בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

פסיכו-אנאלי-זה

דעות, חוויות, סיפורים ומחשבות על נפש האדם, בעולם השליטה ומחוצה לו.
לפני שבועיים. רביעי, 30 באוקטובר 2019, בשעה 03:40

אם יש טענה חוזרת ונשנת שעולה בכלוב זו הזאת שנוגעת בעניין השקרים. חדשות לבקרים עולה פה פוסט על עוד שולט ששיקר את דרכו למיטה, עוד שולטת ששיקרה את דרכה לארנק, עוד נשלט שנעלם אחרי שהבטיח הרים וגבעות וכו'. אבל למה זה קורה? ועוד בתדירות כל כך גבוהה במרחב כמו הכלוב? אנסה בפוסט הזה להביא נקודת מבט מסוימת שיכולה להסביר את התופעה.

לא מזמן ראיתי הרצאה של חוקרת בשם פאמלה מאייר, שעשתה קריירה שלמה מחקר המדע שעומד מאחורי השקרים. ובמהלך ההרצאה היא אמרה משפט מפתח מאוד חשוב: שקר הוא אקט הדדי. 
ומה זאת אומרת? שאם בשלב כלשהו שיקרו לכם, זה משום שהסכמתם לקבל את השקר. זה נשמע כמו האשמת קורבן, אבל תחשבו על זה כך: בלי הקבלה של הצד השני את השקר, בלי ההסכמה שלו להאמין במה שנאמר לו, השקר הוא פשוט משפט חסר משמעות ואפילו די מגוחך. 

היא הביאה כדוגמא נוכל בשם הנרי אוברלנדר, שהיה מאסטר בתחום ההונאה, שרשויות בריטיות העידו שהיה בכוחו לערער על כל המערכת הבנקאית בעולם המערבי, ותיארה מה הוא אמר במהלך ראיון שקיימו איתו: הנרי אמר למראיין שיש לו חוק אחד, והחוק היה "כולם מוכנים לתת לך משהו בעבור משהו שהם חושקים בו. אז אם אינכם רוצים שישקרו לכם, עליכם לדעת במה אתם חושקים".

גם ונילים חושקים בהרבה דברים, אבל בעולם הבדס"מ המרגש יש לחשקים נטייה להפוך למוקצנים. כי בסופו של דבר, אנשים בכלוב מגיעים לכאן בשביל למלא חשקים שהם בהרבה פעמים גרנדיוזיים, פנטזיוניים לחלוטין, שיש בהם פער גדול בין משאלות הלב לבין מה שמתיישב עם המציאות.
להרבה כאן יש חשק ליצור עבור עצמם מציאות אלטרנטיבית, לברוח ממי ומה שהם ביום-יום, ולכן הם כאן. הרבה אנשים הגיעו לכאן לא רק בשם החשק המיני להגשים סשן כזה או אחר אלא מתוך החשק הפסיכולוגי הנלווה לו, שמניע אותם להימשך לשולטים או נשלטים ספציפיים ולא רק למי שיסכימו למלא עבורם פונקציה טכנית מסוימת מבלי שהם מעוררים בהם את הרגשות שבהם הם חושקים.
בצד השולט, למשל, תהיה נטייה לחשוק בכוח רב יותר, במשמעות רבה יותר, בלהיות חכמים, מרשימים ומוצלחים יותר מכפי שהם. ולאלו בצד הנשלט תהיה נטייה לחשוק בלעבור חוויה פסיכולוגית של ויתור על שליטה, של שחרור העול להיות דומיננטיים ביום-יום. הם יחשקו בדמות שתהיה להם למורה דרך, לאב או אם שיכילו אותם כמו שאיש טרם עשה. הם חושקים בקתרזיס מכל האחריות שהם נושאים על הכתפיים בחיים האישיים. 

והשקר שמסכימים להאמין בו הוא ניסיון לגשר על הפער הזה, לחבר בין הפנטזיות שלהם לגבי מי שהם רוצים להיות או מה שהיו לחוות, עם מה שהם באמת או עם מה שיצליחו אי פעם לחוות באמת. ויש אנשים שינצלו את זה, שיאתרו את החשק הזה בזולת ויניחו הבטחה להגשמתו כפיתיון בשביל להשיג מהאדם מולם את מה שהם רוצים.
הדרך לא לבלוע את הפיתון, לא לאכול את השקר, היא להיות מודע לחשקים שלך. ככה לא תהיה רעב יותר אליהם ולא יצליחו להאכיל אותך בבולשיט בקלות. אבל זה קשה להודות בחשקים האלו, כי זה אומר להודות בדברים שנורא מביכים אותך, בחסרונות שלך ובחוסרים שבחייך. זה דורש להפנים שאין קיצורי דרך ואף אחד לא ישנה את החיים שלך מלבד עצמך, שאי אפשר לברוח למציאות אלטרנטיבית כל הזמן וצריך להתמודד עם החיים כפי שהם. זה דורש לקבל את זה שחלק מהפנטזיות האלו על ריפוי קסם או כוחות נשגבים ככל הנראה לעולם לא יתגשמו ולעבור תהליך אבל עליהם שיסתיים בהבנה שזה בסדר והחיים ממשיכים כסדרם. 

