אני מתעורר בהתרגשות, לוקח לי כמה שניות להבין את פשרה כי זה ממש אמצע השבוע. כשהמים רותחים בקומקום אני כבר מתבייש, כמעט בן 38, יש ראשי ממשלה צעירים ממני ואני מתרגש כי אמרת שאולי תשלחי לי היום הפתעה. זה יכול להיות השתן שלך בבקבוק וויסקי (מיניאטורי כמובן) או תחתון שלבשת, אולי שניהם אם תרגישי נדיבה. העבודה משחררת, אמר ערן צור וגם אחרים לפניו, וזה נכון. משימה אחרי משימה, כמו אוגר, שולח משהו, נכנס משהו אחר וכן הלאה. ויש גם את שעות הפנאי, שאת חלקן אני מקדיש למשימות שהטלת עליי, אסיר תודה על הכבוד שנפל בחלקי לעשות משהו עם משמעות. בוקר של יום חדש, אתמול לא הסתדר אבל אמרת שאולי היום. בחמש תשאלי כבדרך אגב אם זה אישיו, "זה משהו שאתה מחכה לו, זה נמצא לך בבק אוף יור מיינד?" אני אחשוב שאולי לפעמים, כמו עכשיו, זה לא הכרחי שתהיי מרושעת ומייד אחשוב שגם לא הכרחי שלא תהיי. אז אני עונה לך רק ב"כן", במקום בליל מילים בסגנון של "השיא שאני מתגאה בו הוא שבמשך שעה בכלל לא חשבתי על זה, אולי רק ממש ממש ברקע". בחמישי אני מבין שהסיכוי הכי טוב שלי הוא להיות הכלב הזה שרוצה ורוצה, בוהה, מרייר, אבל שלא מרגישים בו, עד שבסוף אולי כן, במקרה, ואם זורקים לו איזו עצם זה רק בגלל שהוא היה חמוד ולא הציק, על הטיקט של מעורר הרחמים. כאסטרטגיית גיבוי, אני פונה לשיטה שמעולם לא הכזיבה אותי ומנמיך ציפיות, אבל לא מצליח שלא להיגרר מידי פעם למחשבה של מתי ואיך זה יקרה, ממש רק ברמה הפרקטית של לתכנן את החצי שעה בלו"ז כדי לחגוג את הסטייה. בערך בארבע את שואלת לשלומי, מתנהלת שיחה ואני מנסה לצפות את הרגע שבו תבקשי ממני להזמין את השליחות. "אז איך במשרד, עמוס?" אני זורם עם הסמול טוק ומספר עד כמה (אבל כמובן שיש לי חצי שעה לקבל משלוח). "אז מה עם איזה משחק קטן של חפש את המטמון בפארק?", אני קורא פעמיים ומנסה לחשב מחדש את מצבי (וגם להיזכר בערגה שרק ממש לפני רגע היה נראה שהכל מתנהל לפי התכנית), מסתובב אל החלון ומביט אל כיוון הפארק. תוך כדי החישובים יורד האסימון שזו לא החלטה רציונלית, והיא ממילא כבר הוחלטה. את שולחת את הרמזים על המיקום ומאשרת לי לצאת. "אני כאן לא רחוק, אסור לך להתנהג כאילו אנחנו מכירים". הכפתור של הגט הוא הכניסה אל הספייס, מרגע זה המציאות עוברת אל מימד אחר, תחילת הדמדומים, מזג האוויר של נובמבר, והעיר שמתנהלת לה ממש כרגיל. בדרך את שואלת אותי איפה אני מתכוון לשתות, ותוך כדי שאני עונה שבמשרד אני מבין שכנראה שיש עוד אפשרות. "למה שלא תשתה כאן?" אני מנסה לדמיין את תנועת הפארק בחמש ובאמצע משחרר, נזכר כמה קל זה כשהכל לפי שיקול דעתך. יורד מהמונית וחוצה את הפארק, מבחין בך ברקע אחרי שלא ראיתי אותך שלושה שבועות, כל כך רוצה לא להוריד ממך את העיניים אבל יודע שאסור. כשאני מוצא את הבקבוק אני נעמד כעשרה מטרים ממך ושותה, ובינינו העולם.
