אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

פסיכו-אנאלי-זה

דעות, חוויות, סיפורים ומחשבות על נפש האדם, בעולם השליטה ומחוצה לו.
לפני 16 שעות. שלישי, 17 בספטמבר 2019, בשעה 00:15

"כמה שאני מת עליך!" אמר לי המורה לנהיגה היום בסוף השיעור בקול מלא התלהבות, "תהיי בטוחה שיש 3 אנשים שתמיד יאהבו אותך בעולם הזה: אמא שלך, אבא שלך ו- *השם שלו*".
"הרגע הגבלת אותי ל- 3 אנשים?" הגבתי בעקיצה , "כן" הוא ענה עם חיוך. 

המורה הציני הזה, שמאיים "להרוג" כל תלמיד על כל טעות קטנה, שנוזף בכולם כאילו הם איזה כלב שעושים לו "פויה" כשהוא חירבן בסלון, במקום לסיים את השיעור בפורמליות ודיסטנס התעכב להשאיר אותי עוד כמה דקות במושב הנהג בכדי להפגין כלפי מילות חיבה. למרות שהתלמיד הבא התייבש עוד קצת בחוץ, למרות שיכל להתמרמר עלי ולא להקדיש לי שנייה מעבר לדרוש אחרי שהעמדתי אותו במקומו ביום חמישי.

לאחר הריב שלנו בחמישי ניכר כי הוא הפנים את המילים שלי, למרות שלא היה חייב. כבר ברגע כשנכנסתי לרכב בשיעור הנוכחי האווירה הייתה שונה לחלוטין. הוא היה רגוע יותר, מתחשב, מרוסן. לראות גבר ככה אחרי שהעמדתי אותו במקומו ממלא אותי בתחושת סיפוק כזו שנעה בין הישג אישי לגירוי מיני, בלי קשר למי שעומד מולי.
וככל שהשיעור התקדם כך הוא הרעיף מחמאות על הנהיגה שלי לעיתים קרובות יותר שלא כרגלו. היום כשהוא לימד אותי לראשונה לנסוע ברוורס, על כל שגיאה מטופשת של מתחילים הוא הגיב בסבלנות יתרה שלא ראיתי ממנו מאז שהתחלתי ללמוד לפני חודש. "חשוב ללמוד את זה בשביל שתדעי איך להיכנס מאחור" הוא אמר, ואלוהים כמה שהחזקתי את עצמי לא להגיב לזה כפי שרציתי באמת. 

כשהשיעור הסתיים וכל משפטי החיבה נאמרו, עברתי למושב האחורי. הוא תמיד חופר על משפטים של קונפוציוס בשביל להוכיח שהוא צודק (כשהמורה רוסי תהיו בטוחים שתמיד יהיו הברקות אקדמיות תוך כדי, כבר דיברנו על דארווין ופרויד, אבל הידע לגביהם נמצא במגרש הביתי שלי). ואני, בשביל לדעת איך להביס אותו במגרש של עצמו אם הייתי נכנסת איתו לריב נוסף היום, קראתי בסופ"ש ציטוטים נבחרים שישמשו אותי בוויכוח האפשרי. וכמעט צדקתי, הוא העלה את הנושא אבל בכדי לתת איזה משפט מוטיבציה, ואני החלטתי לנצל את ההזדמנות הזו. אמרתי לו שחקרתי את הפילוסוף המדובר בסופ"ש, שעכשיו אני מבינה את נקודת מבטו כמורה ולמה התנהג כלפי כפי שעשה, וזה נורא החמיא לו שהשקעתי מזמני בו. מתארת לעצמי שאף אחד לא מעכב להתעמק באמירות הפילוסופיות שלו, לא האמהות החד-הוריות שהחליטו להיות עצמאיות בניידות פתאום בגיל 40 וקבורות בעבודה ובילדים, ולא התיכוניסטים שכל מה שלא חובה לא רלוונטי מבחינתם. סוף-סוף מישהו בעבודה הזו מביע עניין בו ולא רק במה שהוא יכול להשיג ממנו.

"הפילוסוף הזה תותח!" הוא הכריז בגאווה כאילו היה הבייבי שלו. הוא תיאר בהתלהבות איך הוא מבסס עליו הרבה מהשקפותיו. ואז הגיע ה"אבל" שלי, ההזדמנות הקטנה שלי להחטיף לו מילולית באלגנטיות, להכניס גול עצמי במלכודת הדבש הזו שהנחתי ולכדה את הגאווה שלו, להשפיל אותו בקטנה מול כל הנוכחים ברכב. "כנשאל קונפוציוס איך לסכם את דבריו לכדי משפט אחד, הוא אמר שעליך לנהוג באחרים באופן שבו היית רוצה שינהגו בך. זה היסוד של משנתו, שהביקורת שנלוות לתהליך הלמידה צריכה לעשות בכבוד, ובזה לא הצלחת בפעם שעברה". והוא לא התווכח איתי, לא הרים את הקול ואת חומות האגו כמו ביום חמישי כשאמרתי משהו שלא הסכים איתו והשליך על הדמוי העצמי שלו.
הוא קיבל את הביקורת מיד, בספק הבנה ספק הכנעה, למרות שהוא אמור להיות ה-מומחה לענייני קונפיציוס ולא התלמידה הזו שלראשונה קראה את משתנו לפני יומיים.
אני נצחתי אותו במגרש הביתי שלו וזה היה ברור לו. כאן יכולתי להגיד משהו נוסף שלא יותיר ספק שאני מנסה להקטין אותו, אבל המשיכה הזו בחוטים צריכה להיעשות בתבונה כך שזה יהיה מתעתע ולא סתם מעורר עצבים. אז בחרתי שלהמתיק את דברי, אבל עם קיק קטן שמוסווה תחת מילים נחמדות: "אבל היום השתדלת והצלחת, כל הכבוד לך". כאילו אני המורה של איזה ילד בכיתה א' ולא במקרה בעצמי התלמידה של מורה בן 60 שכולם מתייחסים לדבריו בחרדת קודש.
ולהפתעתי הוא חייך ונהנה מזה. הוא יכל להגיד שזה זלזול כלפיו, להגיב בהתגוננות כמו ביום חמישי, אבל הוא פשוט התחיל להודות בזה שהוא לא מושלם, שהוא "לא נמצא מעל אף אחד", כלשונו. יותר מזה, הוא מסר לי את הטלפון האישי שלו, משהו שהוא לא נותן לאף תלמיד להחזיק, בשביל להראות לי מערכון ששלחו לו בווסטצפ שמתקשר לעניין. נתן לי בטלפון שלו יד חופשית, וסמך עלי בכך.

"אז בנוגע לשבוע הבא, אני יודע שאין מה לדבר איתך לפני 12" כי הוא יודע שאני אוהבת לישון עד מאוחר. "כבר לא. יוצא לי להתעורר מוקדם לאחרונה, וזה כי כל כך כיף לי בשיעורים איתך" אמרתי בחיוך עם אישונים מורחבים מרוב גירוי מיני אדיר שהסוותי, שאותם לא ראה כי דיבר עם הגב אלי, מטבע הדברים. הוא ענה שכל כך נעים לו לשמוע את זה ממני. הוא בטוח שהחמאתי לו על כישורי ההוראה, אבל אין לו מושג למה אני באמת מתכוונת.
אין לו מושג כמה התחיל להיות מגרה עבורי להיות בסביבתו, כמה אני אוהבת להסניף לעצמי את החולצה אחרי השיעורים איתו שבהם האפטר שייב שלו נתפס בה ולתת לריח להזכיר לי את כל הרגעים בהם שיחקתי לו קצת בשכל מבלי שקלט, ולאונן על זה.
בפעם הראשונה שהתחרמנתי ממנו זה היה צירוף מקרים של נגיעה מקרית בזמן שהמוח מחוק מהורמונים בלי קשר אליו וזה היה מחרמן אותי גם אם היו מושיבים לידי את בן לאדן. אבל עכשיו זה הפך למכוון. אני נהנת מהמשחק הפסיכולוגי הזה בו, אני אשכרה ישבתי בסופ"ש והתכוננתי אליו כי אני נדלקת מלראות איך ההתנהגות שלו מתעצבת ומגיבה לפי ההחלטות שלי, להרגיש שאני "מחנכת" אותו בנקודות ספציפיות שאני משנה בו לפחות בכל הנוגע אלי. אני נהנת פתאום לשמוע איך אני מביסה אותו בצורה אלגנטית ומוציאה ממנו תגובות שהוא לא מביע כלפי תלמידים אחרים. אני נדלקת לראות אותו מאבד שליטה ומנסה באופן נואש להחזיר אותה. אני נדלקת לשמוע אותו מוציא מפיו מילים שמעידות שהוא חוצה את הגבול בין יחס פורמלי לבין יחס שנובע מתוך מה שזה לא יהיה שאני גורמת לו להרגיש.