כל עוד אתם לא מודעים למה שאתם חושקים בו, כל עוד לא סיפקתם בעצמכם את הצורך למלא את החשקים שלכם בנוגע לדברים שחסרים לכם בחיים ע"י פעילויות שתלויות בכם כמו שינוי אורח חיים, פניה לטיפול ע"י אנשי מקצוע או השלמה בוגרת עם כך שלא ימולאו, אתם תהיו בידיים של כל מי שיציג לכם הצעה מפתה מספיק. אתם תרצו להאמין לו, כי זה כל כך נעים בהתחלה לקבל תחושה שעכשיו יהיה לכם את כל מה שאתם מאחלים לעצמכם, אבל זו אינה אלא אשליה שמניפולטורים אוהבים להשתמש בה נגדכם. 

לפני שבועיים. חמישי, 24 באוקטובר 2019, בשעה 22:30

במשך שנים כששאלו אותי מה ההעדפה המינית שלי לא יכולתי לצמצם אותה לכדי מונח אחד בלבד. אפילו במשפט אחד לא יכולתי לסכם את מה שאני מרגישה לגברים.
אם תעיפו מבט על הפרופיל שלי, על הפוסטים שכתבתי בבלוג ובפורומים, תראו שתמיד כשאני נתקלת בשאלה "מי אני" בהקשר של ההעדפות המיניות שלי אני אענה עליה בפסקאות.
והיום שוב הזדמנה לי הזדמנות לענות על השאלה הזו. במרחב מסוים ברשת עלתה השאלה המאוד פשוטה "מהי הנטייה המינית שלכן/ם?". חשבתי על זה מעט והגבתי בפשטות, בלי להכביר במילים, את המונח "הטרו-אקטיבית". זה מונח שנהגה בראשי לאחר שראיתי שכמה תגובות לפני מישהו הגדיר את עצמו "הומו-אקטיבי".
כלומר, הוא נמשך לבני מינו, אבל לא סתם נמשך לגברים אלא ללהיות בצד שמביע את המשיכה הזו דרך חדירה אליהם. כשהוא מפנטז לממש את התשוקה שלו לגבר הוא חושב על התחת שלו ולא על הזין. והנה, גם אני נמשכת לגברים ומביעה את תשוקתי כלפיהם דרך חדירה אליהם. ההבדל היחיד ביני לבין הבחור ההומו, זה שאני נמשכת למין הנגדי לשלי בעוד הוא למין הזהה. אז אני הטרו-אקטיבית.

זה נשמע כל כך פשוט, כל כך שולי עד כדי שאין סיבה לכתוב על זה פוסט מיוחד. אבל זה ממש לא מובן מאליו. כשהתחלתי לממש את המיניות שלי, אי שם לפני 8 שנים, אני הייתי בטוחה שאם אני אוהבת לחדור לגברים סימן שאני חייבת להיות שולטת. לאן שלא פניתי בשביל לקבל מענה לשאלה "אם זה מה שאני אוהבת- למה זה הופך אותי?", קיבלתי את התחושה ששולטת זה מה שאני חייבת להיות.
אם אקליד בגוגל את המילים "פאגינג" או "סטרפאון" אני אגיע לכל מיני סרטונים שמתנהלים בצורה כוחנית במקרה הטוב או ממש אלימה ומשפילה במקרה הרע. אני אגיע לכל מיני אתרים בדס"מיים ואקרא כל מיני טקסטים על תחושות כיבוש, שליטה, הפגנת כוח, ביטול גבריות, וגם אוצף במלא הודעות כאלו לתוך הפרצוף למקרה שפספסתי את מאות הפוסטים שנכתבו על כך. אבל כל זה מעולם לא אפיין אותי. מעולם לא שאפתי למשהו מהרשימה הזו באקט הזה. תמיד ראיתי אותו כאקט אינטימי, שלא שונה מסקס "רגיל" בהתנהלותו, שכל ההבדל בינו לבין רעהו הוא בסה"כ בחור שחודרים אליו וע"י מי.
תמיד כשהבטתי בגבר שחדרתי לתוכו, לא היה בי שמץ של בוז כלפיו, לא חשבתי שאני מכניעה או מביסה אותו כפי שניסו לשכנע אותי בעולם הבדס"מי שאני "אמורה".
כל מה עבר לי בראש זה כמה שאני שמחה שאנחנו קרובים כל-כך בשביל לקיים אקט כזה, כמה כיף לי עם הבחור הזה, כמה יפות הפנים שלו כשהן מעוטרות בהבעות שמעידות שהוא מתענג ממני כל-כך. לא רציתי לראות בהן אפילו שבריר של הבעה שמעידה על חוסר נוחות כלשהי. לא חפשתי סבל, לא נסיתי לעורר כאב או השפלה. פשוט הרגשתי הנאה, חשבתי על כמה אנחנו מחוברים כעת, כמה הוא סומך עלי עכשיו, והייתי מלאה ברגשות של חיבה כלפי כל אחד ואחד ששכבתי איתו. וממש אבל ממש לא ראיתי באף אחד פחות גבר.