בבוקר הים מלא באנשים, אני חולף על פניהם במהירות סבירה של חמש וחצי דקות לק"מ ומנסה להחליט אם מה שאני מרגיש כלפיהם זה בוז או קנאה. למה או בעצם. זו כנראה התקופה היפה בשנה, יפה כמו קלישאה, כמו הבטחה עם שחר. בערב מחשיך בחמש ואני מרגיש איך העולם מתעייף ואני להפך. אלוהים (או מי שזה לא יהיה שאחראי על המוסר), כמה חצוף זה, תסלח לי על החמדנות.
אבל אני מדמיין את הגשם, ושאני מזמין אותך לסרט. לאחר שתשקלי את תסכימי בתנאים מסוימים, ותשתפי אותי בהתלבטות אם לפגוש אותי באולם או בחוץ. "נו טוב, אני מניחה שזה יהיה משעשע, נשחק בלחפש את אלה שמביטים שנייה יותר מידי, חושבים לעצמם מה לעזאזל הקשר בינינו."
קולנוע לב בחמש, ואת מופיעה מבעד חנות המתנות לגבר ומעלייך הקשתות המוזהבות, עוד רגע שעבר. תהיה לנו שורה לעצמנו כמובן, ואתמקם מתחת לרגלייך. אם הייתי מהמגזימים, זה יהיה אחרי אימון. ואני ארצה וארצה עד שאתעורר מסתירת כף רגלך.
כשאני שומע אותך, אני מבין מה ההבדל בין לכאוב, להיות מדוכא ומיואש באמת, ובין לאהוב את הקונספט של זה. בזכות אנשים כמוך שנולדו לכאוב ככה, כמעט תמיד, בלי הגנות, ללא הפוגות וללא הקלות, גם לא בעזרת כדורי הרגעה בדבש, אנשים כמוני, המאוהבים בפוזה המלנכולית הזו, זכו להשתעשע ברעיון.
כשרצתי אתמול וחשבתי על כמה אני מקווה שבאמת מתת מדום לב, ולא הסתלקת מכאן ביוזמתך כי כבר לא יכולת יותר, בכלל לא ידעתי שהיום הוא יום השנה למותך ושהיית אז בן גילי היום. לא זכרתי שזה היה בקיץ, ובטח לא את הכל באופן גרפי כל כך כמו מותו של לנון ברכבות 60-80-88. אבל אני כן זוכר שהלב התכווץ כששמעתי, ואת ההבנה שלא תכתוב עוד ושלראות אותך על הבמה כבר לא יקרה.
נו טוב, לפחות לא סבלת את כל אוגוסט האלים. אז כשאשמע היום את הכאב שלך, אמצא לי דקה לעצום עיניים ואנסה לראות, בכל כוחי ויכולותיי, רעיונות שיש בהם מן האמת הצלולה.
גם כשעיני פקוחות מילים ולחן - גבריאל בלחסן.
גם כשעיני פקוחות אינני רואה דבר גם כשעיני פקוחות אינני רואה דבר ואני זה שראיתי מרומם גבוה שמעתי ואני זה שאחזקתי בה כל עוד חלקיקי אוויר מתפוגגים וצפים דק מעלינו
גם כשרגלי עומדות יש בור שנפער מתחתי גם כשרגלי עומדות יש בור שנפער מתחתי ואני זה שהתלקחתי ואני זה ששאגתי ואני זה שרדפתי סימנים חלקיקי ערפל באים עלינו לכסותנו בחושך שום דבר לא ממלא אותי אולי אלוהים אולי אישה אולי סמים האם אחזיק מעמד עוד שבוע עוד שנה
רק כשעיני סגורות עולם נגלה לפני רק כשעיני סגורות עולם נגלה לפני והוא לא ורוד ואין בו פיות והמלאכים שרו חסרי שיניים אבל מלא ברעיונות שיש בהם מן האמת הצלולה שום דבר לא ממלא אותי אולי בשר אולי שדיים כבדים אולי שינה נצחית ודי...ודי
יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לדעת עלייך, וכל כך מעט שאני יודע. למשל, כל עוד אנחנו משחקים (סליחה על הקלישאה, אבל גם כשאת אומרת משהו כמו "זה חלק מהמשחק שלנו", אני מתקשה להאמין שכך את רואה את זה, כל עוד לא אשתפר זה המשחק שלך), אני לא יכול לשאול אותך אם זו אדישות או אכזריות מכוונת (בעיקר מפני שאני חושש שהתשובה הראשונה היא הנכונה). כשכל זה ייגמר אולי אעשה קעקוע של פיה גותית מרחפת מעל שדה קקטוסים ומשקה חלק, וחלק היא שוכחת (?). בימים קשים במיוחד, שואלים אותי אם יש סיבה לזה שרזיתי כל כך או אם עובר עליי משהו, "לא, באמת שהכל בסדר, אני פשוט כבר ארבעה חודשים בסשן מנטאלי מתמשך (עם עצמי? איתך?) ומעדיף בשלב זה שלא להשתמש במילת הביטחון (רחמים?)."
