לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

פסיכו-אנאלי-זה

דעות, חוויות, סיפורים ומחשבות על נפש האדם, בעולם השליטה ומחוצה לו.
לפני 22 שעות. ראשון, 20 באוקטובר 2019, בשעה 01:16

אחד הפרופילים המרתקים שנתקלתי בהם באתר היה שייך למישהו שבכלל לא היה לי בו שום עניין מיני. ואם להיות מדוייקת, הוא גם לא היה שייך למישהו אלא דווקא למישהי.
והמישהי הזו מעולם לא החליפה איתי מילה, מעולם לא כתבה ולו הודעה אחת בפורום כך שאין לי מושג מהן דעותיה בנושאים שונים. אין לי שמץ של מושג אם בכלל נסתדר אחת עם השנייה אבל אני מרגישה שאני חייבת לה תודה ענקית!
נתקלתי בפרופיל שלה לפני כ- 3 שנים במקריות גדולה, ולמדתי ממנו שיעור נפלא על עולם הבדס"מ מבלי שהיא התכוונה לכך. היא בסה"כ הציגה את עולמה בפשטות וזה כבש אותי. הפרופיל שלה לימד אותי שעולם הבדס"מ הוא לא בהכרח חד-משמעי, שהוא לא חייב להיות מחולק רק לשולטים ונשלטים שמתנהגים כפי שהתרגלנו ש"ראוי" מכל אחד מהם לנהוג. בזכותה נפל לי האסימון שאפשר להיות בצד הנותן או המקבל של האקטים מבלי לייחס להם את הפרשנויות המקובלות שהחברה מכתיבה לנו.

הכינוי של הוא "הצלף בי", ובקריאה ראשונה נדמה כי מדובר בנשלטת, אבל בקריאה נוספת מבינים שלא מדובר בבקשה אלא בפקודה שנכתבה בלשון ציווי.
כפי שניתן להסיק מהכינוי, היא אוהבת שמצליפים בה, זה הקינק שהכי מחרמן אותה ועושה לה את זה. אבל זה לא אומר שהיא אוהבת ששולטים בה במהלכו- היא אוהבת להיות זאת ששולטת בסיטואציה, לא כשליטה מלמטה אלא בצורה דומיננטית במלוא מובן המילה. היא רוצה במצליף שימלא את רצונה, שיעשה את זה בקצב שהיא תכתיב, מתי שהיא רוצה ואיך שהיא רוצה. והיא תאפשר לו את זה רק כפרס על התנהגות טובה מצידו.

כל התיאור הזה בפרופיל שלה גרם לי להבין ששליטה לא חייבת לבוא בתבניות, שאם אפשר להיות גם מאזוכיסטית וגם שולטת בעת ובעונה אחת מבלי שזו תהיה איזו "סתירה לוגית" אז גם אפשר להיות הכל.
רק אז התחלתי להבין שלא חובה לקבל כל "תפקיד" בדס"מי כעסקת חבילה. בהחלט אפשר לקחת ממנו רק מה שבא לך, לעשות עם כל הפטישים שלך איזה מיקס שמתאים לך מבלי לצנזר מעצמך שום דבר כך שתדחוס את עצמך לתבנית מסוימת. את המיקס הזה שנקרא התשוקות שלך אפשר ליצוק לתוך תפקיד מותאם אישית שהגדרת מחדש במקום להסתפק בתפקידים "הקלאסיים" שעולם הבדס"מ מציג בקדמת הבמה, וכל מה שחשוב זה למצוא מישהו שאיתך באותו ראש ולעשות את זה איתו בבטחה.

