סרטן הגדי

תעשו טובה.
להעצמת חווית הקריאה תעשו PLAY.


עכשיו יותר טוב?

עכשיו את נשמעת מצוין אבל התמונה נקטעת.

אתה רוצה לעבור לסקייפ?

לא לא. נשאר פה. תסגרי ותכנסי שוב.

עכשיו רואים?

עכשיו רואים מצוין.

אבל למה ההתעקשות על שיחת וידאו? אני לא אוהבת.

את לא צריכה לדעת הכל.

אז מה שלומך?

את זוכרת על מה דברנו לפני כחודש?

דברנו על הרבה דברים. אני לא...

דברנו על האמנות שלך.

לא לא לא. ממש לא.

זה כבר לא שיקול שלך.

זה עניין פרטי. אני לא עושה את זה.

את תעשי את זה איתי.

זה עניין פרטי. אני לא חושפת את זה.

את קוראת לזה אומנות?

נו אז?!

מה שווה אומנות אם אין לה צופים?

זה לא אותו דבר.

זה לא משנה. תתחילי להכין את הדברים. את הולכת לעשות את זה.

לא אני לא.

ואת הולכת לאהוב את זה יותר ממני אפילו.

אתה תקיא. אתה לא תוכל לעכל את זה.

אל תהיי חצופה. תתחילי.

זה לא נראה לי בכלל העניין הזה.

אני רוצה לראות את זה. דברנו על זה. התכוננו לזה.

זה לא עובד ככה.

זה יעבוד ככה.

אמממ..... אתה בטוח?!

תשתקי ותתחילי.

טוב. טוב. אל תציק. תהיה נחמד.

פאק...יש לך את הדברים האלה מוכנים?

אממ...כן. בערך.

ולא רואים אותך בעבודה או בחוץ עם כל החרא הזה עלייך?

אני תמיד עם שרוולים ארוכים. תמיד. אין שאלות.

מה את כותבת שם?

את השם שלך.

מה את דפוקה?! תכתבי משהו אחר. מה אני צריך את השם שלי עלייך?!

חשבתי שתאהב. מן הקדשה.

זונה מטומטמת שלא שווה כלום.

תודה.

ואוו. נראה מדהים. את רגועה כמו כבשה. לא ייאמן.

זה בא עם הניסיון.

פאק. זה לא כואב?

לא בשלב הזה.

ואוו מדהים. כמה עמוק את יודעת לחתוך? או כמה לא עמוק?

אממ..ניסוי וטעייה.

מדהים. אני לא מאמין שאפילו עומד לי מזה.

זה חולני. ממש חולני. אני נראה לי מפסיקה.

את לא מפסיקה כלום חתיכת צואת אדם שכמוך. את ממשיכה.

אחחחחח.....

מה זה סקרפל?!

מה חשבת? שאני אשתמש בסכין יפנית?? זה לא מדוייק. סקרפל הרבה יותר מדויק.

את לא נורמאלית. מה את מחייכת?!

אני יודעת. אחחחח......

ואוו. אני כמעט מתרגש. זה מדהים.

אחחחחח....

לאורך הזרוע? את לא נורמאלית. כמה דם. ראבאק...

להפסיק? זה יותר מידי?

תמשיכי. אני רוצה יותר.

אחחחחח....טוב.

מתי יודעים להפסיק? כמה רחוק את לוקחת את זה בכל פעם?

אתה לא נגעל?

ראיתי דברים יותר מגעילים.

אייייייייייי.

פאקקק מי. כמה דם. לא ייאמן שאני עד לזוועה הזו.

אני מפסיקה.

את לא מפסיקה!! you worthless piss of shit!

די. תפסיק ***. זה לא מצחיק.

אין להפסיק עכשיו. תמשיכי.

אחחחחח.

ואוו. כמה דם. עומד לי בטירוף מהחרא הזה.

אחחחחח. אני שמחה באמת. שזה עושה לך.

את הולכת עם זה עד הסוף הפעם.

מה?!?!?

מה שאת שומעת. אני רוצה את הכל. אני רוצה שתחתכי את עצמך למוות.

אתה לא נורמאלי. אני מפסיקה.