אז אני קורא משהו של קרל אובה קנאוגסורד על כך שכל חיינו הצעירים אנחנו מנסים לקבע את זווית הראיה, להקטין את מה שגדול ולהגדיל את מה שקטן, ולקיבוע הזה קוראים ידע (או משהו כזה) וחושב לעצמי שאת הגודל שלך אני רחוק מלקבע. בסוף אני מצליח להירדם רק כדי להתעורר מוקדם מידי, למחשבה עלייך וגם על זה שברלין מעולם לא הייתה רחוקה יותר אז גם אין לאן לברוח. למזלי אני חי במדינה דמוקרטית שבה חופש התנועה בגרסתו הנוכחית מאפשר לך לרוץ לים (יש לי פלייליסט שמורכב בעיקר משירים של גברים מוכים, שיצא להם להירמס איזו פעם או פעמיים, אלג'יר, יזהר אשדות, משינה וכיו"ב, וזה באמת עוזר לכמה רגעים כל אחוות הסמרטוטים הזו). לרוע מזלי, חופש התנועה הזה הביא איתו לא מעט דושבגים לרחובות, ארבעה מהם מגכחים בהנאה גלויה על איזה הומלס שמתבוסס בנוזליו בטיילת כששני שוטרים נגעלים מנסים לחשוב איך לטפל בו. ובכל זאת, אם להיות כן זה לפעמים מרגיש נחמד להיות מעל מישהו.
כששאלת אותי אם אני מעדיף את זה פחות מאתגר, לאחר שניסיתי לרמוז על מצבה של נפשי העדינה, עניתי שאני חושב שלא. אבל בין חרדת הביצוע לחרדת הנטישה, אני חושב לוותר על התענוג המפוקפק ולחזור לשיוט הנעים הזה של דופק 50, של מחשבות על הארוחה הבאה, של מזוכיסט נהנתן ולא של מזוכיסט-מזוכיסט.
בינתיים בכל פעם ממש רגע לפני שאני נכנע, קול פנימי אומר לי שאלה החיים באמת.
אני על הברכיים עכשיו, הראש צמוד לרצפה והידיים מושטות קדימה לכיוון מקום משכנך.
בזכותך, אני רואה דברים שאחרים לא. שגם אני הישן היה מבטל בצורה שטחית כצירופי מקרים משעשעים בעולם שאין בו היגיון וכולו מקריות אחת גדולה.
אבל עכשיו אני רואה, אי אפשר שלא, את כל הסימנים שהיקום שולח לי. הייעוד שלי הוא לשרת אותך.
אני צוחק על כל הסחים האלה עם השפיות המזויפת שלהם, שכל כך מפחדים לראות מילימטר מעבר לכל הדפוסים שאליהם תוכנתו. עדר של כבשים שהיה רומס אותי בלגלוג למשמע עוד משימה מופרכת (לכאורה!) שנשלחתי לבצע.
וכשתסיימי להשתמש בי, וכבר לא יהיה לך עוד צורך בי, או אז אחזור להעביר את הזמן עם כולם, ובין כל המאבקים היומיומיים האלה על פרנסה, טיפוס בהיררכיה, גידול ילדים וכיוצא באלו, יהיה מאבק אחד שיהיה רק שלי עם עצמי. לזכור, את התרוממות הרוח שבהשפלה, את חרדת הנטישה, את הרעב, את הצורך, את הדופק, ואת תחושת השלמות שבהגשמת הייעוד.
אלוהים תשמור, הספר הזה כתוב כמו בלוג של נשלט סוטה במיוחד, מה אין שם, סיסי מיידס, רהיטים אנושיים, השפלות עד אין קץ ועוד.