כתוצאה מהחשיפה לפרופיל שלה, התעוררו בי מחשבות רבות שהסתיימו בהבנה שאני לא בהכרח שולטת, שזו רק האופציה הקרובה ביותר שיש לכלוב להציע לי. התחלתי להגדיר את עצמי מחדש כ- Top, כמישהי אקטיבית שאוהבת להוביל באקטים הדדיים, והסרתי מעצמי הרבה דברים שבאו ב"עסקת החבילה" שהחברה החליטה ש"מצופה" מתפקיד ה"שולטת" ונשארתי רק עם מה שעושה לי טוב באמת. אפשרתי לעצמי לשלב אקטים שלא בהכרח נחשבים בעיניי הרוב כ"דומיננטיים" (לבצע רימינג למשל) ונתתי להם משמעות מחודשת שמתאימה לאופן שבו אני נהנת מהם. שהרי אם אפשר לקבל הצלפות בצורה דומיננטית ששולטת בסיטואציה, אפשר גם לטרוף ישבן באותה צורה.

הבחורה הזו מזמן לא כאן, אבל אם היא במקרה תראה את זה אי-פעם חשוב לי שהיא תדע שהעקבות שהיא השאירה באתר הזה היו משמעותיות עבורי והשפיעו על הזהות האישית שלי. היא גרמה לי להבין שבדס"מ הוא בסופו של דבר ארגז החול שלנו, מגרש משחקים אחד גדול שבו כל אחד יוצר וחווה את הסצנות, האקטים, הרגשות והקשרים שבא לו. היא גרמה לי להבין שבדס"מ לא חייב להיות ניסיון חיקוי עיקש של תבניות שהכתיבו אחרים- בשביל זה יש את העולם הונילי.

לפני 6 ימים. שני, 14 באוקטובר 2019, בשעה 22:36

כבר התרגלתי לזה שיש אנשים שמעתיקים ממני שורות מהפרופיל האישי שלי ומציגים אותן כשלהם, זה עוד איכשהו עובר בסדר כי זה מתערבב במלל משלהם, אבל בכזו חוצפה טרם נתקלתי!
יש איזה בחור אחד, גילו כפול משלי, שהעתיק במלואו, מילה במילה, סיפור שכתבתי לפני שנתיים, ושלח אותו כאילו היה שלו בפרטי לנשים אחרות כאיזו טקטיקה מטופשת להחריד להתחיל איתן, כביכול בשביל להוכיח שיש לו איזה "כשרון כתיבה".
לא מדובר במישהו שסתם רצה לשלוח איזו פנטזיה (דרך נוראית כשל עצמה להתחיל שיחה עם זרות, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר), אלא במישהו שמדגיש שהנכתב פרי עטו, ששינה את הכותרת של הסיפור כך שיקשה על לאתר אותו בבלוג המקורי שזה נכתב בו, שעוד יש לו את התעוזה לכתוב בסוף ההעתקה שאם אהבו את שקראו יש לו עוד לשלוח להן! עוד סיפורים שהוא יעתיק ממני תוך כדי שקר במצח נחושה!
והאירוניה הכי גדולה זה שבפרופיל שלו הוא מתהדר בכנות, בחשיפה רגשית, דורש מהצד השני לא לשקר. על ראש הגנב... 

אז מה מוסר ההשכל מכל העניין הזה? נשים באתר הזה לא מפחדות לעדכן אחת את השנייה בכל מיני גסי רוח, שקרנים, מתחזים ומניפולטיביים. כל מיני פוגענים בכלוב חיים באיזו אשליית אנונימיות, שאם הם ניסו לרמות מישהי אחת אז מקסימום הם נשרפו רק אצלה והם יכולים להתקדם הלאה לאישה הבאה שאין לה מושג מי הם- אבל זה לא נכון. כשהם מנסים לרמות אישה אחת הם נשרפו על ידי עוד עשר לפחות, וזו אש שמתפשטת כמו בשדה קוצים. לא תמיד יהיו על זה פוסטים פומביים, אבל נשים יודעות טוב-טוב לאיזה גברים כאן אי אפשר להאמין.
תהיו בטוחים שמאחורי כל פוסט של "למה נשים לא עונות לי" עומד גבר שהתנהג בצורה מחורבנת לכמה ואז גם השאר לא רצו לענות לו בשנייה שראו את הניק שלו או סגנון הכתיבה, גם אם הוא שינה לחלוטין את צורת ההתבטאות שלו מאז.
אין מנוס מלעבוד על המגרעות שלך ובאמת לפתח את הכשרונות שלך כך שנשים ירצו להיות בקשר איתך, אי אפשר להעמיד פנים שאתה מישהו אחר ולחשוב שזה הפתרון. לשקר אין רגליים ועוד בקהילה כל כך קטנה כמו זו.