לא חסר לי את מי לזיין, לא חסר לי ישבן להתפרק לתוכו ולמלא את הצורך הפיזי הזה. אם ממש יבוא לי, אני אשאיר איזו מודעה בכלוב ואזיין סוללה של מורי נהיגה כבר למחרת. אבל הוא כל כך מחרמן אותי דווקא כי הוא לא יפתח בפני רגליים, כי הוא רק פותח בפני קצת את הלב ברגעי חוסר תשומת לב, ועם תחכום אני נהנת לשחק עם נקודות התורפה שקלטתי בתוכו, בגבולות המותר להרגיש שאני מביסה אותו בטיזינג מילולי מוסווה בוויכוחים פילוסופיים מפולפלים שנעים להשתתף בהם אבל קשה לשים את האצבע באיזו נקודה בנפש הם נוגעים, למה זה כזה משמעותי עד כדי שהוא לא מתייחס לתלמיד הבא שיושב לצידו במשך דקות ארוכות כשאנחנו מדברים.

הוא לא יכול להסביר לעצמו מה גורם לו לשנות התנהגות לכבודי למרות שהוא לא חייב, למה הוא מאפשר לי לתת לו ציונים על ההתנהגות שלו ולהנות מזה אפילו בפני נוכחים אחרים ועוד להכריז בתגובה שהוא לא מושלם כשעד לפני הסופ"ש הוא היה כזה מלא באגו וניסה לשמור על התדמית. למה בתגובה לזה הוא בוחר להפקיד בידי חפץ אישי, והכי חשוב: למה הוא מוציא מהפה את המילה "אוהב" בהקשר אלי ומצהיר שזה מה שהוא מרגיש כלפי באופן כזה או אחר, למה כל שיעור בנינו נגמר באיחולי "נשיקות" מצידו ולעולם לא הופנה לשום תלמיד/ה אחר/ת שראיתי. זאת כמו תחושה של מתח תמידי כזה בנינו שאסור לחצות באופן מבוהק, אולי רק בטיפטופים, באמירות רב-משמעותיות שלא ניתן לייחס להן כוונה אחת ברורה. כי הוא המורה ואני התלמידה, כי הוא בן 60 ואני 24, כי אני הבת של החבר שלו, כי הוא נשוי... כי עוד תירוצים רציונליים שלרגשות ולהורמונים לא באמת אכפת מהם.

כי בואו, מה את עובדת על עצמך שהוא אולי אוהב להישלט וירצה להתמסר לך בגופו, ומה אתה עובד על עצמך שהיא אולי תמצא זקן כמוך מושך. אתם אנשים רציונלים, את סטודנטית לפסיכולוגיה שיודעת שמה שאת חווה יכול לחלוטין להיות פרשנות סובייקטיבית מושפעת ממשאלת לב רווית הורמונים, ואתה מורה שעבד עם יותר מדי אנשים ויודע דבר או שנים על איך התנהגות אנושית עובדת ומה סביר להניח שמרגישים התלמידים איתך. אתם מניחים שההתנהגות של הצד השני היא סתם צירוף מקרים וזה מה שמרסן אתכם. אולי שניכם טועים, אבל אתם לא תמהרו לברר באופן חד-משמעי בשביל לא להרוס לגמרי את היחסים עם הצד השני. 
אבל אתם בני אדם, ובני אדם הם חרא בשליטה עצמית. הם ישתדלו לשמור על גבולות כי מה שדרוש, אבל מה שהם באמת מרגישים זולג החוצה אם מביטים בהם קרוב מספיק. וכשהכל כזה מרומז, דולף בטיפטופים, נדרש גירוי כל כך נמוך מצידו בשביל להכניס לי את המוח למצב של בלאק-אאוט רגעי. מגע של שניות בכף בידי, למען השם. מגע של ליטוף מקרי בגב היד בזמן נגיעה בהגה הרטיב אותי עד היסוד. למצבים האלו הגעתי כשראיתי את הפורנו הכי נועז או גברים שניסו לחקות אותו בשבילי.
או האמירה הזו שהייתה מוציאה מקסימום מילד בכיתה ג' תגובת גיחוך, אמירה חסרה מודעות למשמעות הכפולה של "כניסה מאוחר" שנובעת מקשיי שפה (או שזה מה שהוא רוצה שאחשוב, מי יודע. העברית שלו ממש טובה כשהוא רוצה). אבל היא כל מה שנדרש בשביל להצית אותי, לגרום לי כמעט לפלוט את מחשבותיי לגבי כמה ניסיון עשיר יש לי בכניסה לאחור ועל כמה שאוננתי על המחשבה הזו של ללמד אותו לגביה לפני שהגעתי לשיעור הזה בתקווה שזה מה שישאיר אותי צלולה במהלכו. 

בא לי שאיזה גבול יחצה פה, שפעם אחת במקום איחול "נשיקות" שניתן לייחס לו משמעות דודתית, הוא באמת יתן לי אחת. אפילו סתם בלחי. בא לי שהוא יניח לי יד על הירך בזמן הנהיגה, "בטעות". בא לי שיזום משהו הכי קטן שיבהיר שהוא לא סתם חסר מודעות, טאקט או מה שזה לא יהיה שמשבית אותי מלפעול כי אני לא רוצה לפגוע בו עם פרשנות לא נכונה ולכן אני משכנעת את עצמי שזו רק פנטזיה בראשי. בא לי שיעשה משהו הכי קטן שיבהיר שהוא מעוניין וזה יהיה כאילו ילחץ על הדק שמשחרר כדור שנפלט במהירות מהקנה ואין שום סיכוי להחזיר אותו בחזרה למקומו באקדח.
בנקודה הזו אשחרר כל רסן מעצמי, אגיב כמו חיית טרף מורעבת שזה עתה שוחררה מהכלוב ואקרע ממנו את הבגדים, אשליך עליו ולתוכו את כל התשוקות שנאצלתי לסרס מלהגשים עד לאותו הרגע.
זה יהיה הסקס הכי טוב שיהיה לי לא כי אשכב עם חתיך הצמרת שהוא לא (לא שזה אי פעם היה פקטור אצלי), לא כי אשכב עם מישהו מרשים בצורה בלתי רגילה, לא כי אשכב איתו עם הציוד הכי משודרג שיש שבכלל שהשארתי בבית. אלא כי עם המתח הזה שנבנה בנינו, זה יהיה כמו חץ שמתחו עד קצה גבול היכולת, שעף בכל העוצמה וננעץ בכל הכח במטרה. שתי תשוקות אדירות שיתנגשו אחת בשניה. שתי אנרגיות פיזיקליות שנעות במהירות אחת כלפי התנגשות מטורפת בשניה, כמו בחפירות שלו על תאונות חזיתיות. ותאונה זאת בהחלט תהיה, משהו לא מתוכנן, משהו שיותיר את שנינו בשוק אחרי שיתרחש... אבל בזמן שזה נעשה זה לא יעניין אף אחד מה יקרה רגע לאחר מכן.
כי את הפעם הראשונה בנינו, אם אי פעם בכלל תתקיים מחוץ לגבולות המחשבה שלי, אני בכלל מתארת בלי שום עזרים. בידיים חשופות, כמו בכל הפעמים האלו בעולם הפשע שמדגישים שהמבצע הרגיש רגש חזק שהכניס בידיו כזו עוצמה שהתעלתה בכוחה על כל אביזר שהיה מקל על המלאכה. כשמשתחררת תשוקה כזו מתפרצת, כמה אצבעות שחופרות בתוך הנקודות הרגישות ביותר בגופו יספיקו, בטח כשהיד השנייה מלווה אותן בעודה עסוקה בלתפוס אותו מהגרון ועוזרות להדק את תשוקתי לתוכו. לא נראה לי שבהמלך אקט כזה יהיה אפשר לחשוב שקיים עוד משהו בעולם מלבד הרגע הזה.

