הוא אומר לי, אני אוהב אותך קטנה שלי. אני לא יודעת בדיוק מה אני צריכה להגיד. 

אני אומרת לו שאני רוצה לעשות אהבה. הוא מבקש שרוכים. שרוכים, כמו ששמים בנעליים.

אני מחטטת במגירות התחתונות של הארון וחוזרת עם שרוך שחור עבה ושרוך לבן דק וקשיח. 

הוא מורה לי לשבת על הברכיים ומכופף את הידיים שלי מאחורי הגב, אומר לי להחזיק אותן צמודות, אצבעות של יד אחת סגורות מתחת לכף היד השניה. 

את השרוך השחור הוא מלפף לי סביב פרקי הידיים. אני נושמת עמוק כשהוא מהדק אותו וקושר במיומנות, מרגישה את הנוקשות שמקרין הקשר לפלג הגוף העליון שלי. 

הוא מסיים לקשור ונשאר לעמוד שם, מביט בי. היד שלו מלטפת לי את הלחי ואני מטה את הראש הצידה, מנסה לשאוב קצת מהחום שלו.

את יפה ככה, על הברכיים, הוא אומר לי, ואני מחייכת אליו. אני הכי יפה על הברכיים, עם הראש מתוח למעלה והעיניים הגדולות המתחננות. 

הוא מרים אותי ונושא אותי לחדר השינה. אני כל כך קלה בידיים שלו, הן מחזיקות אותי הרבה יותר טוב מהרצפה. 

הוא משכיב אותי בעדינות על המיטה הגדולה, זאת עם המצעים האדומים הרכים שאני כל כך אוהבת ללכת לאיבוד בהם, ומתחיל לפזר נשיקות עדינות על הצוואר שלי. הרוך שלו יכול להיות כל כך מפתיע. 

ואז הוא מוציא מהכיס את השרוך הלבן, שהספקתי כבר לשכוח מקיומו. הוא אוחז בשיער שלי בעדינות וקושר אותו מאחורה. 

אני רוצה לראות אותך כשאני עושה איתך אהבה, הוא אומר לי בחיוך.

אחר כך גם יהיה לי במה לתפוס, כשאני אזיין אותך בתחת.