את אמרת את זה כבר עשרים פעם ולא הפסקת. אל תזייני לי את השכל. את חותכת את עצמך עד הסוף. את שומעת?!

אני לא.

כן את כן. ואת רוצה את זה. מזמן. רק על זה את מקשקשת. ואת הולכת לעשות את זה.

אייייייי.......לאאאאא ***. אתה לאאאא.

את חושבת למישהו אכפת? את חושבת שלי אכפת??

אני צריכה להפסיק את זה. אייייייי......

את כבר לא יכולה להפסיק ואת ממשיכה.

אייייייי......

בדיוק. פאק. כמה דם. פאק......

אייייי....אני מפסיקה.

למה את חושבת שהתעקשתי על שיחת וידאו ולא התכתבות??

איי......למה ***?

בגלל שאני לא רוצה שיהיה תיעוד לזוועה הזו.

אייייי........מה מה???

רגע אחרי אני אתקשר למשטרה למרות שאין לי מושג לאן לשלוח אותם.

***.....אתה מה ???? אייייייייייייי כואב לי.

תמשיכי לחתוך. לאורך מצוין. לא לרוחב כמו בסרטים.

אחחחחחחחחחחחחח. זה ממש כואב.

נפלא. תני לזה לצאת. תני לזה לדמם.

איייייייייייייייייי.

תני לזה לדמם החוצה.

אייייי.

תני לזה לדמם החוצה כלבה מטונפת. !!!

איייייייייייייי......

יופי. לאף אחד לא אכפת . לא ממך ולא מהאמנות שלך. יופייייייייייייי.

איייייייייייייי *** למה אתה עושה את זה??

פאקקקקקקקקקקק. כמה דם. זה חתיכת חולני הדבר הזה. אני תכף מתקשר. את ממשיכה?

אני לא יכולה לעצור. את הדימום. אני לא מרגישה את היד.

נעלת את החדר?

איייייייייייי......מה מה???...

אני תכף מתקשר. תמשיכי.

ממש כואב לי **. איייייייייייייייייייייייי.

מצוין. תמשיכי. עד הסוף. תסיימי את הסאגה הזאת. כמה דם. אלוהים אדירים.

איייייייייייייי. כואב לי...כואב לי.

אל תפסיקי. עד הסוף.

אייייייייייייייי.

עד הסוף!!!!!!!!!!!!! עד המוות!!

איייייייייייייי.

תני לזה לדמם החוצה. את כל המרה שלך. את כל העבר שלך. את כל שהשארת בפנים. תני לזה לדמם.

איייייייייייייייייייייייייייייייייייי.

וואוווו. זה לא יאומן ממש.

אייייייייייייייייייייייייי........ זה כבר יותר מידי. זה יותר מידי. כואב לי. כואב לי .כואב לי.

יופי. נהדרת. כמו שצריך. עשית עבודה נפלאה.

אייייייייייייייי.

את לבנה כמו הקיר מאחורייך. מצוין. כל הכבוד.

אייייי.....

אני גאה בך.

.........

אני מתקשר. ביי.

יש אומנים שכבר לא צריכים להוכיח כלום.

איינשטיין וחנוך למשל. הצ'ילי פפרס או בוב דילן. קמרון, שפילברג או נולאן.
מה שהם לא יעשו גם אם נחות מהיצירות הקודמות שלהם, זה כלל לא משנה.
הם לא צריכים להוכיח יותר כלום.
אנחנו עדיין נקנה את התקליט.
נראה את הסרט.
נקרא את הספר.

סטפן קינג בשבילי הוא אחד מאלה.
הוא כבר לא צריך להוכיח כלום.
ממנו למדתי לאהוב לקרוא וממנו למדתי לאהוב לכתוב.
גם מאחרים. אבל הוא היה קודם.
ובתקופות של אחרי התאונה המחרידה שהוא עבר, שכמעט הרגה אותו, זה רק היה נראה שהוא איבד את זה.
כל הספרים שהוא הוציא אחרי התאונה נחשבו לגרועים. ולא רק בעיני.
משהו מהקסם קצת נעלם.
בשנים האחרונות הוא חוזר לסורו.
הרעיונות מקוריים.
האימה שלו ממציאה את עצמה מחדש.
וחקר הנפש האפלה של כל אדם באשר הוא רק מעמיק יותר לרבדים חדשים.