לפני 3 ימים. שבת, 14 בספטמבר 2019, בשעה 05:23

כשהגשתי את המבחן האחרון לסמסטר הנוכחי, החלטתי לנצל את חופשת הסמסטר בשביל ללמוד תחום שיועיל לי לא פחות: נהיגה.
למדתי לתיאוריה ועברתי אותה במהרה, ולאחר מכן מיד התחלתי לחפש מורה להתחיל לעבוד איתו על השלב הפרקטי. הכתובת המידיית הייתה אבא שלי.
אבא שלי הוא הנדסאי מכונות בהשכלתו ונהג במקצועו, יש לו רשיון כמעט לכל כלי תחבורה על הכביש, והוא אפילו בעצמו היה מורה לנהיגה בברה"מ אבל התעצל ללמוד בארץ.
כשהוא עבד בתור נהג משאית הוא הכיר חבר אחד שהחליט לפרוש ממעודון הקבינות לטובת התמקצעות בתור מורה לנהיגה, צעד אמיץ למדי בהתחשב בזה שהוא בקושי שלט בעברית.
ועכשיו, 15 שנים אחרי שנפרדה דרכם, הן הצטלבו שוב, כי הבת שלו לומדת עכשיו אצל החבר השאפתן הזה. 

החבר ההוא ממש מסור לעבודה שלו, וזה למה הלו"ז שלו עמוס בתלמידים מכל הגילאים שלא מפסיקים להמליץ עליו לכל מי שהם מכירים. לתוך לוח הזמנים הצפוף הזה נכנסתי בקלות כי אני בת של חבר שלו. התחלתי את השיעורים במהרה ועל הרכב למדתי להשתלט באותה הזריזות, ועכשיו, מסיבה לא ברורה, בא לי להשתלט גם על המורה. 

הוא לא הטעם שלי חיצונית, מבוגר מאבא שלי וכבר סבא לנכדים. Dilf הוא לא, גם Grandilf ממש לא. יש לו אישיות מעצבנת. הוא חופר במוח, גם אחרי שהבנת את הפואנטה הוא ימשיך לחזור על אותו משפט בנוסחים שונים עד שבא לך להשתגע. יש לו בדיחות קרש מביכות בארסנל, והוא משחק עם ספינר כמו ילד בן ארבע כשהוא משתעמם. הוא מוכשר בעבודה שלו, ללא ספק, אבל הוא רחוק מלככב בפנטזיות של מישהו. 

הכל התחיל בגל ההורמונלי הקודם שלי, שפירטתי עליו בפוסט שעבר. התקופה הזו שלפני מחזור מקצינה את החרמנות שלי ומנפחת אותה למימדים לא הגיוניים, וכשהמיניות שנלוות לחרמנות היא בדס"מית זה יוצר תסריטים פראיים בראשי. כל גבר הופך בתקופה הזו לכוכב הפנטזיות שלי רק מעצם זה שחלק איתי את אותו אוויר, אבל הוא יוצא מראשי לאחר דקות ספורות שבהן כבר פני כבר מביטות לכיוון השני. אבל זה קצת בעייתי כשאני סגורה עם אחד באותו הרכב שבו נוצרות יותר מדי הזדמנויות למגע בנינו. טוב, מגע שולי, אבל בכל זאת, כשהורמונים מרעפלים את המוח, מגע כף יד בידי בכדי להזיז את ההגה הופך מגירוי לא משמעותי לכזה המתנפח מעבר למימדיו המקוריים. ופתאום הבחנתי בכמה כף היד שלו הייתה רכה וזה שלח לי זרם של צמרמורת נעימה לאורך כל הגוף, מכף יד ועד בין הרגליים שנרטבו. רציתי לתפוס בה, זאת אומרת בו, ולבדוק עד כמה הוא רך בעוד מקומות. רציתי לרתק אותו למושב וללמוד אותו בעצמי כמה שיעורים חשובים.

החרמנות הזו נשטפה מתוכי עם המחזור האחרון, חזרתי לפרופורציות. חלק מזה נראה לי טיפשי לחלוטין בדיעבד, כמו הנגאובר מליל שכרות שמתעתע בחשיבה וגרם לתהות למחרת "מה לעזאזל מצאתי בזקן הזה?". התשוקה התחלפה במחשבה הזו, וכל העניין פשוט הפסיק להעסיק אותי, עד... אתמול.
אתמול אני והוא רבנו. מי היה מאמין שריב עם גבר שעוד כמה שנים יוצא לפנסיה ילהיט אותי כל כך. 
שאלתי אותו בפניה מסוימת אם לפנות ישר או ימינה, והוא ענה לי בטון כל כך מזלזל כאילו "איך אני לא יודעת". לעומת תלמידים אחרים שראית שמקבלים את הירידה הזו בהכנעה, אני העמדתי אותו במקומו. בצורה אסרטיבית ומכבדת, אבל שאינה מתפשרת על שעקרוני לי. "בפעם הבאה אל תדבר איתי בכזה זלזול!" דרשתי ממנו והוא התחיל להתגונן בתגובה. הוא ניסה להגן על כבודו כמורה בעל ניסיון עם מיטב הרציונליזציות שעלו במוחו. כי מי אני שעד לפני חודש בקושי ידעה להחזיק הגה שתערער לו על הסמכות.
אבל אני לא נסוגתי, עמדתי על שלי. התעקשתי להציב לו גבול בנוגע ליחס שהוא נתן לי, ופוררתי את הגבול שניסה להציב לי לגבי האופן שבו מותר לי להגיב אליו. הוא המשיך לחפור, אבל אני כבר לא הקשבתי למה שאמר. מרוב כעס לחצתי על הגז בפתאומיות וזה די הזיז אותו ממקומו בהדף, אבל הוא לא העז להעיר לי על כך. על תלמיד אחר הוא כבר היה מתפרץ. משהו בו נכנע. הוא השתתק.

כשהגענו לביתו של התלמיד הבא ובאתי לצאת מהאוטו בכדי לעבור למושב האחורי, הוא תפס לי בכתף "לא, אל תלכי, שנייה, רגע..." הוא ניסה להסביר את עצמו, אך אני כבר סרבתי להקשיב. הוא די איבד שליטה והתחיל להרים את הקול בניסיון נואש שאקשיב לו, אבל זה כבר לא עניין אותי. אני לא נותרתי במקומי כמו בני ה- 16 שהוא רגיל שרואים בו אלוהים, עברתי למושב האחורי כי זה מה שהחלטתי. לא שמעתי את סוף דבריו שנקטעו עם סגירת הדלת. ואז השיעור הבא שלו התחיל, הוא ניסה לעטות הבעת פנים רצינית שתמחק כל זכר למה שהתרחש שניות קודם לכן. בעודי יושבת במושב האחורי, סיכמנו את השעות של השבוע הבא ודברתי איתו בצורה רגילה נטולת כל רגש, כי אין לי כוח להתעכב על הבולשיט הזה ולבזבז עליו שנייה נוספת מזמני. הוא גם יכל להתקדם הלאה, אבל הוא קטע את הסבר המרתק שלו בפני התיכוניסט הנלהב שהתיישב לצידו, בשביל לפנות אלי ברוסית, כך שהנער לא יבין מה המורה המוערץ עולל, ופשוט התחיל לבקש ממני שלא אעלב ממנו. לפי טון הקול שלו יכולתי לראות שזו הדרך שבה הוא מבקש סליחה בעוד האגו שלו פגוע. כואב לו להודות שהוא טעה, ובכל זאת המשפט הבא שלו היה "איך את רוצה שאדבר אליך בפעם הבאה?". שתבינו, כשהתלמיד הקודם אמר לו שירגע עם ההערות הוא הגיב לו בציניות עוקצנית שהוא "יהרוג אותו" אם לא יקשיב לו שוב. זה הסגנון שלו, אבל אותי הוא ניסה לרצות. לא מובן מאליו בכלל.