לפני 6 ימים. שני, 14 באוקטובר 2019, בשעה 01:45

שיעור נהיגה מס' 24, אני עדיין לומדת אבל כבר בתקן עצמאית מספיק בשביל להיות גלגל ההצלה של המורה ביום עמוס מתלמידים ולאפשר לו לעצור להתרענן ולקנות קפה, כשהוא משאיר אותי עם המפתחות בפנים ועם כל שאר החפצים האישיים שלו.  

"היי, אל תסעי לשום מקום, כן?" הוא אומר לי לפני שיוצא בטון שהולם את האמירה "בכל צחוק יש גרעין של אמת".

"נראה לך? אני עכשיו אתן גז ואסע בלעדיך!" אני עונה בצורה רצינית מדי רק בשביל לראות אותו משנה הבעה לרגע.

"סתם, אני יודעת שאתה סומך עלי!" אני מוסיפה בחיוך. 

"אוי כמה שאני מת עליך!" הוא צוחק בתחושת הקלה.

"גם אני מתה עליך!" אני מחייכת אליו בחזרה.

אז אני נשארת ברכב, ואם רק בא לי אני יכולה להסב כל כך הרבה נזק למורה הזה בדקות הספורות שאני שם. אני יכולה לדפוק את הרכב, אני יכולה לחטט לו בטלפון, אני יכולה לקחת לו מהכסף שהרוויח באותו יום. שום דבר פיזית לא חוסם אותי. יש גם עוד דברים שאני יכולה לעשות שלא ישאירו עקבות שיעידו שמדובר בי. אבל הוא בוטח בי, משאיר את המפתחות בפנים, את תא הכפפות פתוח, אפילו את הטלפון משאיר בסטנד ולא מכניס לכיס. שום דבר הוא לא לוקח איתו חוץ משקלים בודדים בשביל לקנות איתם קפה.

"אני סומך עליך שלא תפגעי בי, גם אם את יכולה" זה מה שהוא מבהיר לי. והתחושה הזו מוכרת לי מכל כך הרבה סיטואציות בדס"מיות (ולא רק) שהייתי בהם.

כשמישהו מבהיר לי שהוא סומך עלי בדברים היקרים לו, למרות שהוא ממש לא חייב, זה מרגיש לי כמו כבוד גדול שזכיתי לו כי הותרתי בו את הרושם הראוי, ואני רוצה לשמור עליו מכל משמר.

אז יש לי יד חופשית כשאני באוטו, אבל אני לא עושה דבר. מה שהמורה לא ממש יודע, זה שיש לי גם יד חופשית בנפשו, וגם כאן אני מעדיפה שלא לעשות כלום. אנחנו כבר כמעט שלושה חודשים יושבים ביחד באותו רכב, אני הקשבתי לכל הפרטים הקטנים שסיפר לי, כל הניואנסים הקטנים שחשב שלא ששמתי לב אליהם בהתנהלותו- ועוד איך שמתי. אני יודעת מה הסיפור שלו, מה מניע אותו להגיב כפי שהוא. אני יודעת מה השאיפות שלו, איך הוא תופס את עצמו ואיזה מילים להגיד בשביל להניע לו משהו בלב כרצוני. אני מגבילה את השימוש בזה "לצורכי שלום" בשביל להציב לו גבולות בכל הנוגע ליחס שהוא נותן לי כשהוא מנסה להתחכם ובשביל לגרום לו להרגיש שאני מבינה את נקודת מבטו בכדי לנטרל את המגננות שלו בוויכוחים שאחרת ימשכו עד אין קץ. אבל אם ממש לא היה לי מצפון, היית משתמשת בכל מה שאני יודעת כדי להיכנס גם לפינות שעדיף שלא ומשיגה ממנו דברים שלא היה רוצה להעניק מרצונו. הוא מבחינתי כמו אוטו שהוא השאיר עם המפתחות והארנק בפנים, אבל אני לא אגע בהם, לא כי אני לא יכולה אלא כי הוא סומך עלי שלא אעשה זאת ולכן משתף אותי עוד ועוד בעולמו הפנימי.

