אני יודעת שאתה יושב מול המסך.
אני יודעת שאתה ממתין.
בכל פעם שאתה רואה אותי כותבת אתה מתקשה קצת.
בכל הודעה אתה משמיע אנחה של גירוי. אתה ננעלת. אתה ננעלת על גורה. לאן הצלחתי להכנס אדוני? לאיזה חדר בלב פרצתי? חצופה שכמותי...עכשיו אתה מחכה, חסר סבלנות, עצבני, חרמן, מחכה שאני אפתח. מתפלל שאני אתרכך. רוצה שאני אלחש לך שאני שלך ורק שלך ואתה כל עולמי. רוצה שאקדיש לך אובססיה. אפתח תלות. אני יודעת מה אתה רוצה לשמוע. ואני יודעת שאתה מותש ולא מבין כיצד לקבל את זה ממני. אני סגורה לך. אני מרוחקת לך. אני מוזרה לך. אז מחוסר תקווה אתה שולח אותי לכתוב. "תכתבי עלי אנה". תכתבי...כמעט שבוע של שיחות בלתי פוסקות, הודעות זולגות. מחשבות רטובות . לכתוב עליך. אתה רוצה לשמור עלי, לגדל אותי. לחנך, לאלף, לגעת, לזיין, ללטף, להכות...ואני צריכה לכתוב. לכתוב לך כי אני לא מסוגלת לומר לך בפנים.לא מסוגלת להודות לך על מה שאתה נותן לי. על החום ועל התיקון. על ההתפתחות והגדילה. אתה נותן לי להרגיש בטוחה ובו בזמן לחשוש לחיי. אני מייחלת להרגיש את ידך הכבדה אני מייחלת להביט לך בעיננים ולהכנע לך אדוני. פשוט להכנע. לתת לך לשלוט. לתת לך להחליט מה טוב לי ומה אני צריכה. אדוני. תודה לך. שאתה יודע מה ומי אני עוד לפני שאני מבינה בכלל. אני שלך. רק שלך. אתה שלי.רק שלי. אני לא מצליחה לחשוב על משהו אחר. לא רוצה לאכול. לא מצליחה לישון מאז שהרכתי אותך. נעלת אותי. צדת אותי. כבשת אותי מלכי. עשה בי כרצונך. הכאב ותאהב. אל תשאיר לי מקום לברוח.
אתה התיקון שלי.