בדר"כ כשאני רבה עם מישהו שמזלזל בי, הדבר האחרון שאני חשה אליו זו משיכה. אני מרגישה תיעוב. ומהתיעוב הזה באמת התחלתי, עד שראיתי איך אני מכניעה אותו, איזה תגובות רגשיות אני מוציאה ממנו. להפוך את יחסי הכוחות בנינו, להיות בעמדה שבה אני כתלמידה היא זו שנוזפת במורה, חירמן אותי כל כך. אנרגית הזעם שהתצטברה עברה המרה לאנרגיה ליבידינלית שאיימה להפוך לחדירה אגרסיבית שתתפרק לתוך נקביו לו רק הייתה ניתנת לי ההזדמנות.

"בטח אבא שלך מפחד להגיב לך" הוא אמר לי כשהיינו קרובים לבית שלי. רציתי להגיב לו שבאופן כללי אני לא חוששת להעמיד גברים במקומם, ולזרוק איזה קריצה על זה. אבל פשוט חייכתי והפלתי את זה על היותי סטודנטית לפסיכולוגיה, שכידוע עבורנו וויכוחים על מצבים בין-אישיים זה כמו ספורט אולימפי. אבל עכשיו כשאני חושבת על זה, הוא בעצם הודה כך שתגובה שלי אליו הפחידה אותו במידה מסוימת. אותו, את מר מורה מנוסה עם הרבה שנות ניסיון. הוא יכל גם להגיד שאני סתם מעצבנת את אבא שלי, אבל הוא בחר במילה "פחד". זה נהדר שהותרתי בו את הרושם הזה, במיוחד כשהוא לא נבהל בקלות מתלמידים אחרים. 

"טוב, נשיקות" הוא אומר תמיד בסוף השיעורים במקום "להתראות" רגיל. לפעמים גם מוסיף לזה אפקטיים קוליים בסגנון של הדודות המביכות האלו. וזה לא משהו ששמעתי אותו אומר לאף תלמיד אחר. הוא גם לא פונה אלי בשמי הפרטי כמו לאחרים, הוא מוסיף סיומות חיבה לשמי. יש פה איזו חציית גבול אפורה מצידו שחוצה את הפורמליות שאמורה להיות בנינו. הוא לא וויתר עליה גם הפעם, גם כשרמסתי את סמכותו. בטח אין לזה שום משמעות בעיניו, הוא בטח עושה את זה כי הוא מרגיש איזו תחושה אבהית כי אני הבת של חבר ותיק שלו, אבל מבחינתי זה כמו לנופף לי מול העיניים בסדין אדום.

בוא תנשק אותי על אמת, Meine Liebe, בוא תמתח את הגבול הזה בנינו בצורה שלא תתיר ספק שאתה רוצה לחוות אותי ושאתה לא סתם זקן עם מודעות חברתית שלא התקדמה משנות ה-60. בוא תן לי סיבה לסחוט אותך להתמסר אלי בגופך כי אתה יודע שזה יכול לשמש נגדך, בוא תיצור עבורי מצב שבו אוכל להעיף אותך סוף-סוף למושב האחורי ולחדור לתוכך בזמן שמוט ההילוכים משמש לך כגאג ואתה נחנק עליו כמו על זין. תן לי להיות המורה שלך לנהיגה לרקיע השביעי, להחליף את הקול המעצבן שלך שאני שומעת בהקלטה לאחר השיעורים, בגניחות בסגנון שאשתך לא הוציאה ממך בכל 30 ומשהו שנות הנישואין שלכם, תן לי לשמור את זה כמזכרת ממך. זה יהיה הסוד שלך ושלי, שהסיכוי שהוא יקרה עומד על הסיכוי שלי עם לצאת רשיון טיס בסופם של השיעורים האלו.

נכון זה מרגיש שאני עומדת מול צונמי הורמונלי נוסף אם אני מתחילה להתגרות ממנו שוב? מגיע לי אוסקר על כישורי המשחק שמאפשרים להתנהל בנטרליות בשיעורים האחרונים איתו כשנוכחותו מעבירה בי כאלו יצרים. בחלומות הכי פרועים שלו הוא לא ידמיין שהמשאלה שלי היא לראות אותו יורד לי למציצה בדיוק כמו בתמונה, בולע את האגו שלו ביחד עם הזין שלי ולא מפסיק עד שתכאב לו הלסת מרוב שהפנים איזה שימוש נכון בפיו הוא אמור לעשות עבורי.

לפני שבועיים. שני, 2 בספטמבר 2019, בשעה 00:59

אחד הדברים שקרו אחרי שרזיתי בשנה שעברה זה שהמחזור שלי חזר, והפך להיות כמעט קבוע. הרקע שלי הוא שיש לי שחלות פוליציסטיות, ככה כל פעם שקיבלתי מחזור עד גיל 23 (כמה חודשים אחרי ההרזייה כשהגוף "התאזן") הייתה כתוצאה מהתערבות תרופתית, ככה שאני יודעת טוב מאוד מה הורמונים שבאים עם זה הופכים אותי אליו ושלא מדובר בצירוף מקרים.
אז אם פעם הייתה לי שליטה על התזמון והייתי מודעת מתי זה יקרה ונערכת בהתאם, עכשיו מתרחש באופן רנדומלי, פעם בחודש- חודש וחצי ולפעמים אף יותר. בהפתעה גמורה זה משתלט עלי והופך את הדחף המיני שלי לקיצוני. ועם כל יום שעובר- זה רק הופך להיות חזק יותר, עד שמגיע גל של דם ששוטף את הכל. זה אינטסיבי, זה חייתי, ולמרות שזה חוזר על עצמו, לוקח לי כמה ימים לקלוט למה אני מרגישה ככה. וכל הקאצ' הוא, שבגלל שהמיניות שלי בדס"מית, החרמנות שלי היא סביב שליטה בגברים, ולא סתם סקס. מה שגורם למוח שלי להריץ בפני תסריטים מלאים בדחפי שליטה חייתיים. אני מוצאת את עצמי מסתובבת ברחוב, או רואה טלוויזיה, וכל גבר, פשוט כל גבר שעיניי נתקלות בו, הופך להיות אובייקט לפנטזיות שליטה שרק הופכות לחזקה, משפילה וכוחנית יותר עם הזמן.

