משהו חדש-ישן

אז התבגרתי רשמית..  נפרדתי לשלום מחשבון הפורטנייט שלי והעברתי אותו לאחי הקטן. (כןכן, הייתי משחקת, ואפילו טובה 😉)

משום מה יש לי תחושה שזה אומר שאני גם אחזור לשחק, אבל בינתיים לפחות מישהו יהנה מכל הטוב שצברתי והזנחתי שם.🤭

הוא מפתח טעם דומה לשלי בהרבה דברים, וזה מחמיא, הוא שואף להידמות לי, רק מאחלת שיהיה הגרסא המשופרת.

זה מצחיק שילדים עוזרים לנו להתבגר, אני עדיין תחרותית מאוד, אבל שחררתי את האגו מולו, אני רוצה שהוא ישאף להצלחה כי זה מספק אותו ולא כי אחרים דוחפים אותו בכוח.

אז אני מנתבת את התחרותיות שלי למקומות אחרים, בעיקר לעולם השליטה 😈 למשחקים למבוגרים בלבד, לא רק.. אבל בעיקר.

ככה או ככה, יש דברים שכנראה לעולם לא אתבגר בהם. 🦊

Get your party gown

Get your pigtail down

Get your heart beatin' baby

Got my timin' right

Got my act all tight

It's gotta be tonight my little

School babe

ואני חשבתי שהמשחק מתחיל כשאוספים את השיער 🤪

איך זה יכול להיות שאני נמשכת למישהו שמפחיד אותי?

ואיך אדם שמפחיד אותי, מצליח לגרום לי להרגיש כל כך מוגנת בו זמנית?

ולמה אני אוהבת את זה..? לפחד ממה שתעשה לי, ומצד שני רוצה שתתעל לי בגוף ובחורים, עד שאהיה מותשת ואתחנן להפסקה.

בכל סיטואציה אחרת, אני שונאת להרגיש ילדה קטנה. אני שונאת להתכופף למה שמכתיבים לי אחרים, אני לא מסוגלת להתקפל כשאני מרגישה שנעשה לי אי צדק..

ורק בבדס"מ, מתסכל כמה שמדליק אותי להרגיש קטנה, חסרת אונים, בובה שאפשר להשתמש בה להגשים את פנטזיות שלך. לצלם לך משהו גם כשפחות מתחשק לי, להתנסות בחוויות פומביות שחשבתי שהחרדה שלי לעולם לא תתן לי לעשות, להראות ולספר לך דברים שאני לא מספרת לאחרים, להוציא מתוכי חיה שזקוקה למגע שלך, לציית לך גם כשמביך לי, להענש סתם כי התחשק לך.

אני אוהבת את הפחד הזה, לא לדעת מתי ואיך תפלוש לי ליום, מה תעשה בי, מה תגרום לי לעשות, איך תעשה ממני כל מה שהתעקשתי שאני לא, איזה צדדים תוציא ממני הפעם.

לקח לי זמן ללמוד שמותר לי לשחרר, שמותר לי לקבל ולתת יותר מאשר רק כאב, שמותר לי גם לחוות את הפנטזיות שלי.

רק כאן אני מצליחה להנות מהניגודים שבד"כ מפריעים לי בחיים הונילים, התחושות השליליות הופכות לחוויה אחרת. רק מולך המחסומים שלי מתפוררים, ואלו שלא? אל תוותר לי בקלות, תעזור לי לשבור..

🦊

אין לי כוח למלחמות, לא שבחוץ ולא שבפנים, עמוס לי.

זה מצחיק לרצות כאב כשהגוף כבר כואב ממילא, אבל המציאות הזו לא נסבלת בלי שפורקים אותה איכשהו. וכשכואב נפשית, זה יכול להיות גרוע בהרבה.

אני אוהבת את השקט שיש לי בראש כשאני בסשן, הוא מגיע לי כמעט מיד, בניגוד גמור לכל מה שמתחיל להשתולל לי בגוף. הדם זורם לאיברים אחרים, הראש מתפנה ממחשבות ונשאר מקום רק לחשקים ודחפים חייתיים.