כן, כתבתי "לשכב" בפסקה הקודמת. כי מבחינתי, אם מדובר בחדירה שלי נטו בלי שום אלמנטים דומיננטיים, זה לא היה סשן. זה היה סקס. למה חדירה חייבת להעיד על איזו שליטה כלשהי? או על איזה סשן מיוחד? למה חדירה שלי כלפי גבר בכלל צריכה לקבל כותרת קינקית ולא להיקרא פשוט מין אנאלי?
אף אחד הרי לא קורא לאנאלי של גייז, לסביות (אפילו שגם הן משתמשות בסטרפאון!) או סטרייטים שעושים את זה "כמו שהחברה מצפה" בשמות מפוצצים כמו "פאגינג", רואים בזה חלק אינטגרלי מסקס שלא מיוחס לו פטיש.
רק במקרה שבו אישה חודרת לגבר, חייבים לתקוע איזה כינוי מעולם הפורנו, כאילו אין מצב שאישה תחדור לגבר בלי לשלוט בו, כאילו זה לא יכול להיחשב כיחסי מין ביניהם, מלאי יחס וקרבה, אלא רק קינק.

ואם הייתי נולדת כגבר עם זין משל עצמי, כמה היו ממהרים לקרוא לי שולט רק בגלל חדירה, אינטנסיבית ככל שתהיה?
תושבי האתר בקלות יסכימו איתי שלא כל גבר שאוהב להחדיר את הזין שלו נחשב שולט. הרוב יסכימו איתי שאפילו אם אותו גבר אוהב שהחדירה שלו לא תהיה עדינה בכלל זה לא אומר שהוא בהכרח משפיל את זו שאיתו. פתאום לא על חדירה קם ונופל דבר, והיא לא מהווה הוכחה של שליטה של אף צד על רעהו. אז למה אם אני אישה שאוהבת לעשות את אותו דבר אני חייבת אוטומטית לשלוט ולהשפיל?
פה אנשים בדר"כ מתחילים לנסח איזו תגובת בולשיט בסגנון "כי את אישה, לנשים אין זין, ובגלל שזה לא האיבר הטבעי שלך אז זה קינקי".
נו, אז? ואם אני הייתי לסבית, והייתי לוקחת את אותו הסטרפאון שיש לי עכשיו ומחדירה אותו לתוך אישה אחרת, גם אז לא היו ממהרים להגיד לי שאני בהכרח שולטת בה. היו רואים בזה עוד דרך לעשות סקס, לא היו עושים שיוך בדס"מי בכלל.
ממהרים להגדיר נשים שחודרות לגברים כשולטות כי החברה שלנו תופסת חדירה לגבר כמשפילה, ומסרבת לראות אותה באור שונה, למרות שבפועל לא כל חדירה היא משפילה ולא אמורה להיות כזה ביג-דיל שמזעזע את הגבריות.

צריך להיות מספיק שלם עם עצמך והגבריות שלך, מספיק בטוח בעצמך ואסרטיבי (ואלו דווקא תכונות שנחשבות מאוד גבריות, כן?) בשביל לא להתערער, לאפשר לעצמך להשתחרר ולהנות מתוך ההבנה שההעדפות שלך במיטה, והדעות של אנשים זרים שבכלל לעולם לא יחלקו אותה איתך, לא מגדירות את האדם שאתה.
צריך הרבה בגרות (וזה למה אני אוהבת לשכב עם מבוגרים ממני, אגב. ככל שהגיל הפרטנרים שהייתי איתם עלה, כך עלתה גם בגרותם ואיתה ירד הצורך לרצות את הדעות של הסביבה לצורך הגדרה עצמית. חוויתי במיטה טווח גילאים שנע בין בני שנים ספורות מתחת לגילי ועד למתוק אחד שעבר את ה-50. ככל שהגבר התקדם יותר בסקאלת הגילאים, ככה הוא איפשר לעצמו להנות יותר מהחדירה כלפיו ונוצרה בנינו כימיה יותר מחרמנת ויצרית ופחות עצורה ומהססת) בשביל להבין שחדירה בפני עצמה היא בסה"כ מה ששני הפרטנרים עושים ממנה, ומה שאני עושה ממנה הרבה פעמים הופך אותה לעדינה עד כדי רומנטית, מנותקת מכל קונטקסט של שליטה, עוטפת בנשיקות, חיבוקים ואפילו צחוקים, כי זה מה שמה שמרגיש לי ולצד השני מתאים.