החודש התחלתי לראות סדרה מעולה בשם Outlander. כל סצנה שלא אמורה לחרמן שם חירמנה אותי- למשל, כל סצנות ההצלפות. אבל זה סוג של "מובן מאליו", מוגש על מגש כסף ולא דורש ממש להיות "מעורב" בשביל להתחרמן, זה פשוט מדליק אוטומטית סוויץ' שיושב לך על הפטישים שלך, אם אתה בדס"מי, ומחרמן בלי לשאול.
העניין הוא שבהמשך, התעקשתי "להפוך" כל דבר לסשן בדס"מי. "לייעץ" במוחי לדמויות מה לעשות, "לעודד" אותן בלב שיהפכו אכזריות מכפי שהן ויגרמו לסצנה לסטות לכיוון בדס"מי ניכר וכוחני.
בעונה השנייה של Outlander הייתה סצנה בגנים של ארמון וורסאי, בה מלך צרפת אמר לדמות בשם קפטן בלאק ג'ק, שאם הוא רוצה שימלא איזו בקשה שלו אז עליו לבקש כמו שנהוג לבקש ממלך, קפטן ג'ק הבין מהנאמר שהוא צריך לרדת על ברכיו בפניו, וכשהוא עשה זאת המלך צחק ביחד עם הפמליה שלו על "כמה שהבריטי הזה מוזר".
משהו במבט המושפל וחסר האונים של ג'ק גרם לי לעוררות מינית כזו מטורפת. עצרתי את הטלוויזיה על המבט הזה שלו, כשהמלך עומד מעליו ברקע, ופשוט התחלתי לפנטז איך זו הופכת להיות סצנה של foot fetish אפילו שזה לא פטיש שמדבר אלי בכלל.
אבל זה הרגיש כל כך מתבקש שהמלך ינצל את כוחו, ידרוך על הקפטן ויוריד אותו אפילו יותר למטה, ישכיב אותו ארצה בבעיטה, יכריח אותו לנקות לו את הנעליים עם הלשון כשהוא תופס בשערו, יחלוץ אותן וידחוף בהונותיו לגרונו... כל זה בזמן ששאר האצילים מסביבו ממשיכים לצחוק על המתחרש.
אין לי מושג למה המוח שלי החליט לנגן לי את זה בראש, כשראיתי סצנות כאלו בפורנו כמעט נרדמתי, אבל עם ההורמונים האלו שהציפו אותי זה הרגיש כל כך מחרמן.
ובאותו רגע הרגשתי שהייתי מסוגלת לשלם כל מה שידרש בשביל שהשחקנים יצאו מהטלוויזיה ויעשו את זה מולי, אפילו מבלי להתפשט ולעשות את הדברים שמחרמנים אותי בדר"כ.
שיקול הדעת שלי היה כל כך בתחת, שאם היו מביאים לי כפתור שהיה מעיף לי סכום של משכורת שלמה מהבנק בתמורה לזה, כנראה שהייתי לוחצת מבלי לחשוב פעמיים. כל מה שעניין אותי זה לראות טוביאס מנזיס, השחקן שמגלם את קפטן בלאק ג'ק, מושפל וחסר אונים. המבט הזה ומה שהוא שידר, גירה אותי, העביר זרמים בכל הגוף שלי, והייתי מסוגלת לשלם הון בשביל שלא ירד מפניו, לפחות לא עד שלא אגמור.

בעונה השלישית, הייתה דמות שדומה לקפטן ג'ק, טוב לא ממש... אבל אותו לבוש של חייל בריטי מהמאה ה-18 ושיער ארוך היו מספיקים בשבילי (איזה כיף! עוד התניה לפטיש ללבוש שלא הייתה אצלי בתכנון), הוא היה מפקד הכלא שבו הגיבור הראשי, ג'יימי פרייזר, נכלא. מפקד הכלא הזה היה הומו שהתאהב בגיבור, וניסה לחזר אחריו. הוא הזמין אותו לארוחת ערב בחדר שלו, והניח עליו יד בצורה רומנטית. הגיבור סירב והוא כיבד את זה, למרות שהוא מפקד הכלא במאה ה-18 ומותר לו לעשות מה שבא לו בלי השלכות.
כל הצופים ראו בזה משהו "אצילי", וכך גם אני, שיודעת שזה הדבר הנכון לעשות. אבל החרמנות שלי גברה על השכל וגרמה לי לכעוס ללא הגיון. רציתי שג'ון גריי יכפה את עצמו על ג'יימי, יפחיד אותו, ישפיל אותו. פחות עניין אותי הסקס ביניהם, לא הייתי מתרגשת אם ג'יימי היה נענה לחיזור ורוצה בו, יותר עניינה אותי סצנת שליטה דמיונית שהייתה יכולה להתפתח מהמצב הזה.
פנטזיית אונס לא מעניינת אותי, בדר"כ. וכשאני אומרת "בדרך כלל" זה אומר תמיד, למעט בתקופות האלו שההורמונים שמשתלטים עלי, והקיצון מרגש אותי וכל גבר שאני רואה הופך להיות בדמיוני אובייקט שמופעלים עליו כוח ושליטה, אפילו שאני בחיים לא אעז להגשים את זה ללא הסכמה, כי אני לא רוצה לפגוע באיש. 
אבל לדמיון רצון משלו והוא מתנגן ללא שליטתי, אז כלפי חוץ אני נחמדה ושומרת על ריחוק מכבד, אבל מבפנים אני רק מפנטזת על איך אני תופסת את הגבר ההוא שחלף על פני ועושה בו מה שבא לי.

אלו כבר לא היו רק גיבורי הסדרות שכיכבו אצלי בפנטזיות, לקראת סופו של השבוע כל גבר שנתקלתי בו זכה לטיפול מאוד "מסור" אצלי בדמיון.
זה לא חדש לי, בתור מישהי עם מיניות בדס"מית בצד השולט, שחיה בחברה אנושית ורוצה להיות אדם טוב, אני למדתי איך לשלוט בעצמי ולא להוות בעיה לאחרים. אני עושה את זה מהגיל שבו הורמונים התחילו להציף לי את המוח ולהקצין את המשיכה הבדס"מית שלי, אי שם בגיל 13, וזה בא לי טבעי.
זה כל כך קל, אם רק רוצים בזה, כך שאני לא מבינה את אלו שמשתמשים בעוררות המינית שלהם כתירוץ לפגוע. פשוט שומרים על ריחוק מכבד, הראש עסוק בשלו והגוף לא מתערב ולא מתרגם את זה למציאות. בדר"כ לא נוצר מגע ביני לבין זרים, ככה שזה אפילו לא מעמיד אותי בשום "אתגר" ממשי.
השבוע, בפעם הראשונה נוצר בתקופה כזו מגע ביני לבין מישהו זר, יחסית. המורה שלי לנהיגה נגע בי ביד בזמן שהזיז את לי את ההגה. לא משהו לא שגרתי, אבל הפעם, ההורמונים חידדו לי את החושים וממש הרגשתי כמה עדין המגע של כף ידו על עורי. זה העביר בי צמרמורת כזו כי עלתה לי לראש הסצנה הזו בכיכבו ג'ון גריי שבה מגע בכף היד יכל להתחיל סצנה מחרמנת עבורי. ולרגע, רציתי לתפוס בו בכל הכוח, להחזיק בו מהגרון ולעשות את כל מה שדמיינתי שג'ון היה עושה לג'יימי. 
לכמה שניות היה לי רגע של בלאק-אאוט ונרטבו לי התחתונים כל כך חזק. זה מסוג הרגעים שבהם אני שמחה שהזין שלי לא באמת מחובר אלי פיזית, נשאר לו במדף שלו בבית ולא יכול להסגיר את תחושותיי לסביבה. כל העוררות המינית הזו, וזה למרות שהוא אחד החברים הזקנים של אבא שלי ואין שום הצדקה חיצונית שאתחרמן ממנו כך. אבל זה רק קסם לי יותר בגלל שסביר להניח שפחות יצליח להגן על עצמו, ואוכל לראות עליו את המבט חסר האונים הזה שאני מחפשת. אבל כמובן שלא עשיתי דבר, נתתי לחרמנות לזרום בתוכי אך לא להפריע לי או לזה שיושב לצידי. פשוט המשכתי להתרכז בכביש עד שהמורה הסיר את ידו מיוזמתו. אפילו לא הערתי לו. הוא בחיים לא היה מנחש שזה מה שחשבתי עליו.