הגוף מתעורר, מתוח ומלא ציפיה, מתכונן לשניה הבאה, לא מצליח לחשוב מעבר. כמו רכבת הרים, מטפסים לגבהים, עוברים לפניות חדות וירידות תלולות.. אין זמן למוח לעבוד.

ואחרי שאפשר להרגע, והידיים שלך מלטפות לי את הראש, כל מה שהגוף רוצה זה לשקוע בשינה עמוקה, בלי מחשבות, בלי דאגות, בלי כאבים.. נפילת מתח.

בכל הכאוס הזה, זה הישג שמתחשק לי לחזור לאותה בועה של שקט, כהראש נח בין הרגליים שלך.

לפני שמתגלגלים חזרה למציאות הקורעת הזו.

אני חושבת שאחת הפנטזיות המוזרות שלי היא סופ"ש בדס"מי בצימר גדול, רק עם חברים בדס"מים.

יום שמתחיל בפריקה והכנות כמו כל חופשה, וממשיך לסופ"ש מלא היררכיה, סשנים והנאה.

מתחילים בפליי, מוסיקה ושתיה אחרי שאכלנו ארוחה מוצלחת. ממשיכים באנשים בספייס ששקועים במה שהם עושים ועד שיחות שטותיות ליד הבריכה, פשוט להרגיש חופש ושחרור.

חדרים זוגיים, רק למקרה שרוצים ללכת לישון, או אולי קצת פרטיות למי שזקוק לה.

פשוט צריך גרעין של חברים טובים כדי להנות מזה.. לפחות יש לאן לשאוף. 😋

הגרסא המצונזרת כי יוטיוב לא משתף פעולה 😜

אני שונאת עדינות, אבל אוהבת שמכריחים אותי.. 

אז לפעמים אפשר לחבר את שני הניגודים האלה לחתיכת סשן מנטאלי בשבילי.

לא יודעת למה הסכמתי שניפגש, ידעת שאני לא יכולה לעשות יותר מדי כרגע, אבל היית נחוש לגרום לי להרגיש משהו.

יושב לידי, נצמד בזמן השיחה, ואני כמו בתולה, לא בטוחה איך מתנהגים עם מישהו שלא מוריד אותך על הברכיים אלא מפלרטט קודם בנגיעה. הסומק עולה בלחיים, הנשימות הופכות קצרות ומהירות.

אני משותקת ואתה כבר חופן אותי, מלטף כל חלק בגוף וממשיך לדבר כאילו כלום לא קורה, מסתכל לי עמוק לתוך העיניים.

"איך אני אמורה להתרכז במה שאתה אומר?" אני שואלת.. "כדאי שתקשיבי, יהיה מבחן בסוף" אתה אומר וצובט לי את אחת הפטמות. ואני באמת מנסה, אבל כשהיד שלך מגיעה אל בין הרגליים שלי אני מאבדת ריכוז..

אתה מלקק לי את הצוואר, מעביר בי צמרמורת של ספק חרמנות, ספק חלחלה. תופס לי את היד בכוח כשאני מנסה לגעת חזרה. מושך את הראש שלי אחורה כשאני מנסה להחזיר לך ליקוק או נשיקה בצוואר.

אסור לי לגמור ואתה יודע זה, נהנה מזה.. גורם לי להתפתל לך על האצבעות כשאתה מתגרה בי, נוגע לאט, מחזיק את הפנים שלי להסתכל לך עמוק בעיניים.

עוצר בפתאומיות ושואל אם אני רוצה שתמשיך, ואני בעיניים מתחננות מהנהנת. "אני לא שומע" אתה אומר, "כן בבקשה!" אתה מוריד אותי על הברכיים סופסוף מולך, "תרוויחי את זה, ידיים מאחורי הגב" אתה אומר, פותח את הג׳ינס ונעמד מולי.

"אל תתאמצי, פה גדול.." מתחשב שכמוך.

"עכשיו שלב השאלות" אתה אומר אחרי שגמרת לי על הפנים. טעות= צביטה ומשיכה בפטמות. תשובה נכונה= מלטף לי את הכוס עד הטעות הבאה.. 