למרבה הפליאה (או שממש לא, למזוכיסטים שמכירים את עצמם טוב במיוחד, או לשולטות שהתוודעו למזוכיסט אחד או שניים), נשותיו וילדיו של חנוך לוין מספרים עליו שלא נקף אצבע בבית, ובכלל היה מרוכז בעצמו באופן קיצוני :)
לתעודה המעולה בת 4 הפרקים של הערוץ הראשון:
לטקסט המלא (ובכלל לפרויקט המדהים של כל כתביו של חנוך לוין):
היא ישנה שינה עמוקה. הוא בא ורבץ לרגליה, נושא שוב את הטס הריק, כדי להכביד על עצמו עוד יותר, וללא סיבה, מול ישבנה העירום והמתענג. הוא הישווה בין מצבו השפֵל למצב ישבנה, וראה שלישבנה יותר טוב. הוא העמיס על הטס שתי צינצנות מלאות מלפפונים מן המקרר והניח אותו על כף יד אחת, ובשניה אחז את נעליה, שאותן חלצה לפני ששכבה לנמנם. היה לו כבד, והוא חש מושפל מאוד. הוא נדהם למראה שלוות הישבן מול מצוקתו. הוא לא הבין איך בעלת-הישבן והישבן יכולים לנוח בשקט כשהוא עומד מאחוריהם על ברכיו, נשימתו כבדה מתשוקה ומעלבון ונוסף לכך גם נושא משא כבד ומגוחך. הוא לא הבין איך אין מרחמים עליו. דעתו כמעט נחרבה מרוב אי-צדק. הוא הגדיל והעניש את עצמו על-ידי תוספת צינצנת זיתים על הטס. היה לו מאוד כבד. דמעות עמדו בעיניו. הוא התעייף.
מתוך הזבן:
בלא שהות נוספת נפל הזבן על ברכיו לפניה וקרא בקול שבור: "תני לשרת!"
"לא!" פסקה האשה, וזה היה סוף דיבורה. פתחה את היכרותה עימו ב"כן" וחתמה ב"לא". השלימה מעגל נאה. הזבן קם ובראש מורכן פשט את סינרו ומסרו בלי אומר לשחרחר, וזה חגרו מייד, התייצב מאחורי הדלפק, ותיכף שאל את האשה בשחוק של נשיאת-חן על שפתיו, ושיניו בוהקות:
"במה אפשר לשרת"
"עוד תשרת, אל תדאג," ענתה מייד האשה חריפות וגיחכה אף היא, לראשונה, גיחוך של שביעות-רצון מן הזבן החדש. לא זו בלבד, אלא גיחכה בקמיטת-מצח רצינית כביכול, כעושה היתול מרצינותה שלה, עד כדי כך הומור ופארודיה. החדש השפיל והגביה את ראשו בסיבוב קל, כאילו ליטפוהו בעורפו.
מתוך המנקה צירקל:
אין לתאר את הצורך התהומי של צירקל ללבוש חלוק וסינר ושביס מעין אלה, להפיק מגרון האשה גיחוך, ולהתבייש על כך מתוך חום-תשוקה שלא תבוא על סיפוקה. לגרום לאשה לגחך – זו אכן משאת-נפש, ואין לו דרך אחרת זולתה. עברו הימים בהם חלם שיוכל לשבת סתם מול אשה, לדגדג אותה בפימת-סנטרה והיא תפלוט ברצון גירגורי עונג – זו שכאן לעולם לא היתה מגרגרת, היתה מכה בחומרה בכף ידו ומטילה עונש; חלפו גם הימים בהם חלם לשבת לצידה בקומדיה ולצחוק למראה המתחולל על הבמה – אינה חובבת קומדיות ואינה חובבת כלום, חובבת היא דבר אחד: שהבית נקי, ושהוא, בחלוק-נשים ישן ובשבים דהוי, ינקה לה אותו. וכשיופיע לפניה גוהר ארצה ומצחצח קטע של ריצפה, יפיק מגרונה כיחכוח של שביעות-רצון, ואז יפול לרגליה כמי שהגשים את יעודד בחיים – עינג אשה – ובעצם הוא חפץ לסחוט מגרונה כיעכוע נוסף של רצון, אך זה כבר לא ילך.