אני הטרו-אקטיבית. אני לא קוראת לעצמי סטרייטית, כי מנטליות סטרייטית שמנסה להכתיב לגברים ונשים קו ישר מצומצם ללכת בו ולא לסטות ממנו מילימטר, גורמת לי להקיא והיא הסיבה לכל התסכול שלי שעולה בפוסט הזה.
אני הטרוסקסואלית כי אני נמשכת רק למין הנגדי, רק גברים, בלי שום שמץ של ספק. מעולם לא מצאתי את עצמי נמשכת לנראות נשית, והסיכוי היחיד שאני אמשך לפות יהיה רק אם הוא יהיה מחובר לגבר טרנס שכרת את החזה והזריק לעצמו טסטוסטרון כמה שנים. אני לא חודרת לגברים כאיזה "פתרון ביניים" כי בתוך-תוכי אני בעצם מדחיקה משיכה לנשים או בולשיט כזה שנוטים להניח עלי. אם הייתי רוצה לשכב עם אישה, הייתי כבר עושה את זה.
אני אוהבת גברים כפי שהם, אני נמשכת לגוף שלהם, אבל אני רוצה לשכב איתם רק באופן הזה, שעבורי הוא כל-כך אינטימי ומחבר.
כמו שהומו לא חייב להיות רק פסיבי בשביל לקבל אישור שהוא נמשך לגברים, ככה אני לא צריכה להיות פסיבית עם גברים בשביל לקבל חותמת למשיכה שלי (ובטח שגבר שנמשך ללהיות פסיבי עם נשים לא פחות נמשך אליהן מגבר שמעדיף להיות אקטיבי איתן!). והמשיכה שלי היא לא סשן, היא לא פטיש, היא מי שאני. המשיכה שלי לא הופכת אותי לשולטת. מה שהופך אותי לשולטת זה רק אם אני בוחרת להוסיף אלמנטים של שליטה פנימה, לא עצם החדירה שלי עצמה.

לפני 3 שבועות. ראשון, 20 באוקטובר 2019, בשעה 01:16

אחד הפרופילים המרתקים שנתקלתי בהם באתר היה שייך למישהו שבכלל לא היה לי בו שום עניין מיני. ואם להיות מדוייקת, הוא גם לא היה שייך למישהו אלא דווקא למישהי.
והמישהי הזו מעולם לא החליפה איתי מילה, מעולם לא כתבה ולו הודעה אחת בפורום כך שאין לי מושג מהן דעותיה בנושאים שונים. אין לי שמץ של מושג אם בכלל נסתדר אחת עם השנייה אבל אני מרגישה שאני חייבת לה תודה ענקית!
נתקלתי בפרופיל שלה לפני כ- 3 שנים במקריות גדולה, ולמדתי ממנו שיעור נפלא על עולם הבדס"מ מבלי שהיא התכוונה לכך. היא בסה"כ הציגה את עולמה בפשטות וזה כבש אותי. הפרופיל שלה לימד אותי שעולם הבדס"מ הוא לא בהכרח חד-משמעי, שהוא לא חייב להיות מחולק רק לשולטים ונשלטים שמתנהגים כפי שהתרגלנו ש"ראוי" מכל אחד מהם לנהוג. בזכותה נפל לי האסימון שאפשר להיות בצד הנותן או המקבל של האקטים מבלי לייחס להם את הפרשנויות המקובלות שהחברה מכתיבה לנו.

הכינוי של הוא "הצלף בי", ובקריאה ראשונה נדמה כי מדובר בנשלטת, אבל בקריאה נוספת מבינים שלא מדובר בבקשה אלא בפקודה שנכתבה בלשון ציווי.
כפי שניתן להסיק מהכינוי, היא אוהבת שמצליפים בה, זה הקינק שהכי מחרמן אותה ועושה לה את זה. אבל זה לא אומר שהיא אוהבת ששולטים בה במהלכו- היא אוהבת להיות זאת ששולטת בסיטואציה, לא כשליטה מלמטה אלא בצורה דומיננטית במלוא מובן המילה. היא רוצה במצליף שימלא את רצונה, שיעשה את זה בקצב שהיא תכתיב, מתי שהיא רוצה ואיך שהיא רוצה. והיא תאפשר לו את זה רק כפרס על התנהגות טובה מצידו.

כל התיאור הזה בפרופיל שלה גרם לי להבין ששליטה לא חייבת לבוא בתבניות, שאם אפשר להיות גם מאזוכיסטית וגם שולטת בעת ובעונה אחת מבלי שזו תהיה איזו "סתירה לוגית" אז גם אפשר להיות הכל.
רק אז התחלתי להבין שלא חובה לקבל כל "תפקיד" בדס"מי כעסקת חבילה. בהחלט אפשר לקחת ממנו רק מה שבא לך, לעשות עם כל הפטישים שלך איזה מיקס שמתאים לך מבלי לצנזר מעצמך שום דבר כך שתדחוס את עצמך לתבנית מסוימת. את המיקס הזה שנקרא התשוקות שלך אפשר ליצוק לתוך תפקיד מותאם אישית שהגדרת מחדש במקום להסתפק בתפקידים "הקלאסיים" שעולם הבדס"מ מציג בקדמת הבמה, וכל מה שחשוב זה למצוא מישהו שאיתך באותו ראש ולעשות את זה איתו בבטחה.