לא צריך הרבה בשביל חוויה.

הילדה הקטנה הזו בראש ש"לא רוצה" בכוונה.

כשהייתי בזוגיות רעילה היא השתלטה לי על המוח, את מנסה לתפוס שליטה בדברים הקטנים ומפתחת אנטגוניזם לדברים שאהבת, רק בשביל לא לתת את הסיפוק למי שפגע בי שוב ושוב.. לא לתת לו להנות ממי שאני באמת. השאלה מי נענש כאן בסוף?

זה סוג של תגובת טראומה, היא בתת המודע, מאוד קשה לשחרר אותה.

אבל קטע כזה בבדס"מ, כשבאמת רוצים להתמסר, זה משתחרר לבד.. זה אולי תהליך כואב, אפילו פיזית בחזה, אבל הוא כואב בצורה נעימה, מדליקה, בצורה שאני אוהבת. להתכופף בחוסר רצון ועם הרבה חשק.

כמו לדוגמה, כשאני בהתקף חרדה ולא רוצה שיגעו בי, הוא תופס אותי בכוח, בין אם מצמיד אליו, ובין אם סתם עם היד. אינטואיבית  יודע שאני צריכה את הקיבוע הזה, עד שזה משתחרר, כי מולו אפשר לבכות ולרעוד גם בלי שליטה.

זה פשוט יוצא החוצה, כאילו נשפך מתוכי רעל.. ואז אפשר להירגע, לשקוע בשלווה לא ברורה.

ואולי בגלל זה אני רוצה ללכת לכל קיצון שאפשר, כי גם ככה אני מרגישה בטוחה, גם אם התגובה שלי לא תהיה "טובה", זה לא מפחיד אותו.. וגם ה"אנטי" עובר.

אני יכולה להיות מאוד סלחנית כלפי אנשים, כי כמעט תמיד, אני אצליח לשים את עצמי בנעליים שלהם.

אם יש משהו שיוריד לי גם מהאדם הכי מושלם ואינטליגנט- התקרבנות.

אולי כי תמיד ישבתי על הקיצון השני, תמיד חיפשתי קודם איפה אני לא בסדר. גם זה לא בריא במיוחד, כי לא תמיד אני זו שלא בסדר.. אבל אני תמיד מחפשת איזון.

גם גברים וגם נשים חוטאים בזה ונפגעים, נכנסים במודע למשהו שהם יודעים שלא תואם את הצרכים והרצונות שלהם כי הם לא מוכנים לוותר על האדם שמולם. אחר כך מאשימים את כל העולם בכאב, ומה אתכם? שבחרתם במודע להיכנס למצב בעייתי שמצריך פשרות מראש?

אין עוצמה גדולה יותר מלדעת שטעית ולהיות מסוגל להודות בזה.. אין דבר דומיננטי יותר ממישהו/י שלוקחים אחריות.

בסופו של דבר, אנשים יכולים לפגוע בנו לפעמים גם בלי כוונה. לפעמים אופי מתנגש באופי גם אם יש כימיה מטורפת. לא תמיד מנסים לפגוע בנו, לפעמים אנחנו פשוט לא מוכנים לוותר על משהו בתקווה שישתנה להתאים לנו גם אם זו לא המציאות.

אל תתאימו את עצמכם, תתאימו את הסביבה שלכם. אל תאשימו אחרים במה שקורה בחיים שלכם, זה בשליטתכם בלבד. 🦊💜

מתחשק לי להיות אובססיבית לפעמים, אני פשוט לא כזו.

אני אוהבת לקרוא נשלטות שאובססיביות לשולט שלהן, לפחות אלו שזה מתבטא אצלן בצורה בריאה. (בזוגיות רגילה, אובססיביות זה פשוט מזיק) זה מדליק לראות את התהליך של האגו שנשבר בשביל לספק אדם אחר, החוסר אונים שבין הרגש שמשתולל לצורך להתמסר.

זה סוג של פטיש, הערצה לכל דבר, והיא מה שגורמת לנו לרצות לרדת על ארבע ולספק. לא מספיק להימשך, לא מספיק לרצות, צריך פשוט לתת לגוף ולמוח קצת להתמכר לאדם ולא לאקט.