אם אי פעם יקרה בנינו משהו, אני רוצה שזה יקרה כי הוא עצמו רצה בזה. כי הוא השתוקק לזה ורצה להתמסר. ואני לא מדברת רק על חדירה כלפיו אלא אפילו סתם לקבל ממני חיבוק או אפילו לתת לי להחזיק בידו בצורה אינטימית מספיק. אני לא רוצה לקחת ממנו, או מאף אחד אחר, משהו שהוא לא רוצה להעניק. זה לא שווה את זה, זה ריק, מלאכותי ובעיקר פוגעני. 

תמיד כשאני עם פרטנר מולי, בין אם הוא פוטנציאלי או כבר הסכים, הכל נעשה בהתאם לרצונו, בקצב שלו. ואם אין השתוקקות שנוצרה בו בצורה טבעית במהלך אינטראקציה הדדית איתי- זה לא שווה דבר. אני אקטע את זה שם. אני לא מאפשרת לעצמי לנצל אף אחד גם אם זה יוגש לי על מגש כסף, זה לא מעיד על שליטה אלא על היעדרה.

כעבור כמה דקות הוא חוזר, עם חיוך על שפתיו וכוס קפה בידיו. אנחנו עומדים לצאת מהחניה, וכשאנחנו ממתינים שהנתיב יתפנה בשביל שנוכל להשתלב עובר לידנו רכב מוסטנג יוקרתי והמורה שלי מתחיל להתלהב ממנו כמו ילד קטן. 

"וואו! איזה מוסטנג, יא אללה! תראי!" הוא עוד שנייה קופץ ממקומו. הוא גם שוכח לחגור את עצמו, ומאפשר לעצמו לא להיות כזה "מורה" בפני. 

"יום אחד, X, יהיה לי כזה" אני עונה לו עם מבט שאפתני.

והוא, שהיה עונה לכל תלמיד אחר איזה תשובה עוקצנית בסגנון "קודם תלמד להשתלט על הטרנטה הזו לפני שאתה חושב שיהיה לך מוסטנג" העדיף לומר לי "ונכון כשיהיה לך רכב כזה אז תתני לי לנסוע איתך בו?".

וזה מבחינתי, הישג. זה אולי לא הרבה אבל הרבה יותר אותנטי מאשר אם היה נותן לי לגעת בו היכן שאני רוצה אבל כי רמיתי את דרכי לשם. זה כמו ההבדל בין להוציא למישהו 100 ש"ח מהארנק ובין להרוויח אותם ממנו אחרי עבודה קשה שבה הוכחת שאתה ראוי להם. החיוך הזה, הברק הזה בעיניים ולבטא את הרצון הזה להיות איתי בעוד סיטואציה כשהוא רוצה בה ולא רק כי הוא מקבל על זה תשלום, זה מספק הרבה יותר מלהשתמש בו כאוביקט, לפגוע בו ובאמון שהוא מפקיד בידי עם כל פיסה נוספת מעולמו הפנימי שהוא חושף בפני.

”יְהִי כְּבוֹד חֲבֵרְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ“ (משנה, מסכת אבות – פרק ב, משנה י). זה המשפט שמנחה אותי בחיים. חבל שאני בקושי נתקלת בו בעולם השליטה, היכן שהוא הכי צריך לבוא לידי ביטוי.