ככל שהשבוע התקדם, המחשבות האלו התחילו להופיע גם בלי קשר לסצנות "מרמזות" על סיטואצית שליטה אפשרית בטלוויזיה או במציאות. למשל במהלך סצנה בעונה השלישית של "13 סיבות למה" כשהחוקר אומר לדמות בשם אני שהתחתונים שלה נמצאו בחדר של דמות בשם ברייס עם כתמי זרע עליהם, ואז יש סצנה של סקס ונילי ביניהם.
לא שצפיתי אחרת מסדרת נוער, אבל למרות זאת התאכזבתי שהסיבה שעל תחתוני התחרה שלה נמצאו עקבות זרעו היא לא כי הכריחה אותו ללבוש אותם ואז ניישה אותו בכוח. הם שיחקו סטריפ פוקר והוא הפסיד, וכל כך קיוותי שכעונש על "ההפסד" היא תכריח אותו ללבוש תחתוני תחרה, תאפר אותו כאישה בצורה הכי זנותית ומגוחכת, תשפיל עד עפר אותו ותצווה עליו לחכך את עצמו בצורה משפילה עד שיגמור בלי שליטה בתחתונים האלו, שירגיש שגם המחשבות שלו נאנסו כשהוא נותר בדיסוננס בין עונג פיזי שחש להתעללות שעבר.
במקום זה התרחשה סצנה של סקס ונילי מלא חיבה, כי אין קשר בין המשאלות שלי לעלילה, והרגשתי פספוס ענק שעליו כיפרתי בעזרת מחשבות על סצנות אלטרנטיביות שבהן חשקה נפשי.
כשהופיעה בסדרה סצנת שליטה בהסכמה בין שתי דמויות, פחות התחברתי. לא עניין אותי לראות גבר נאזק בחביבות ע"י חברתו החייכנית, חפשתי לראות גבר במצב שבו הוא חסר אונים, וזה רדף אותי בכל מקום. זה מה שדמיינתי בתור במכולת כשהבטתי על המוכר, זה מה שדמיינתי כשהסתכלתי על הגבר ההוא שהלך מלפני בערב חשוך. אפילו בחלומות זה מה שהופיע אצלי-  סצנות דמיוניות בהן אני מפתה גבר לסמוך עלי, ואז משתמשת בו כאוות נפשי, ומה שמדליק זה דווקא שזה אסור. כל מה שמפריד בין הדמיון הזה למציאות הנוכחית זאת רק אני, ודווקא הריסון העצמי נותן תחושה משכרת של כוח, שאני חסה על הטרף שלי ברוב טובי. יכולתי לאונן על זה גם כמה פעמים ביום וזה פשוט לא היה נרגע. 

ועכשיו? הגיע גל הדם ששטף את הכל, המוח שלי מרגיש יותר צלול, אני מרגישה שלא אקבל החלטה מטומטמת על סמך חרמנות (וכשאני אומרת מטומטמת הכוונה היא להסכים במהירות למשהו, לא חלילה לנצל או לפגוע! שום דחף לא יביא אותי לזה) וגם אם טוביאס מנזיס בכבודו ובעצמו יעשה את הפרצוף המחרמן הזה ויתחנן שאתרוקן אצלו בלי רחמים בכל החורים, אני לא אמהר להיענות להצעה. חלק מהפנטזיות התמתנו וחזרו לגודלן המקורי והלא מאיים, וחלק מרגישות לי עכשיו כמו "מה לעזאזל עבר לי בראש? איך חשבתי שזה מחרמן בכלל?". אבל יש משהו ממכר בתחושה הזו, זה כמו להיות מסומם בסם מעורר מינית. זה מכניס תחושה של אנרגיה לחיים, תחושה של סיפוק גם מהדברים הקטנים שלא אכפת לי מהם ביום-יום, כמו מגע של כף יד בידי. זה מחדד את הדמיון, אבל גם דורש הרבה ריסיון מול אנשים אחרים. אבל בקטע אירוני זה רק מחרמן יותר, הופך את זה לנחשק יותר כי "מים גנובים ימתקו". מתארת לעצמי שלא יהיה לי מספיק זמן להתגעגע, כי בחודש הבא אחווה זאת מחדש.

לפני 3 שבועות. רביעי, 21 באוגוסט 2019, בשעה 01:19

deepThinker העלה פוסט שתוהה למה המונח "התמכרות לשליטה נשית" נמצא בשימוש בקרב נשלטים, בעוד "התמכרות לשליטה גברית" כמעט ולא נמצא בשימוש כלל, בליווי לינקים ל- Reddit שמראים עמודים על גבי עמודים של תוצאות חיפוש לגבי המשפט הראשון, ועמוד בקושי לגבי השני.

והנה תשובתי האפשרית לעניין, שאני רוצה לשתף גם אצלי בבלוג:

להגיד שאתה מכור למשהו זה בעצם כמו להגיד שהמשהו הזה חיצוני לך, לא אמור להיות חלק ממך ואתה צריך או יכול להיפטר ממנו כמו מהרגל רע שלא מאפיין את מי שאתה.
אם אתה מישהו שמסוכסך עם הבדס"מ שלו, לא להגיד שאתה "מכור אליו" זה בעצם להודות שהוא תופס חלק עמוק יותר בך, מאפיין משהו במהותך ולא סתם "הרגל רע".

לגברים נשלטים יותר קל להיות בעמדה הזו שמגדירה את הפטישים שלהם במונחים של "התמכרות", כי בעוד שליטה גברית היא הקצנה של המציאות החברתית (שבה מצופה מגבר להוביל, להיות אסרטיבי וכו') שליטה נשית היא כמו ניגוד למציאות הזו, ויש גברים שמתנגש להם בערך העצמי שלהם בפני עצמם להודות בזה.
נוצר אצלם כמו דיסוננס קוגנטיבי בין איך שחונכו שגבר צריך להתנהג לבין מה שמדליק אותם, והדרך "ליישב" סכסוך פנימי כזה היא ע"י הגדרתו כ"התמכרות", כמשהו שהם צריכים להתגבר עליו בכדי לחזור להיות "מי שהם באמת". ככה הם יכולים להמשיך להתכחש לזהותם כנשלטים, אבל גם להמשיך לחוות סשנים בתירוץ שזו "התמכרות" שהם בדיוק במאבק "להתגבר עליה" והפעם (כמו בכל פעם) זו רק "מעידה".

אצל נשלטת להיות נשלטת לא באמת מתנגש בנשיות, להיות פסיבית ומובלת בעולם שבו זאת התנהגות מקובלת לנשים לא מתנגש לאף אחת בדימוי העצמי, ולכן הן לא ממהרות להתייחס לשליטה גברית כ"התמכרות" שלהן.
ברור שיש מקרים שבהם הן נכנסות לקשרים הרסניים שגוזלים מהן זמן ומצב רוח, אבל הן נוטות לייחס את זה לשולט שהיו איתו, לכמה מניאק הוא היה ואיך ניצל אותן ולא לזה שהן עצמן מפנטזות על שליטה. אם הן כבר מייחסות את זה לעצמן, זה יהיה סביב המשברים שחוו או תחושת הרס עצמי שאפפה אותן בתקופה שהיו עם "השולט ההוא", אבל הן לא ימהרו לקטלג את המשיכה שלהן לבדס"מ עצמו כהתמכרות. לפחות לא באותו קצב שגברים עושים זאת. 

לפני חודש. שישי, 19 ביולי 2019, בשעה 04:02

כשהייתי בת 14 אני זוכרת שלקחו אותי לפסיכיאטר בגלל תקופה של דיכאון. בתקופה הזו, בין היתר, הייתי בארון הבדס"מי שלי.

ופתאום בין כל השאלות המשעממות שמנסות לאבחן אותי הוא שאל אם אני בקטע של בדס"מ. אני התחלתי לגמגם, לא הבנתי מאיפה זה נפל ושיחקתי את עצמי תמימה. הוא המשיך לתאר את זה, להגיד שמדובר ב"אנשים שאוהבים קשירות ומכות" ותיאר את סוגי החבלים ובאיזה איברים, ואמר את זה בקול שונה לחלוטין שהפך מתלהב שכזה, כאילו הוא מצפה שאגיד "כן". וכל מה שאני הוצאתי מהפה שלי אלו חירטוטים על "כמה הם מוזרים". הכל העיקר שהסוד שלי לא יתגלה.