נדיר למצוא גם סרט שעולה על הספר. כמעט ולא קיים. אני זוכר רק אחד כזה.
הניצוץ. the shining.
אין מישהו שלא זוכר את הסצינה ההיא של ג'ק ניקולסון בסרט האימה הקלאסי תחת שרביטו של אליל אחר שלי, סטנלי קיובריק.

האמת אני קצת מתרגש.
ובד"כ בנקודה זו אני חושב איך לסיים את הפוסט.
אבל ראבאק.
אני לא יודע מה איתכם אבל יהיה קשה לחכות לדבר הזה.


[

url]











וכנראה שיש פה הרבה שזה לא יעשה להם כלום. ואולי טוב שכך.
אבל סטפן קינג כותב את ההמשך לניצוץ.

הרבה זמן לא ידעתי למה אני שונא אותך.
ושנאה זו מילה קשה.
היה לי נח עם זה.
הרב זמן גם לא היה אכפת לי.
אני חושב שזו הסיבה למה הקשר שלנו הוא לא מה שהוא היה אמור להיות.
וגם אתה הרגשת את זה.
היינו קטנים ולא ידעת שזה זה.
זה שם.
קיים.
בועט.
ונושך לכל עבר.
נוגס בשנינו עם השנים.
נולדת שנה וחצי מינוס אחריי.
אבל אמא הפכה אותנו משום מה לתאומים.
הלבישה אותנו אותו דבר.
דברה אלינו אותו דבר.
ובעוד שאתה כמובן שמחת שניתנה לך הזכות להיות באותו קו עם הבכור,
אני הזדעקתי, לאן נעלמה לי שנה וחצי?
לאן נעלמה לי הבכורה?
אני הייתי פה קודם. הרבה קודם.
ובזמן שכל אותו הזמן שנאתי אותך,
שכחתי שזו בכלל לא אשמתך.
ואולי לא זאת באמת הסיבה.
אבל נראה לי שכן.
מן פצע קטן שרק הלך והחמיר.
וגדל.
והפך לצלקת.
עם השנים.
וכך גם עם השנים מצאתי עוד סיבות למה אני שונא אותך.
לפעמים אני חושב שגם יצרתי בעצמי את המצבים.
אולי התירוץ ההוא לא תפס במיוחד.
והייתי צריך תירוצים נוספים.
אז חיפשתי ובראתי כאלה.
אבל השנים עברו ואיתם גם יום אחד,
נעלמו התירוצים.
אחרי הצבא נפרדו דרכינו.
אני התחתנתי עם אחת,
ואתה התחתנת עם אחרת.
אני עברתי לשם.
אתה נשארת פה.
נפרדו דרכינו ואיתם הויכוחים והמריבות.
השתיקות. החיוכים המאולצים. ה'מזל טובים' מזוייפים. הפגישות ההכרחיות.
כל אלה תקעו יתד ונשארו.
היום הקמת משפחה.
ואני מפרק אחת.
וזה כל כך בנאלי,
אבל מה שהעיר אותי אלה שני אחים בתוכנית ריאליטי.
אולי הקיץ אזמין אותך לטיול משותף.
אי שם למקורות שלנו.
במדינה קרה.
ואולי ננסה.
לגשר על המון פערים.
ולהתחיל אולי אחרת.
מוזר אך לא מפתיע.
שדווקא שהטעם בסרטים שלנו הוא שונה לחלוטין.
יש סרט אחד ספציפי שאנחנו מאד מתחברים אליו.
ודרך אגב אח יקר.

מזל טוב.