לפני שבוע. שלישי, 8 באוקטובר 2019, בשעה 16:36

לפני כמה שיעורים, כשנהגתי קצת פחות טוב מהיום, המורה שלי נתן בלימה חזקה בשביל להוכיח נקודה.
בסוף השיעור אמרתי לו שזה היה מלחיץ ושזה עשה ההפך מללמד אותי משהו, כי חצי שיעור אחרי זה הייתי עסוקה בלנסות להירגע במקום להקשיב לו.
זה הפך לדיון זריז על בהביוריזם, שמסיבה לא ברורה הוא לא מתייחס לפרמטרים נוספים בו מלבד גירויים שליליים, ואני כסטודנטית לפסיכולוגיה לא נשארתי חייבת והסברתי לו למה זה שגוי וישיג את ההפך מהמטרות שהוא מציב לעצמו כמורה.
הוא יודע שאין לו סיכוי להילחם מולי על משהו שהוא תחום ההשכלה שלי, אז רגע לפני שהוא מוציא את עצמו אידיוט ומרגיש שאיבד לחלוטין כל סמכות כמורה, בין כל רצף המילים הוא פשוט אמר לי "אבל למה לך להילחץ ממני? תראי איזה חמוד אני, אני מכוער אבל חמוד..." עניתי לו תשובה קורקטית כזו, שהוא ממש לא מכוער. מן הסתם לא הייתי אומרת שאין מצב שהוא מכוער בעיניי אם אני מפנטזת על להפשיט אותו בכל שיעור מחדש.
אבל במקום לקבל את המילים שלי, הוא המשיך: "אני מכוער..." הוא אמר בטון כזה כמו הבחורות האלו שאומרות שהן "מכוערות" בשביל לסחוט מחמאות מהגבר שנמצא איתן.
"אתה לא" הסתפקתי בזה. והוא המשיך, אבל אני כבר התעלמתי מזה לפני שאפלוט משהו שעדיף שלא.

אתה יודע איך זה היה נגמר במציאות אחרת? לא הייתי אומרת כלום. הייתי נותנת לשתיקה רועמת כזו להשתרר באוטו, שתיקה כזו שתגרום לך להרגיש לא בנוח, במיוחד אחרי שאני אלחץ בזעם על הגז ואתה לא תבין מה עשית לא בסדר ומה הכוונות שלי לגביך אם כך אני מגיבה. אני אתן לשקט הזה לענות אותו אותך טיפה, להריץ כל מיני תסריטים מלחיצים בראשך, ואז אחנה את האוטו באיזה מקום נידח, ובלי שום התרעה אפתח את הדלת, אקים אותך מהמושב בגרירה מאוזן ולא אשחרר ממנה עד שנתיישב ביחד- אני על המושב ואתה על הברכיים שלי כמו ילד קטן (וזה יעבוד לחלוטין, כי אתה טיפה נמוך ממני).
"בוא אני אראה לך כמה יפה אתה בעיניי" אני אגיד בקול שמנוגד לכל אווירה הכעס שיצרתי עד לרגע זה. ואז ארגיש איך גופך נרפה בבת-אחת למשמע צליל קולי.