ואז הוא הרפה ממני ועברנו לדבר על דברים אחרים, באותו טון משעמם שהיה מקודם.

היום, עשור אחרי, בגיל 24, אני יושבת ב- 4 לפנות בוקר ומפנטזת מה היה קורה אם הייתי אומרת לפסיכיאטר שנשמע מאוד בקיא בתחום שאני דווקא בעניין. אולי יש מצב שזה היה נגמר בסשן? אולי הדוקטור קלט עלי ורצה לקבל איזה פליק? בחלומות שלי אולי. 

רואים שחסר לי ישבן להתפרק לתוכו בתקופה האחרונה 😭

לפני חודשיים. רביעי, 17 ביולי 2019, בשעה 01:38
לפני חודשיים. שני, 15 ביולי 2019, בשעה 02:31

אבל יש לי שם 🤷‍♀️

(למתקשים הפאנץ' הוא ש-Top זאת גם חולצה וגם הצד הדומיננטי באקט)

לפני חודשיים. שישי, 12 ביולי 2019, בשעה 20:13

כשמסתכלים על המקרה הממוצע בכלוב, לרוב מדובר על מצבים שיש לצד הנשלט בחירה אבל פשוט יותר נוח להישאר ואחר כך לבוא בטענות. אבל, שליטה מנטאלית פוגענית זה משהו שאכן קיים. לא צריך לסמם אנשים, לחטוף אותם ולכוון להם אקדח לרקה בכדי לגרום להם לציית.
לראיה, מנהיגי כתות מצליחים לגרום לאנשים מאוד משכילים ואחראיים לוותר על הכסף, המשפחה והחופש שלהם ובאמת גורמים להם לחשוב שזו הייתה הבחירה שלהם, לפחות עד שלבים מאוחרים יותר.
כשעולים בחדשות סיפורים על כתות, אנשים ממהרים להאשים את חברי הכת ולא מבינים "אבל למה הם לא פשוט קמו והלכו?", "מה הם מצאו במנהיג הזקן והמכוער הזה?" ויוצאים מנקודת הנחה שמדובר בחבורה של בכיינים שיכלו להימנע מזה אם היו מגלים טיפה אחריות.
אבל למנהיגי כת יש התנהגות מסוימת שיודעת ללחוץ על כל הנקודות הרגישות, הם יודעים לאיזה אנשים לפנות, הם יודעים איך לדבר, הם יודעים איך לתחמן, ובעיקר הם יודעים איך לגרום לזה להיראות כמו הבחירה של אותו אדם ככה שהוא לא יהיה מודע לזה ששולטים בו ולכן גם לא ינסה להתנגד לכך.
מנהיגי כת אלופים בלהוריד את הפוקוס מעצמם, וכך, במקום שהסביבה תגנה את ההתנהגות המניפולטיבית שלהם היא עסוקה בלהאשים את הקורבנות בחוסר אחריות ולסלוד דווקא מהם. זה מה שגורם לקורבנות רק להתחבר יותר למנהיג הכת כי הוא נותן להם אשליה שהוא מבין אותם בזמן שכל העולם שופט אותם, ובהמשך כשהם מבינים שהם נוצלו, אין להם ממי לבקש עזרה בשביל לצאת משם כי כולם רואים בה "את הפתטיים האלו".
כשמדובר בשולט מניפולטיבי שיש לו הרמון של נשלטות, אז דינמיקת הכת באה לידי ביטויי ביניהן וכשאחת רוצה לעזוב אז מופעל עליה לחץ קבוצתי לא לעשות את זה.

שולטים מניפולטיביים שמנצלים ע"י שליטה מנטלית, בדיוק כמו מנהיגי כתות, יודעים למי לפנות והם לעולם לא יפנו לנשים בוגרות, עם ניסיון ואסרטיביות.
הם יפנו לכל מי שנראת להם צעירה, חסרת ניסיון, עם בעיות רגשיות, חברתיות או משפחתיות ויתנו לה בהתחלה תחושה שהיא סוף-סוף רצויה ואהובה, שהיא בידיים טובות ובטוחות ואחרי שירכשו את אמונה והיא תהיה עמוק בכיס שלהם הם יתחילו לתעתע בה.
נשים שאקטיבית מחפשות "שליטה מנטלית לפני הכל" (ולא חיבור בין אישי, כימיה וכל שאר המאפיינים של תקשורת בריאה לפני הכל) אלו נשים שזו הדינמיקה שהן מכירות מהבית, המושג שלהן על אהבה ודאגה שזור בשתלטנות וכוחנות.
אישה שגדלה בבית עם תקשורת בריאה תגיד "פחחחח" ותבין שזה בסה"כ פנטזיה שהיא יכולה לסרב לה. אישה שזו הייתה המציאות שלה עד לפני שנים ספורות לא תבין מה לא בסדר כאן, מבחינתה היא משחזרת את סוג "האהבה" שאבא או אמא גרמו לה להאמין במשך שנים שהיוא נורמטיבי גם אם היום היא עצמאית לחלוטין וניתקה מהם קשר. (ולמען האמת, דווקא כשהן עצמאיות מבלי שהן קיבלו טיפול, זה מתי שהן הכי מנסות לשחזר דינמיקות כאלו תחת אשליה שהפעם "זה בשליטתן" והן יקבלו חוויה מתקנת).
לא הייתי ממהרת לשפוט אותן בחוסר אחריות, זה הרבה יותר מורכב מזה. גם חסרות אחריות יכולות להתחמק מפגיעה אם הן מבינות שיחס כזה הוא לא משהו נורמטיבי שהן צריכות לקבל.

הפתרון הוא לא לשלוח אותן לפתח אחריות כי אם תשאלו כל נשלטת כזו היא תגיד לכם שהיא חשבה שהיא הכי אחראית בעולם (ובהרבה פעמים היא באמת הייתה כזו בחיים האישיים) ותמנה את כל כללי הזהירות שהקפידה עליהם ואת כל הסיבות הכי הגיוניות למה לה זה לא היה אמור לקרות.
כן הייתי ממהרת לשפוט את השולטים הנ"ל בתפיסת טרמפים על חלשות, כי זה בדיוק מה שהם עושים. ולעומת הנשלטות, הם כן מודעים לכך ולהשלכות של מה שהם עושים.
כשהקהילה תתתחיל להאשים אותם ולהוריד מהם את הלגטימציה לפעול פה במקום להאשים את הנשלטות בכך שהן נפגעו מהם, אז יפסיקו הפגיעות, או לפחות יצטמצמו משמעותית.
פגיעה קורת בגלל שהצד התוקף התעקש לפגוע, וכל "טריק" שנלמד בשביל להתגונן מפניו זה משהו שהוא יתגבר עליו. כל כלל בכל מדריך "זהירות" שנכתב מפסיק להיות עדכני אחרי יומיים שבו הפוגעים כבר שידרגו את עצמם בהתאם.
אנשים פוגעניים מחפשים את המקום שבו הכי נוח להם למצוא בו קורבנות, הם אוהבים כשהקורבן הוא "נוח" ולסביבה מסביב לא ממש אכפת. יש סיבה שרבים מהם נמצאים בכלוב ולא במרחבים שבהם מחזקים את הקורבן. יש סיבה שאנס יעדיף את עולם הבדס"מ כ"זירת ציד" על פני "שיח פמיניסטי" או "החוג לפסיכיאטריה פלילית".
אנחנו כקהילה יכולים להפסיק לאפשר להם קרקע פורייה להתרבות, אבל הרוב מעדיפים להאשים את מי שיותר קל להתמודד איתו- את הקורבן שלא מהווה עליהם איום.
האשמת הקורבן זה נוח, זה נותן למאשימים תחושת ביטחון שלהם "זה לא יקרה" כי "הם יודעים מה לעשות". אבל זה לא ככה, ואם לא נשנה את התגובות שלנו למקרים כאלו הם יחזרו לכולנו, גם "לחסינים" מבנינו, ישר לתוך הפרצוף כמו בומרנג. וכשזה יקרה, הדבר האחרון שתרצו זה שמישהו יאשים אתכם בזה.