כתוצאה מהחשיפה לפרופיל שלה, התעוררו בי מחשבות רבות שהסתיימו בהבנה שאני לא בהכרח שולטת, שזו רק האופציה הקרובה ביותר שיש לכלוב להציע לי. התחלתי להגדיר את עצמי מחדש כ- Top, כמישהי אקטיבית שאוהבת להוביל באקטים הדדיים, והסרתי מעצמי הרבה דברים שבאו ב"עסקת החבילה" שהחברה החליטה ש"מצופה" מתפקיד ה"שולטת" ונשארתי רק עם מה שעושה לי טוב באמת. אפשרתי לעצמי לשלב אקטים שלא בהכרח נחשבים בעיניי הרוב כ"דומיננטיים" (לבצע רימינג למשל) ונתתי להם משמעות מחודשת שמתאימה לאופן שבו אני נהנת מהם. שהרי אם אפשר לקבל הצלפות בצורה דומיננטית ששולטת בסיטואציה, אפשר גם לטרוף ישבן באותה צורה.

הבחורה הזו מזמן לא כאן, אבל אם היא במקרה תראה את זה אי-פעם חשוב לי שהיא תדע שהעקבות שהיא השאירה באתר הזה היו משמעותיות עבורי והשפיעו על הזהות האישית שלי. היא גרמה לי להבין שבדס"מ הוא בסופו של דבר ארגז החול שלנו, מגרש משחקים אחד גדול שבו כל אחד יוצר וחווה את הסצנות, האקטים, הרגשות והקשרים שבא לו. היא גרמה לי להבין שבדס"מ לא חייב להיות ניסיון חיקוי עיקש של תבניות שהכתיבו אחרים- בשביל זה יש את העולם הונילי.

לפני 4 שבועות. שני, 14 באוקטובר 2019, בשעה 22:36

כבר התרגלתי לזה שיש אנשים שמעתיקים ממני שורות מהפרופיל האישי שלי ומציגים אותן כשלהם, זה עוד איכשהו עובר בסדר כי זה מתערבב במלל משלהם, אבל בכזו חוצפה טרם נתקלתי!
יש איזה בחור אחד, גילו כפול משלי, שהעתיק במלואו, מילה במילה, סיפור שכתבתי לפני שנתיים, ושלח אותו כאילו היה שלו בפרטי לנשים אחרות כאיזו טקטיקה מטופשת להחריד להתחיל איתן, כביכול בשביל להוכיח שיש לו איזה "כשרון כתיבה".
לא מדובר במישהו שסתם רצה לשלוח איזו פנטזיה (דרך נוראית כשל עצמה להתחיל שיחה עם זרות, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר), אלא במישהו שמדגיש שהנכתב פרי עטו, ששינה את הכותרת של הסיפור כך שיקשה על לאתר אותו בבלוג המקורי שזה נכתב בו, שעוד יש לו את התעוזה לכתוב בסוף ההעתקה שאם אהבו את שקראו יש לו עוד לשלוח להן! עוד סיפורים שהוא יעתיק ממני תוך כדי שקר במצח נחושה!
והאירוניה הכי גדולה זה שבפרופיל שלו הוא מתהדר בכנות, בחשיפה רגשית, דורש מהצד השני לא לשקר. על ראש הגנב... 

אז מה מוסר ההשכל מכל העניין הזה? נשים באתר הזה לא מפחדות לעדכן אחת את השנייה בכל מיני גסי רוח, שקרנים, מתחזים ומניפולטיביים. כל מיני פוגענים בכלוב חיים באיזו אשליית אנונימיות, שאם הם ניסו לרמות מישהי אחת אז מקסימום הם נשרפו רק אצלה והם יכולים להתקדם הלאה לאישה הבאה שאין לה מושג מי הם- אבל זה לא נכון. כשהם מנסים לרמות אישה אחת הם נשרפו על ידי עוד עשר לפחות, וזו אש שמתפשטת כמו בשדה קוצים. לא תמיד יהיו על זה פוסטים פומביים, אבל נשים יודעות טוב-טוב לאיזה גברים כאן אי אפשר להאמין.
תהיו בטוחים שמאחורי כל פוסט של "למה נשים לא עונות לי" עומד גבר שהתנהג בצורה מחורבנת לכמה ואז גם השאר לא רצו לענות לו בשנייה שראו את הניק שלו או סגנון הכתיבה, גם אם הוא שינה לחלוטין את צורת ההתבטאות שלו מאז.
אין מנוס מלעבוד על המגרעות שלך ובאמת לפתח את הכשרונות שלך כך שנשים ירצו להיות בקשר איתך, אי אפשר להעמיד פנים שאתה מישהו אחר ולחשוב שזה הפתרון. לשקר אין רגליים ועוד בקהילה כל כך קטנה כמו זו.