כשהמבט שלך עוד מופתע, אני פשוט אנשק אותך. "השפתיים שלך יפות בעיניי" אגיד תוך כדי חיכוך בשפם העבה שלך, ואעבור מטה אל צווארך.
"הצוואר שלך יפה בעיניי" ומגע שפתיי יותיר בך צמרמורת שתזרום בך עד הרגליים. אעביר יד מלטפת על כל אותן שערות סומרות, שלא תותיר ספק בליבך שהבחנתי בסימני התרגשות שעל גופך.
אפטיש את חולצתך, אלוש את מה ששלי ואמשיך להביע את אהבתי לחזה שלך דרך פי, במילים ובנשיקות שיצאו ממנו. וכך אמשיך הלאה במורד גופך, עד שתהיה ערום לגמרי, אחרי שהשפתיים שלי טיילו והביעו חיבה חלק בגופך.
ואז אביט בך במבט כולל, בגבר שעוד קצת ימלאו לו 60, יושב על ברכיים של בת 24. אני אביט בכל הסימנים שהגיל השאיר על גופך, בכל קמט ושערת שיבה, אני אביט במבוכה שלך כשאני בוחנת אותך, ולא אגיד דבר, פשוט אחייך אליך עד שההבעה על השפתיים שלך תחקה את שלי.
"ואתה יודע מה אני הכי אוהבת בך?" אגיד כשתרגיש נינוח, ואתן ליד שלי לגלוש מטה בין רגלייך, לפשק את ירכייך, ולפלס את דרכן של אצבעותיי לתוך נקביך.
"אתה הכי יפה כשאתה ככה" אני אגיד כשארגיש אותך קורס אל תוך כף היד שלי, מרפה את כל הגוף ונותן לי לחדור פנימה, מקבל אותי לתוכך בגניחת הנאה שמתגברת לפי הקצב שהאצבעות שלי מכתיבות. אתה לא תצליח להגיב לי משהו מעבר להנהנון עם הראש וזעקה של "כן" כשאשאל אם זה ברור לך שבעיניי אתה הכי יפה בעולם.

לפני שבועיים. ראשון, 6 באוקטובר 2019, בשעה 16:54

כשמורה הנהיגה מכריז "יש ילד במעבר חצייה" כשבכל מקרה עצרת וכשבכלל עובר שם איזה סבא, וכשאת מסתכלת עליו במבט של "מה לעזאזל?" הוא מחייך אליך ואומר לך שלמרות שהוא בעצמו סבא הוא עדיין ילד קטן של אמא, ואת מחזיקה את עצמך לא ללטף לו את הראש ולהגיד לו שהוא באמת ילד קטן וטוב שאת רואה שמשתדל להיות יותר מרוסן עבורך בשיעורים האחרונים ושבא לך לנשק אותו על זה.

ואז בהמשך הנסיעה הוא אומר לך דווקא "...אבל זה לא מספק אותי" למרות שיש עוד אלף ואחת מילים בשפה העברית לתאר חוסר שביעות רצון, ואת מתאפקת לא להגיד לו "כמה שבא לי לספק אותך עכשיו! רק תגיד לי להחנות בצד ואני אראה לך מה האצבעות שלי מסוגלות לעשות" ורק מהנהנת עם הראש. 

איזה חטא עשיתי שהוא אומר לי את הדברים המדליקים האלו אבל אסור לי לענות עליהם את מה שבא לי באמת. איזה באסה שאני פשוט לא יכולה לשלוח אליו איזה יד כשמתחשק לי, או באמת להיענות לאיחולי הנשיקות שלו בסוף השיעורים. אבל לפחות אני נוהגת נהדר, וזה אחלה. גם אם זה אומר שאני מקבלת פחות תיקוני-ליטופי-ידיים על ההגה. 

לפני שבועיים. חמישי, 3 באוקטובר 2019, בשעה 22:42

אחד הדברים הכיפיים בלהיות מחוץ לארון הבדס"מי/אקטיבי ולדבר על העניין בפתיחות בתגובות בקבוצות דיון בפייסבוק היא שפונים אליך מלא גברים בארון שרוצים להתנסות, להתייעץ או סתם להרגיש לא לבד בעולם, ביניהם כאלו שנחשבים אושיות ברשת או במציאות עם דעות דומיננטיות והשפעה חברתית ניכרת.
הפעם האחרונה שזה קרה לי הייתה לפני כמה ימים. אני כמובן שלא אפר את הדיסקרטיות אבל אם נניח הייתם יודעים במי מדובר הייתם הלם טוטאלי- בהתחייבות.