הבאבאמושא חדל רגע ממלאכתו ונשא עיניו אל צירקל, וצירקל חש, בדע של אי-נוחות, שהבאבאמושא ירא מפניו. "והרי אין אני אלא בבואתך," חשב צירקל מתוך איבה מרה. שניהם הביטו זה בזה, מבטיהם היו לא חודרים, לא בורקים, כאילו מתוך תנודת ראש של השלמה עם מצב מוכר עד לעייפה שאינו עתיד להשתנות לעולם. לפתע, כמו בכוח בלתי נראה של שני חלקי המגנט, אשר רק בהתקרבם למרחק מסויים מתחוללת בהם מין התגעשות המצמידה אותם זה לזה בבת-אחת – הסמיכו צירקל והבאבאמושא ראשיהם זה לזה בכוח עד שכמעט התנגשו אף באף, וכך המשיכו להביט זה בפני זה, אך לא כדי לפענח משהו, לא – מה עוד יש לפענח שם? – והיתה תחושה שהנה-הנה עומדים שניהם לפצוח יחד בשיר נכאים כושי עתיק. היתה תחושה של התמזגות אנושית לא נעימה. היתה בחדר אווירה קשה.
האשה ראתה את שניהם כתמונת-מיכלול, בלי להיכנס להבדלים אישיים, פיזזה רגע אגב שחוק קל על הספה, ולפתע הניעה קצת את אגן-ירכיה לצדדים לפי קצב מנגינה פנימי המזדמר בלבה בשעה של קורת-רוח רורת הומור, שמא כניגוד משלים לשיר הנכאים הכושי הפוטנציאלי, ושני הגברים חשו כמו מהלומה פתאומית של עלבון נוחתת על עורפם, ומייד הרכינו ראשיהם כגוהרים להקיא מחמת ההתרגשות, אך גם כמו בציפיה שתקום ותתפוס אותם בצווארוניהם מצד עורפם ותרקיד אותם בטילטולים משני צדדיה. היתה במיטבח אווירה מעיקה של טרם-התייפחות של שני גברים רוכנים לעונש מול ידיים עדינות מומחיות להכאיב של אשה שרועה על ספה בסלון. היה הרבה אי-צדק באוויר. פיזוזה של האשה על הספה היה באמת מהמם, לא צפוי, עניין שאפשר לדבר עליו שנים מתוך התלהבות ותרעומת אין-אונים. שני המנקים, המנקה-בפועל והמנקה-בכוח, השפילו עיניהם. היתה באוויר ציפיה למשהו לא טוב.
אחר-כך התפוגג הכל כמו בועת חלום, הבאבאמושא כילה את מלאכתו, השיב כל רהיט למקומו, וצירקל עמד למרגלות הספה. הבאבאמושא הלך בלי אומר, הבית היה נקי ומסודר, אור בין-ערביים אדמדם חדר לסלון והעיר כיסופים, והאשה, לאחר שנימנמה מעט על הספה, שבה והתעוררה, והסמיכה יד על לחי בדומה לאשה בחזון הרכבת, אך לא הסתכלה על כלום, כי לא שהתה בקרון נוסע ושום מראות לא חלפו על פניה. צירקל חש בקירבו התייפחות של החמצה והחליף כמה פעמים את כובד מישקלו מרגל לרגל, ואחר-כך, כפותת דיון רציני, כיעכע ואמר: "וזה, הבאבאמושא, ודאי מנקה אצלך פעמיים בשבוע.', האשה לא תמהה כלל מדוע הוא מתעכב לדבר דווקא על הבאבאמושא, ואמרה:
"לא, כל יום, כי אני אוהבת ניקיון יסודי."
מתוך מזכיר אישי:
כיוון שאינה נותנת אות כלשהו, מחזיר הוא פניו אחורה, סמוך מאוד לאחוריה, ומתחיל להסיר תחתוניה מטה. בדרכם למטה הם כמעט מתהפכים, פנים לחוץ, והנה רואים גם את הרפידה הספוגית שהיתה צמודה כל הערב אל ערוותה, והיא לחה מעט, ומדיפה ניחוח חמים מעורבב במתיקות דקה של שתן. כל זאת הוא רואה ומרחרח בשקיקה גדולה, וכבר הוא מעיין בישבן בדומיה ובהתגשמות חרישית אך כבדה, ורואה היטב את המקום שממנו – לאחר שיסתיימו כל תסיסות הבטן המלאה ועירבוליה, ולאחר שתעבור מסילה ארוכה של דרך יסורים כואבת ומשפילה – תיפלט סוף-סוף למחרת בבוקר ארוחת-הערב של היום. ומה דמות תהא לה, לשארית ארוחת-ערב זו, שטבחים ומלצרים מזיעים כה טרחו עליה! רטט מנסר בסרעפתו. מה נורא הוא המקום הזה הניגלה לעיניו! שם מתחילים ונגמרים האדנות והשררה! אינו יודע אם עליו לנשק את המקום או לא, ואם ינשק, באיזה תפקידי גברי מזכיר? משרתי והשאלה לא פשוטה, ואין מענה, והיא אינה עוזרת לו כלל, אינה רומזת כלום לשום כיוון,