לפני חודש. שני, 14 באוקטובר 2019, בשעה 01:45

שיעור נהיגה מס' 24, אני עדיין לומדת אבל כבר בתקן עצמאית מספיק בשביל להיות גלגל ההצלה של המורה ביום עמוס מתלמידים ולאפשר לו לעצור להתרענן ולקנות קפה, כשהוא משאיר אותי עם המפתחות בפנים ועם כל שאר החפצים האישיים שלו.  

"היי, אל תסעי לשום מקום, כן?" הוא אומר לי לפני שיוצא בטון שהולם את האמירה "בכל צחוק יש גרעין של אמת".

"נראה לך? אני עכשיו אתן גז ואסע בלעדיך!" אני עונה בצורה רצינית מדי רק בשביל לראות אותו משנה הבעה לרגע.

"סתם, אני יודעת שאתה סומך עלי!" אני מוסיפה בחיוך. 

"אוי כמה שאני מת עליך!" הוא צוחק בתחושת הקלה.

"גם אני מתה עליך!" אני מחייכת אליו בחזרה.

אז אני נשארת ברכב, ואם רק בא לי אני יכולה להסב כל כך הרבה נזק למורה הזה בדקות הספורות שאני שם. אני יכולה לדפוק את הרכב, אני יכולה לחטט לו בטלפון, אני יכולה לקחת לו מהכסף שהרוויח באותו יום. שום דבר פיזית לא חוסם אותי. יש גם עוד דברים שאני יכולה לעשות שלא ישאירו עקבות שיעידו שמדובר בי. אבל הוא בוטח בי, משאיר את המפתחות בפנים, את תא הכפפות פתוח, אפילו את הטלפון משאיר בסטנד ולא מכניס לכיס. שום דבר הוא לא לוקח איתו חוץ משקלים בודדים בשביל לקנות איתם קפה.

"אני סומך עליך שלא תפגעי בי, גם אם את יכולה" זה מה שהוא מבהיר לי. והתחושה הזו מוכרת לי מכל כך הרבה סיטואציות בדס"מיות (ולא רק) שהייתי בהם.

כשמישהו מבהיר לי שהוא סומך עלי בדברים היקרים לו, למרות שהוא ממש לא חייב, זה מרגיש לי כמו כבוד גדול שזכיתי לו כי הותרתי בו את הרושם הראוי, ואני רוצה לשמור עליו מכל משמר.

אז יש לי יד חופשית כשאני באוטו, אבל אני לא עושה דבר. מה שהמורה לא ממש יודע, זה שיש לי גם יד חופשית בנפשו, וגם כאן אני מעדיפה שלא לעשות כלום. אנחנו כבר כמעט שלושה חודשים יושבים ביחד באותו רכב, אני הקשבתי לכל הפרטים הקטנים שסיפר לי, כל הניואנסים הקטנים שחשב שלא ששמתי לב אליהם בהתנהלותו- ועוד איך שמתי. אני יודעת מה הסיפור שלו, מה מניע אותו להגיב כפי שהוא. אני יודעת מה השאיפות שלו, איך הוא תופס את עצמו ואיזה מילים להגיד בשביל להניע לו משהו בלב כרצוני. אני מגבילה את השימוש בזה "לצורכי שלום" בשביל להציב לו גבולות בכל הנוגע ליחס שהוא נותן לי כשהוא מנסה להתחכם ובשביל לגרום לו להרגיש שאני מבינה את נקודת מבטו בכדי לנטרל את המגננות שלו בוויכוחים שאחרת ימשכו עד אין קץ. אבל אם ממש לא היה לי מצפון, היית משתמשת בכל מה שאני יודעת כדי להיכנס גם לפינות שעדיף שלא ומשיגה ממנו דברים שלא היה רוצה להעניק מרצונו. הוא מבחינתי כמו אוטו שהוא השאיר עם המפתחות והארנק בפנים, אבל אני לא אגע בהם, לא כי אני לא יכולה אלא כי הוא סומך עלי שלא אעשה זאת ולכן משתף אותי עוד ועוד בעולמו הפנימי.

אם אי פעם יקרה בנינו משהו, אני רוצה שזה יקרה כי הוא עצמו רצה בזה. כי הוא השתוקק לזה ורצה להתמסר. ואני לא מדברת רק על חדירה כלפיו אלא אפילו סתם לקבל ממני חיבוק או אפילו לתת לי להחזיק בידו בצורה אינטימית מספיק. אני לא רוצה לקחת ממנו, או מאף אחד אחר, משהו שהוא לא רוצה להעניק. זה לא שווה את זה, זה ריק, מלאכותי ובעיקר פוגעני. 