אני לא מספרת את זה בשביל לנפנף באיזה הישג. זה כמובן מאוד מחמיא לי שהם מרגישים בנוח לסמוך עלי בשביל לשתף אותי במשהו כזה בגלוי, במיוחד כשיש להם תדמית לשמור עליה מכל משמר, אבל אני לא רואה בזה משהו להתגאות בו במובן של "בוסט לאגו". אני לא רואה בזה איזה "כיבוש" שמוסיף לי נקודות זכות, ומבחינתי זה מאוד ילדותי להתייחס לאמון שאנשים נתנו בי כך. אני רואה בזה זכות גדולה לדעת שהותרתי עליהם רושם כזה שאיפשר להם לבטוח בי. אין כבוד גדול יותר מכשמישהו מפקיד את אמונו בידיי.

אז למה אני עושה מזה פוסט? כי פעם אני חשבתי שאני איזה מקרה חריג, האמנתי בכל ליבי שמדובר באיזה פטיש משונה שמחזיקים בו כמה יחידי סגולה שאצטרך לברור בפינצטה. הייתי משכונעת שלעד אצטרך להגביל את עצמי למרחבים מאוד מצומצמים בשביל למצוא גברים שנהנים מהדלת האחורית שלהם, אבל ככל שעובר הזמן אני נוכחת לגלות את ההפך המוחלט.
מאז שהחלטתי לדבר על זה בגלוי הכרתי גברים בכל גיל שתעלו על הדעת, מכל רקע סוציו-אקונומי, מכל מקצוע, מכל עדה, דת ורמת זיקה דתית, שאהבו את זה, שחשקו בזה בכל ליבם.
ההנחה הסטריאוטיפית שמדובר בגבר שחייב להיות נשי, עדין, ביישן ושקט כל כך שונה מהמציאות. ברור שהיו גם כאלו, ואלוהים יודע כמה שאני חושבת שהם מתוקים, אבל הם ממש לא היחידים.
איזה הפתעות ודיסוננסים קוגנטיביים לא ראיתי? מפקדים דומיננטים שהיו אימת הבסיס, בוסים קשוחים שהיו אימת המשרד, בריונים עם מראה ערסי שהיו אימת השכונה. לפעמים זה שהרגיש שיש ממש יחס ישיר בין כמה עמוק קברו את התשוקות שלהם לבין כמה התאמצו להיות מאיימים כלפי סביבתם.
ככל שהפנטזיה הייתה מעורבת ביותר אלמנטים "לא גבריים" ככה הם באופן לא מודע התאמצו להיתפס כיותר קשוחים כלפי סביבתם, שחלילה אף אחד לא יצליח לייחס את התשוקות האלו להם אפילו לא בחלום הכי פרוע.
אבל הגברים האלו היו בכל מקום, וחלקם הגדול אפילו לא ניסה לעשות שום רושם לכאן או לכאן, הם לא באמת מתהלכים עם איזו אות קין שמסמנת אותם כפי שנראה לאלו עם תסביך הקשיחות. הגברים האלו פשוט התקיימו במרחב, ואם היו מביטים אחד בשני היו בטוחים השני הוא בטח ונילי שהסקס שלו מוגבל לחדירה לכוס.
והם היו כולם- מהמוכר שלכם במכולת עד הרופא שלכם, מהמרצה שריתק אתכם באוניברסיטה ועד הסטנדפיסט שתלכו להופעה שלו היום בערב.
הם הבחור הזה שעשיתם לו לייק על פוסט ויראלי, השליח שהביא לכם את הפיצה, הרוקח שמכר לכם את האקמול, החייל הזה שנרדם לידכם באוטובוס והדתי החסוד הזה שראיתם בבית הכנסת.
ובאף אחד לא חשדתם, כי פשוט, זה לא כזה מעניין כמו שזה נראה להם. אנשים זרים לא באמת עוצרים את העולם ומתעסקים בלנחש ולשפוט את המיניות שלהם.
אז בין אם הם היו שקטים או סוערים לגבי התשוקות שלהם, הדבר המרכזי שהיה משותף לכולם זה שהם היו בטוחים שהם לבד בעולם. שהם כנראה הגבר הסטרייט היחיד בעולם שאוהב בתחת. שכל שאר הגברים ששותפים לתשוקה הזו הם רק גייז או ביסקסואלים, והם איזה פאק בפס יצור. ואיזה אישה תאהב פאק כזה? 