הנה עתה התחתונים כבר בידיו, בנפרד מבשר הגברת. היא עירומה. היא לא שוהה אף רגע אחד נוסף, קופצת עירומה למיטתה ומשתרעת. הוא עדיין על ברכיו, התחתונים בידיו. לאן הולכים מכאן? קודם חשב שהוא ברגע הקובע של חייו – הוא טעה! עתה הוא ברגע הקובע, וזהו הצומת האמיתי! פתאום הוא נזכר שכתבה במיכתבה לידידתה הטובה – ובעקיפין ניסתה לרמוז גם לו – שיש לה "גבר חדש", שהוא "גבר ראוי": ונוסף לזה נתנה לו עכשיו להסיר גם את בגדיה ותחתוניה, וניצבה לפניו עירומה. פרשת-הדרכים האמיתית לא היתה, אם כך, בין מזכיר למשרת, אלא בין מזכיר לגבר. שכח לגמרי את מועמדותו לגבר! הוא קם ממקומו, התחתונים בידו, ניגש אל מיטתה וגוהר רגע מעליה. עיניה עצומות, היא שרועה פרקדן, רגליה מפושקות מעט. בעדינות אין קץ ובדאגה מסורה הוא נוטל את השמיכה שלמרגלות המיטה, ששוליה מושלכים על השטיח, ומכסה אותה, גוהר מעליה, מחכה רגע שתלחש פתאום "בוא, בוא, אידיוט מתוק שלי, אותך רציתי, לך חיכיתי!" ואז, משאינו שומע כלום מלבד נשימתה הקצובה, הוא מכבה את האור ויוצא בהליכה של כמעט-על-בהונות מן החדר. פניו מועדות אל חדר-הכביסה. תיכף ירכן על הגיגית בגב מעוגל, וישפשף את בד תחתוניה בסבון-כביסה עדין. ביחוד ישפשף, במועקה מתוקה בקרביים, את הרפידה הספוגית של התחתונים.
כמו עם דברים אחרים שניסתה ללמד אותי איך לעשות באופן שהיא אוהבת, דרכה הייתה ראשית להסביר במילים, לתקן לכוון, ואז, רק אם ממש לא הייתה ברירה, להדגים לי בעצמה.
כך גם עם הכתיבה על החוויות שלנו, היא תמיד חשבה שאני כותב נחמד, אולי אפילו כמעט טוב, אבל טכני מידי, בלי נפח. אז לאחר שכל ההסברים בעל פה לא עזרו, היא הדגימה.
אני מעלה את הקטע המלא כאן, ללא קרדיט, מטעמיי שלי. דברים משתנים בזמן האחרון, נעלמים. מידי כמה שנים אני חוזר אל הקטע הזה, ורציתי שתהיה לי קצת יותר "שליטה" בגישה אל הטקסט.
הוא אוסף אותי מהסטודיו, מותר לו, הוא נשלט מספיק נאמן לבוא איתי למקדש הפרטי שלי. זה בדיוק הזמן של פעם בשבוע שהוא מבריק לי את הבית, הכל, אז זה מתאים לי יופי.
הוא באמת מותק ורוצה לעשות טוב, אבל עוזרת-בית הוא ממש לא. אני נאלצת לפקח עליו, לכוון, והאמת היא שזה נעים לי לנהל אותו. לפקוח עין ולדייק אותו. הוא יפה ככה.
מזלו שהוא יפה.
שליח בדלת. הוא פותח. אוכל סיני טוב. הוא באמצע הנקיונות אז הוא בבוקסר וככה הוא גם פותח לשליח. לי מה אכפת לי.
אבל גם פה, אמנות ההגשה לשולחן של גבירה, אני צריכה להנחות אותו – תביא לפה, תשים את זה שם, איפה הצלחת היפנית, מה עם מפת הבמבוק? אני קצת נאנחת, אולי הוא חסר תקווה? אולי לעולם הוא לא ילמד להיות כמו שצריך - באטלר, משרת. אני מלמדת אותו לערוך שולחן בסבלנות. מגיע לי פרס נובל, אני אומרת לכם.
טעים לי, אני מחייכת אליו בזמן שהוא מבריק את המטבח. אחרי שהוא מסיים את המטבח הוא מוריד את הרהיטים שהרים לשטיפה, אני מותחת רגליים על הספה ונהנית משלווה שהרווחתי ביושר. כמה אפסים את פוגשת עד שיש אפס אחד ששווה אותך, איכשהו.