תמיד כשאני עם פרטנר מולי, בין אם הוא פוטנציאלי או כבר הסכים, הכל נעשה בהתאם לרצונו, בקצב שלו. ואם אין השתוקקות שנוצרה בו בצורה טבעית במהלך אינטראקציה הדדית איתי- זה לא שווה דבר. אני אקטע את זה שם. אני לא מאפשרת לעצמי לנצל אף אחד גם אם זה יוגש לי על מגש כסף, זה לא מעיד על שליטה אלא על היעדרה.

כעבור כמה דקות הוא חוזר, עם חיוך על שפתיו וכוס קפה בידיו. אנחנו עומדים לצאת מהחניה, וכשאנחנו ממתינים שהנתיב יתפנה בשביל שנוכל להשתלב עובר לידנו רכב מוסטנג יוקרתי והמורה שלי מתחיל להתלהב ממנו כמו ילד קטן. 

"וואו! איזה מוסטנג, יא אללה! תראי!" הוא עוד שנייה קופץ ממקומו. הוא גם שוכח לחגור את עצמו, ומאפשר לעצמו לא להיות כזה "מורה" בפני. 

"יום אחד, X, יהיה לי כזה" אני עונה לו עם מבט שאפתני.

והוא, שהיה עונה לכל תלמיד אחר איזה תשובה עוקצנית בסגנון "קודם תלמד להשתלט על הטרנטה הזו לפני שאתה חושב שיהיה לך מוסטנג" העדיף לומר לי "ונכון כשיהיה לך רכב כזה אז תתני לי לנסוע איתך בו?".

וזה מבחינתי, הישג. זה אולי לא הרבה אבל הרבה יותר אותנטי מאשר אם היה נותן לי לגעת בו היכן שאני רוצה אבל כי רמיתי את דרכי לשם. זה כמו ההבדל בין להוציא למישהו 100 ש"ח מהארנק ובין להרוויח אותם ממנו אחרי עבודה קשה שבה הוכחת שאתה ראוי להם. החיוך הזה, הברק הזה בעיניים ולבטא את הרצון הזה להיות איתי בעוד סיטואציה כשהוא רוצה בה ולא רק כי הוא מקבל על זה תשלום, זה מספק הרבה יותר מלהשתמש בו כאוביקט, לפגוע בו ובאמון שהוא מפקיד בידי עם כל פיסה נוספת מעולמו הפנימי שהוא חושף בפני.

”יְהִי כְּבוֹד חֲבֵרְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ“ (משנה, מסכת אבות – פרק ב, משנה י). זה המשפט שמנחה אותי בחיים. חבל שאני בקושי נתקלת בו בעולם השליטה, היכן שהוא הכי צריך לבוא לידי ביטוי.

לפני חודש. שלישי, 8 באוקטובר 2019, בשעה 16:36

לפני כמה שיעורים, כשנהגתי קצת פחות טוב מהיום, המורה שלי נתן בלימה חזקה בשביל להוכיח נקודה.
בסוף השיעור אמרתי לו שזה היה מלחיץ ושזה עשה ההפך מללמד אותי משהו, כי חצי שיעור אחרי זה הייתי עסוקה בלנסות להירגע במקום להקשיב לו.
זה הפך לדיון זריז על בהביוריזם, שמסיבה לא ברורה הוא לא מתייחס לפרמטרים נוספים בו מלבד גירויים שליליים, ואני כסטודנטית לפסיכולוגיה לא נשארתי חייבת והסברתי לו למה זה שגוי וישיג את ההפך מהמטרות שהוא מציב לעצמו כמורה.
הוא יודע שאין לו סיכוי להילחם מולי על משהו שהוא תחום ההשכלה שלי, אז רגע לפני שהוא מוציא את עצמו אידיוט ומרגיש שאיבד לחלוטין כל סמכות כמורה, בין כל רצף המילים הוא פשוט אמר לי "אבל למה לך להילחץ ממני? תראי איזה חמוד אני, אני מכוער אבל חמוד..." עניתי לו תשובה קורקטית כזו, שהוא ממש לא מכוער. מן הסתם לא הייתי אומרת שאין מצב שהוא מכוער בעיניי אם אני מפנטזת על להפשיט אותו בכל שיעור מחדש.
אבל במקום לקבל את המילים שלי, הוא המשיך: "אני מכוער..." הוא אמר בטון כזה כמו הבחורות האלו שאומרות שהן "מכוערות" בשביל לסחוט מחמאות מהגבר שנמצא איתן.
"אתה לא" הסתפקתי בזה. והוא המשיך, אבל אני כבר התעלמתי מזה לפני שאפלוט משהו שעדיף שלא.