אבל זאת אשליה, והמרה שבהן. זה רק נראה על פני השטח שכל העסק הזה לא מעניין גברים סטרייטים. והאשליה הזו, שגורמת לכל הגברים האלו להרגיש בדידות במקרה "הטוב" ומצוקה של ממש במקרה הרע, ממשיכה להתקיים רק בגלל קשר השתיקה שיש לגברים סביב המיניות שלהם. כל אקט מיני שלא מרמז על "כוח" או "כיבוש" או לכל היותר נקי מאלמנטים של התמסרות מצידו, יורד מהתפריט, נקבר עמוק בתוך הלב ואסור להביעו בקול רם כי "מה יחשבו עלי", למרות שקהל "החושבים" עצמו מלא בגברים שמייחלים ליום שבו יחוו חוויה דומה, רק שעצמם לעולם לא יודו בזה בקול רם.
וכך העולם מלא בגברים שכלפי חוץ משדרים לכל העולם איזה "גבר-גבר" הם, שמסוכסכים עם עצמם ומתביישים בעצמם במקום לאפשר לעצמם להשתחרר מכל הבולשיט הזה ולהנות בלי שום רגשות אשם.

אז לא, לא מדובר באיזה פוסט של קריאה ליציאה קולקטיבית מהארון. כי בואו, אנחנו לא בסרט ולא יקרה כאן איזה סוף הוליוודי.
הפוסט הזה נכתב בשביל שאתה, מי שקורא את זה, תבין שאתה לא לבד. אתה לא הומו, אתה לא סוטה, לא שונה. אתה בסה"כ נמשך לאקט, שפיזיולוגית מטופש להירתע ממנו כשיש לו פונטציאל לענג אותך פי עשר מכל מגע בזין שהרגילו אותך להגביל את עצמו אליו. אתה נמשך לאקט שאתה רוצה לממש עם אישה, ולכן זה ממש לא אומר שאתה נמשך לגברים. משיכה לאקטים היא לא משיכה למגדרים. אז תוציא את זה מהמערכת.
חשוב שתבין שכמוך יש מלא גברים, ושיש מצב גדול שרובם מתהלכים סביבך באופן תמידי מבלי שאתה מודע לכך, אז אתה לא לבד כמו שנדמה לך, אתה פשוט בחברה שבה אסור להודות בזה. תמצא בת זוג שאכפת לה ממך, ותשים זין על מה שהעולם חושב. תשקיע בלבנות את העולם האישי שלכם, והשאר יקפצו לכם.
אתה בסדר, אל תתבייש במי שאתה. אל תלקה את עצמך (אלא אם כן מדובר בהלקאה מסוג ספנקינג, ואת זה כבר תשמור לפרטנרית 😉) על זה שאתה נהנה ממשהו שלא פוגע באף אחד. אם כבר מישהו יפגע פה, זה רק אתה, כשאתה מתעסק בלהגביל עצמך ממשהו שתמיד נוכח ברקע במיניות שלך. זה כמו להתאפק מלא להשתין כי אתה מתבייש ממה יחשבו האורחים- ובסוף במקום לבצע את זה בדרך בריאה זה ידלוף החוצה מתוכך בצורה לא נעימה בכלל.
ואתה יודע מה תגלה בסוף? אחרי שזה יהפוך להיות אקט שגרתי בארסנל המיני שלך? שזה לא כזה מיוחד, כולה דילדו בתחת, מה כל העולם זועק (אבל כיף לזעוק מזה במיטה, לא כך? 😉)