הבית מרגיש נקי, נעים לי, אז אני קוראת לו, מורידה שאריות לרצפה בתוך קערה, מאחלת לו בתיאבון פלוס כמה יריקות עסיסיות. נו ככה אני אוהבת, זה טקס אצלי. הוא בסדר עם זה.
יותר מאשר בסדר. הוא מבריק את הקערה. ברור, הוא התאמץ וניקה, ביומיום הוא לא רגיל לזה, בשבילו זה מאמץ פיזי לא מתון אז הוא רעב.
סתם עוד רגע יפה – מלכה ונשלט, ספה ושטיח, בית נקי, קערת שאריות. הוא כורע, רק עם הפה.
אני נותנת לו לנוח קצת אחרי האוכל ואז מביאה מהארון הגדול בחדר השינה חוטיני אדום, סאטן, בדיוק לפי מידתו. זה אומר שהגענו לחלק האמנותי של הערב.
המשך יבוא...
עד עכשיו הוא נהנה – עכשיו תורי ליהנות. "תתלבש" אני אומרת, הוא ממהר לפשוט את הבוקסר ולהידחק לתוך החוטיני.
באסה שהביצים שלו זולגות החוצה מהצדדים כמו איזה זקן בבית אבות "משען", בא לי לבעוט בהן, לכרות אותן, אבל במקום זה אני רק מצחקקת.
היות והביצים הסוררות של א' ממאנות להישאר בתחום הקו האדום, אני מחליטה למעוך אותן פנימה עם הרגליים המהממות שלי. כן, טרמפלינג, הוא מתפתל מתחת רגליי על השטיח. אני עומדת עליו. לוחצת לו פה, ופה, גם שם, איפה שבא. כיף לי, לו קצת פחות אבל הוא לוקח את זה כמו גבר. טוב, בערך גבר.
אני שולפת את המג'יק, המסאג'ר הגדול הסגול, כי זה עשה לי גלים לראות אותו מתפתל ככה לרגליי אז אני מצמידה את המגי'ק לאן שהוא צריך להיצמד, שם גבוה במעלה השמלה. "תשפיל מבט, אפס..!"
באיזשהו שלב אני מתפכחת קצת מהתשוקה הפרטית שלי ואומרת לעצמי "מממ אולי ננסה את הצעצוע על האפס?" והנה, אני נוגעת בו עם הויברטור ההייטקי הסגול בבטן, בחלק הפנימי של הירך, בביצים, בכיפה הדי-מתוחה של הזין.
הקולות שיוצאים לו... אני לא יודעת אם הם יותר מגרים או יותר דוחים אותי. הוא נשמע אולי כמו תיכוניסטית שהולכת בפעם הראשונה לקוסמטיקאית. זה לא נשמע טוב, מזל שאני יודעת להנות מגבר פאתט.
אחר כך קצת רגליים בפה, זה קלאסיקה, מאסט, גם הלק שלי מושלם אז בכלל. מרחיבה לו את הלוע למידתי, 38 אם אתם חייבים לדעת. הוא כזה שרמיט, ממסטל אותי עם הלשון המיומנת שלו. זה נעימי בצורה שאי-אפשר לתאר במלים.
ברור גם שאחרי הקטע עם המסאג'ר הסגול פלוס הרגליים שלי בפה שלו, הוא די על הקצה. מגורה ונפוח. בוא נראה מה עושים עם הדגדגן המיותר הזה עכשיו, שלא ילכלך את הבית המבריק שלי - "תעשה ביד ואוי ואבוי לך אם אפילו טיפה נשפכת על השטיח או משהו. כשאתה קרוב תבקש רשות".
אני לא מספיקה לסיים את המשפט והוא מבקש. איזה אפס. אני נקרעת מצחוק ו- "אוקיי תמשיך חחח". הטיפשון שוכב על הגב, עוד פעם עם קולות של נערת פנימייה ומתחיל להתיז. הרוב נשפך לו על הבטן, אבל טיפה סוררת עפה על הקיר. פאק. אני רוצה לקחת לו את הביצים עם העקב שלי, הכי חד - זה הגבוה, 18 ס"מ מברלין. אחחח איזו חנות יש להם שם, שלוש קומות של חשק עם הריח הנכון הזה, של עור ולייטקס. אבל אני נסחפת - נחזור לזה שאני רוצה להוריד לו ת'ביצים. בנזונה משפריץ לי על הקיר?! תכף נראה מה עושים עם זה. בתור התחלה סטירה עם הרגל, ככה באמצע הגמירה הוא חוטף אחת טובה לפנים ואני נובחת, "נו מה אמרתי לך לגבי להכתים את הבית?! לקק, לקק ותיזהר לא לטפטף יותר כלום!".