אתה יודע איך זה היה נגמר במציאות אחרת? לא הייתי אומרת כלום. הייתי נותנת לשתיקה רועמת כזו להשתרר באוטו, שתיקה כזו שתגרום לך להרגיש לא בנוח, במיוחד אחרי שאני אלחץ בזעם על הגז ואתה לא תבין מה עשית לא בסדר ומה הכוונות שלי לגביך אם כך אני מגיבה. אני אתן לשקט הזה לענות אותו אותך טיפה, להריץ כל מיני תסריטים מלחיצים בראשך, ואז אחנה את האוטו באיזה מקום נידח, ובלי שום התרעה אפתח את הדלת, אקים אותך מהמושב בגרירה מאוזן ולא אשחרר ממנה עד שנתיישב ביחד- אני על המושב ואתה על הברכיים שלי כמו ילד קטן (וזה יעבוד לחלוטין, כי אתה טיפה נמוך ממני).
"בוא אני אראה לך כמה יפה אתה בעיניי" אני אגיד בקול שמנוגד לכל אווירה הכעס שיצרתי עד לרגע זה. ואז ארגיש איך גופך נרפה בבת-אחת למשמע צליל קולי.

כשהמבט שלך עוד מופתע, אני פשוט אנשק אותך. "השפתיים שלך יפות בעיניי" אגיד תוך כדי חיכוך בשפם העבה שלך, ואעבור מטה אל צווארך.
"הצוואר שלך יפה בעיניי" ומגע שפתיי יותיר בך צמרמורת שתזרום בך עד הרגליים. אעביר יד מלטפת על כל אותן שערות סומרות, שלא תותיר ספק בליבך שהבחנתי בסימני התרגשות שעל גופך.
אפטיש את חולצתך, אלוש את מה ששלי ואמשיך להביע את אהבתי לחזה שלך דרך פי, במילים ובנשיקות שיצאו ממנו. וכך אמשיך הלאה במורד גופך, עד שתהיה ערום לגמרי, אחרי שהשפתיים שלי טיילו והביעו חיבה לכל חלק בגופך.
ואז אביט בך במבט כולל, בגבר שעוד קצת ימלאו לו 60, יושב על ברכיים של בת 24. אני אביט בכל הסימנים שהגיל השאיר על גופך, בכל קמט ושערת שיבה, אני אביט במבוכה שלך כשאני בוחנת אותך, ולא אגיד דבר, פשוט אחייך אליך עד שההבעה על השפתיים שלך תחקה את שלי.
"ואתה יודע מה אני הכי אוהבת בך?" אגיד כשתרגיש נינוח, ואתן ליד שלי לגלוש מטה בין רגלייך, לפשק את ירכייך, ולפלס את דרכן של אצבעותיי לתוך נקביך.
"אתה הכי יפה כשאתה ככה" אני אגיד כשארגיש אותך קורס אל תוך כף היד שלי, מרפה את כל הגוף ונותן לי לחדור פנימה, מקבל אותי לתוכך בגניחת הנאה שמתגברת לפי הקצב שהאצבעות שלי מכתיבות. אתה לא תצליח להגיב לי משהו מעבר להנהנון עם הראש וזעקה של "כן" כשאשאל אם זה ברור לך שבעיניי אתה הכי יפה בעולם.

לפני חודש. ראשון, 6 באוקטובר 2019, בשעה 16:54

כשמורה הנהיגה מכריז "יש ילד במעבר חצייה" כשבכל מקרה עצרת וכשבכלל עובר שם איזה סבא, וכשאת מסתכלת עליו במבט של "מה לעזאזל?" הוא מחייך אליך ואומר לך שלמרות שהוא בעצמו סבא הוא עדיין ילד קטן של אמא, ואת מחזיקה את עצמך לא ללטף לו את הראש ולהגיד לו שהוא באמת ילד קטן וטוב שאת רואה שמשתדל להיות יותר מרוסן עבורך בשיעורים האחרונים ושבא לך לנשק אותו על זה.

ואז בהמשך הנסיעה הוא אומר לך דווקא "...אבל זה לא מספק אותי" למרות שיש עוד אלף ואחת מילים בשפה העברית לתאר חוסר שביעות רצון, ואת מתאפקת לא להגיד לו "כמה שבא לי לספק אותך עכשיו! רק תגיד לי להחנות בצד ואני אראה לך מה האצבעות שלי מסוגלות לעשות" ורק מהנהנת עם הראש. 

איזה חטא עשיתי שהוא אומר לי את הדברים המדליקים האלו אבל אסור לי לענות עליהם את מה שבא לי באמת. איזה באסה שאני פשוט לא יכולה לשלוח אליו איזה יד כשמתחשק לי, או באמת להיענות לאיחולי הנשיקות שלו בסוף השיעורים. אבל לפחות אני נוהגת נהדר, וזה אחלה. גם אם זה אומר שאני מקבלת פחות תיקוני-ליטופי-ידיים על ההגה.