זה קו מסוכן ללכת עליו, ואם לאמר את האמת, אני גם לא בטוחה איך משחררים את המחסום הזה, לתת לאובססיביות לצאת.. בסופו של דבר, גם תמיד יגיעו תסמיני גמילה מכל התמכרות. 

אבל החיים קצרים מדי, מלאים בחוויות קיצוניות גם ככה, רובנו ניפול ל"הרגלים רעים" כאלה ואחרים בכל מקרה, אז למה לא להנות מהם? למה לא לבחור לנו את ההתמודדויות וההנאות שלנו כל עוד אפשר? אפשר בכלל?

ואיך מחזירים את המוח שלי לישון? סופ"ש שמח 🥳

זה משפט שמי שעוסק באומנות לרוב יכיר, התהליך ליצירה יכול לקבל צורות מאוד מכוערות לאורך הדרך, לפני שתופיע מולנו יצירת המופת הסופית.

אני מתעצבת ומשתנה, לטובה ולרעה, אבל התוצר הסופי עוד לא שם..

לפחות למדתי בתקופה האחרונה, בלית ברירה, לקבל עזרה, לקבל קצת חום וחיבה מבלי להרגיש חייבת לתת מעצמי משהו חזרה. נכון, אני כבר לא מתרגשת כמו פעם, לא חוה את אותם הרגשות בשום צורה, אבל לפחות חוזרת להנות ממגע. 

אני לא יודעת למה, אין לי אמצע.. אני כנראה טוטאלית יותר ממה שחשבתי, לפחות כשאני מגיעה להחלטה. להרגיש יותר מדי או לא להרגיש בכלל, מסתבר שמעדיפה שלא להרגיש. חבל שלא מצאתי את הכפתור, הוא פשוט כיבה את עצמו לבד.

וזה עצוב קצת, כי לפעמים מרגיש שהאנשים הנכונים מגיעים אלינו בזמנים הכי לא נכונים, ולא פייר להשלות אותם.

יהיה לי רגע שאעז להרגיש מחדש, אחרי הכל אי אפשר להימנע מטעויות, אבל גם אותם נהפוך לחלק מהיצירה.. כמו שבוב רוס אומר, Happy little accidents.

I can buy myself flowers

Write my name in the sand

Talk to myself for hours, yeah

Say things you don't understand

I can take myself dancing, yeah

I can hold my own hand

Yeah, I can love me better than you can

פעם היו לי כמה כאלה.. חברות שהפתיחות איתן הייתה בצורה של לחוות דברים חדשים יחד.

חברות שאפשר היה לעשות איתן סשנים רגעיים או סופ"ש של חוויות. כאלו שאפשר לחלוק איתן בלי טיפה של חוסר ביטחון או דאגה.

זה דבר שקשה למצוא, מישהי שהדינמיקה איתה היא של אהבת חינם ופתיחות מלאה. מישהי שאפשר לסמוך עליה שלא תעבור את הגבולות שלך ואת לעולם לא תעברי על שלה, מישהי שאפשר לספר לה את כל החוויות הכי מלוכלכות ומביכות, ותרצה להיות חלק מהן במקום להרתע.

אני לא יודעת אם זה תלוי אופי או תלוי חיבור, אבל אני מתגעגעת לזה. לפחות יש לי את הזמן לזמן לי, להשקיע בזה, אולי גם למצוא מחדש. 😊

הדחקתי את המשיכה שלי לנשים, היה לי אקס שהיה מאויים מזה לרמה שהאשים אותי בבגידה עם חברה, המצחיק שעל ראש הגנב בוער הכובע- זה מה ששניהם עשו לי.

אז היום אני מבינה שדווקא אותן חברות שפתוחות לחוויות האלו, לעולם לא היו עושות לי דבר כזה, ובסופו של דבר הבינו אותי יותר ממה שכל גבר יכל להבין.

ובני זוג? נחה מהם לבינתיים ממילא, כנראה שאלמד מה נכון לי תוך כדי פעולה.

🦊