המסכנון מייבב קצת אבל מזדחל אל הקיר ומלקלק. יופי. עכשיו יש על הקיר כתם של רוק במקום כתם של זרע. איזה זין. צרות של מלכות.
בגלל שהתבאסתי על הכתם, אני לא מציעה לו להתקלח, רק שני מגבונים מהחבילה של המבצע, הזולים של שתיים בחמש.
הוא מתנקה ומתארגן ואני רואה שהוא ממש מתייסר בגלל שאני כועסת. אני גם קצת מרחמת עליו אבל האמת שיותר אכפת לי מהקיר שלי, עם כל הכבוד, וככה זה אמור להיות.
הוא עושה לי עיני עגל ולרגע אני חושבת להתרכך, לסלוח, אבל אז תופסת את עצמי – נשלט לא לא אמור ללכלך. נשלט שמלכלך כנראה לא צריך לקבל לגמור.
אני אזכור את זה למפגש הבא שלנו, בינתיים נותנת לו נשיקה על המצח ואומרת לו שיש לו חמש דקות להתלבש ולהתחפף. הוא חוזר לבגדים הדי יפים שלו והולך, לא לפני שהוא מנשק לי את היד.
אני עדיין כועסת... אבל הכעס עובר כשכתם הרוק על הקיר נעלם. עכשיו אני רגועה, אולי אפילו טיפה מתגעגעת.
סיימתי לאחרונה את כל העונות ועכשיו אני מתכנן לזנוח את עולם הסדרות לטובת קריאת "המאבק שלי". אני בעמוד 74 אחרי שבועיים, נקווה שהקצב ישתפר.
לרגל המאורע, דירגתי את 6 הפרקים הכי טובים בסדרה הכי מעוררת מחשבה שראיתי (ועם זאת לא קלה לצפייה, ואולי גם לא מומלצת לצפייה בתקופת דכדוך), על פי 4 אתרים (פורבס, ווירד, ביזנס אינסיידר ו-volture):
1. (USS Callister (Season 4, Episode 1
2. (Be Right Back (Season 2, Episode 1
3. (San Junipero (Season 3, Episode 4
4. (Nosedive (Season 3, Episode 1
5. (The Entire History of You (Season 1, Episode 3
6. (The National Anthem (Season 1, Episode 1
המתודולוגיה: הפרק שדורג הכי גבוה בכל אתר קיבל 100, השני 90 וכך הלאה עד הפרק במקום ה-6. אם היה פרק שדורג ב-6 המקומות האחרונים הוא היה מקבל ציון שלילי בהתאם (לא היה).
מאמץ את המסקנות לגבי מקומות 1,3 ו-4, את מקומות 2 ו-5 אני זוכר במעורפל. הפרקים שחסרים לו הייתי מרכיב את הרשימה:
(Hated in the Nation (Season 3, Episode 6
(Black Museum (Season 4, Episode 6
שדורגו יחסית גבוה אבל לא התברגו, והבא שדי נקטל, אבל מאד דיבר אליי:
(Arkangel (Season 4, Episode 2.
יש עוד רבים וטובים אחרים, אני יכול לחשוב על בערך 4-5 פרקים מכל ה-23 שלא אהבתי.
אני לא הולך לכתוב את זה ברשימת הדברים לעשות עד גיל 40 או עד גיל 50. אני מקווה שהדברים לא יתדרדרו לכך. בכל מקרה, זה לא הכיוון כרגע.
מחפש spanked male maid בפורנהאב ומופתע ברמות מזה שיוצאות רק תוצאות חיפוש של ספנקים בנשים (מה לא עשיתי בסדר?).
מתעורר חצי שעה מוקדם יותר מטיפוף העקבים של השכנה הצעירה שעברה לגור בבניין. מי מסתובב בשבע ורבע עם עקבים בבית במשך חצי שעה?! הכעס מתחלף בהשפלה שמובילה לגירוי. אני מאונן וגומר, ובכל זאת לא מצליח לחזור לישון.