*כל מה שכתבתי רלוונטי גם בהיפוך מגדרים ותפקידים.

לפני 3 חודשים. חמישי, 13 ביוני 2019, בשעה 01:00

לפני כמה ימים נחתתי בארץ לאחר הביקור שלי באוקראינה, בעיר הולדת הוריי, אודסה. ההורים רצו לבקר שם לאחר 30 שנים של חיים בישראל והזמינו אותי להצטרף.
בהתחלה סרבתי- לא חשבתי שיש לאוקראינה מה להציע לי. ובנוסף, אני לא אוהבת מקומות הומי אדם כמו שדות תעופה, וכיאה לאדם עם הפרעת חרדה כל עניין הטיסה הלחיץ אותי.
אבל חיים פעם אחת והחלטתי לא להגביל את עצמי בדיוק כפי שעשיתי בעת החלטתי להפליג ליוון לפני כשלוש שנים, ופשוט הצטרפתי.
ומה אגיד? זאת ההחלטה הכי טובה שקבלתי בשנים האחרונות.
ראשית, לא היה לי ממה לפחד. אפילו לא באמת הייתי צריכה להתגבר על פחד כלשהו. הייתי רגועה בשדה תעופה, הייתי רגועה במטוס, הייתי כל כך רגועה וזה גרם לי להפנים כמה שאני יותר נלחצת מתרחישים שונים מאשר שבאמת משהו רע מתרחש, שאין לי שום סיבה להתחמק מסיטואציות כי אני יותר חזקה מכפי שנדמה לי. הבנתי שההתחמקויות האלו לא באמת הטיבו איתי אלא רק חיזקו לי עמדה שגויה של חוסר יכולת כשאני דווקא מסוגלת להרבה יותר מכפי שהאמנתי. זה חיזק אותי פסיכולוגית בצורה מטורפת.
שנית, אודסה עצמה מדהימה. מרכז העיר נראה נהדר, יש מלא דברים שניתן לעשות בה, הרחובות הראשיים מלאים בתיירים מכל העולם, ובעיקר- הכל כל כך זול במדינה הזו עבור תיירים ממדינות מערביות.
וזה החלק שהכי קסם לי ולא רק בגלל החיסכון הכספי אלא גם בגלל תחושת הכוח שנלוות לזה, וכך גם כאן גליתי עוצמות שטרם ידעתי שקיימות בתוכי.
עם משכורת ממוצעת בישראל אפשר להרגיש כמו הברון רוטשילד כשהולכים ברחובות אוקראינה, ועם משכורת הייטק כפי שמרוויחה המשפחה שלי בכלל מרגישים כמו האיש הכי עשיר בעולם. וככה אני הרגשתי, ואהבתי את התחושה הזו שנוצרה כשהבאתי טיפים שעבורי נחשבו גרושים אבל נתפסו מאוד נדיבים עבור מלצרים, נהגי מוניות ושאר נותני השירות בני המקום.
אהבתי להחליף ב- change כסף בסכומים שנחשבים משכורות של כמה חודשים באוקראינה ולהסתובב איתם בכיסים, אהבתי לתת מתוכו להומלסים שהוכיחו עצמם ראויים סכום שנחשב עבורם למשכורת של יום עבודה במשרד, אהבתי לתת לסטודנטים שמילצרו טיפים בסכום של משמרת שלמה.
אהבתי את המבט אסיר התודה עם העיניים הנוצצות והחיוך הנלהב, את הקול המתרגש שדרכו הם ניסו למצוא משהו שאיתו ירצו אותי בחזרה, למרות ההיתרון המבוהק שלי והרף הגבוה שיתקשו לספק, וזה פשוט מדהים. מדהים להרגיש איזו השפעה ושליטה על מצב רוח של אנשים יש לך, במיוחד כשעבורך זאת בכלל לא טרחה.
הרגשתי שאני יכולה "לקנות" ולהשפיע ככה כמעט כל אחד בעיר הזו. האוקראינים היחידים שהסתובבו עם סכומי כסף כשלי בארנק היו אנשי עסקים שחסכו כל גרביניה וממש לא התכוונו להיות נדיבים לגביהם, אבל עבורי, התיירת, המספרים על השטרות הם נמוכים. שטר של 500 גריבניה הוא לא 500 בשבילי, אלא 67 שקלים. לשלוף כמה כאלו מהארנק זה מטורף עבורם, אבל עבורי זה עניין של מה בכך.

כל ההיתרון הכלכלי והכוח הזה שנלווה לו גרמו לי לפנטז על מה היה קורה אם לא היה לי מוסר והייתי הולכת עם זה צעד אחד רחוק מדי, מה היה קורה אם באמת הייתי "קונה" איזה אוקראיני חמוד לשימושי. והיו לי מספר הזדמנויות לעשות את זה, במיוחד לאור העובדה שמדובר בעיר נמל, ובדיוק ליד המלון שבו שהייתי, ממש בבניין הצמוד, הייתה פנימיה של מכללה לימאים- זה אומר שכמעט בכל פעם שיצאתי החוצה ראיתי בחורים שלבושים במדים לבנים וחליפות מלחים. 
סכום הכסף שהם ירווחו בחודש ואף יותר על הסיפון נמצא אצלי עכשיו בכיס. אם רק ילכו איתי אני אקח אותם למסעדות הכי זוהרות ברחוב דריבסובסקיה, למעודונים שהם ראו אולי רק מבחוץ, לחדר שלי במלון שהסיכוי היחיד שהיו רואים אותו מבפנים היה אם היו מאחדים משכורות עם כל החבר'ה ביחד. ואחרי שהם יבלעו את הפיתון, כשהם יהיו בשיא הכיף, כשכל המחסומים שלהם יפרצו והם יתחילו להרגיש בנוח, רק אז הייתי מזכירה להם שכל זה בא עם מחיר.
ולא, אני לא רוצה שיחזרו לי אותו בשטרות, יש לי מספיק מהן וזה לא יספק אותי. את התשלום שלי אני רוצה עם הגוף שלהם, ואין להם ברירה אלא להיות מחוייבים לכך.
אני ארצה שבמועדון יעניקו לי lap dance כמו החשפנית ממול שגם אותה הכניסו פנימה "בחינם" למטרה הזו, שבסוף הדייט שבו האכלתי אותם כיד המלך הם יחכו לי בחדר עם ישבן מפושק ויתחננו שאותה היד גם תאדים אותו ותחפור עמוק בתוך הכוס הזכרי שלהם, שיתחננו בפני שאשלם את החשבון ויעשו את זה תוך כדי שהם מתיישבים לי על הברכיים ורומזים לי איך יגמלו לי עם חיכוך של ישבנם בי.
גם יהיה מרגש שיהיו מודעים לכך שכל דבר שקניתי להם אני יכולה לדרוש בכל שלב בחזרה, גם בציבור, ואיזה קטע שהתעקשתי לקנות להם דווקא בגדים, אה?
אלו הדרכים שבהן אקבל את התשלום שלי בחזרה. רק כך ולא אחרת.
ואת כל זה דמיינתי כשהבטתי על אותם ימאים, וגם על המלצרים, ובעצם על כל אוקראיני זכר שנראה לי מספיק תלותי, שירותי, ממושמע ותמים. אבל הסתפקתי רק בלתת להם טיפים ונדבות ולראות אותם שמחים ומתרגשים, מתפתלים ושואלים "מה אני עוד יכול לעשות עבורך? כל דבר שתבקשי!" מבלי שאני באמת מנצלת את זה. זאת פנטזיה נחמדה, אבל בלי רצון חופשי היא לא שווה אגורה.