[url]

תעשו טובה. אם אתם כבר פה שימו PLAY לפני הקריאה.
[url]




זה מסתיים תמיד באותה תשובה.
כל הורה מכיר את זה.
איך היה בגן?
איך היה אצל סבתא?
איך היה בטיול ההוא?
איך היה במסיבת פורים או בשתילה?
היה כיף. תמיד היה כיף.
האם זה משהו שמלמדים אתכם שם? להגיד את המילה הכל כך מעצבנת הזו.
גם כשאני מתקשר לסבא ולסבתא לשאול מה איתך שם כשאתה מבלה שם, גם הם קצרים בתשובות.
מה אתה דואג?
הוא בסדר. הכל טוב. הוא נהנה פה.
אבל לא לזה התכוונתי.
תביא אותו לטלפון.
מה נשמע ילד? איך שם?
כיף.
ראבאק. אני רוצה לדעת.
אני רוצה לדעת.
אני רוצה לדעת עליך. אני מנסה גם במרחק המציאות והקילומטרים לדעת עליך. אני רוצה לדעת על מה אתה חושב. בעיקר כשאתה מסתכל על נקודות ריקות באוויר. כשאתה עושה משהו ואתה מגלגל חצי לשון ככה החוצה. אני חולה על זה. אבל אני לא יודע מה עובר עליך שם בפנים.
סיפרו לי עליך בגן. דווקא עוברת עליך תקופה טובה.
אתה מוביל חברתי. ילדים מתייעצים איתך.
כשהגננת שואלת משהו ובעיקר אם זה משהו שצריך לקרוא כולם צוהלים: **** יודע **** יודע!!!
הם שואלים אותך שתקריא להם את השמות של המשחקים והכרטיסיות.
שתכתוב להם את השמות שלהם בדפי הציור.
הסייעת מבקשת ממך להקריא להם סיפור.
וגם אז הכל כיף.
אני שומע את זה מהגננת וקצת ממך. מתלהב כמו מצאתי פיסת זהב. פיסת מידע עליך. אני יודע משהו עליך מעבר לדברים הרגילים. אני עושה מאמצי על להיות ההורה המחנך והנותן גבולות אבל אני אעבוד קשה יותר כדי להיות חבר שלך. תוכל לספר לי הכל. הכל. ואני לא אשפוט אותך. מבטיח. מבטיח. מבטיח.
אני מת להכנס פנימה. לדעת עליך.
אתה דומה לי בכל כך הרבה מובנים. בכל כך הרבה אספקטים. בכל כך הרבה צורות.
אנחנו נראים אותו הדבר. אם אשלוף תמונה שלי בגילך אתה תראה שזה ממש קופי פייסט.
אתה מתנהגים אותו דבר. לא אותו המזל אבל אותה האישיות.
חכמים קטנים. אינטיליגנטים. רהוטים. שפה עשירה. רציניים יותר מידי. צוחקים רק כשממש יש על מה. אוהבים לקרוא. לכתוב. אוהבים לדעת. אוהבים אנשים.
אני אלמד אותך בעיקר אבל בעיקר...לא להתקלקל כמוני.
אז על מה אתה חושב?
על מה אתה חושב שם בנסיעות הארוכות שלנו לסבא וסבתא?
על מה אתה חושב כשאתה רואה טלוויזיה?
כשאתה מסתכל עלי ואומר לי ביוזמתך שאתה אוהב אותי?
על מה אתה חושב כשאתה בגן או בגינה?
על מה אתה חושב כשאתה מסתכל על הגשם השוטף בחוץ בחורף כזה שלא היה עוד מלפני שנולדת?
על מה אתה חושב כשאתה ישן?
כשאתה חולם?
האם תגיד לי יום אחד? על מה אתה חושב? האם תגלה לי? האם תחשוף אותי אליך?
אבא שלי לא רצה לדעת. אבל אני רוצה . רוצה. רוצה.
קפצתם אלי לביקור עם אמא כשהייתם אצל סבתא וסבא באיזור השרון.
וכבר כשראיתי אותך שאלתי את אותה שאלה כשידעתי מה תהיה התשובה.
מתיישב על הספה.
אני ישר שם על ניקולודיאון אבל שוכח שיש פה YES והערוץ של ניקולודיאון ביס זה ערוץ פלייבוי. ישר אני מחליף לערוץ הנכון.
אני מתיישב לידו. צמא אליו ושותה אותו.
איך היה אצל סבתא וסבא? נהנית?
אתה מסתכל עלי במבט מוזר. כאילו אומר לי 'אתה צריך כבר לדעת מה אני עונה על השאלות האלה'.
מגלגל עיניים לאחותו וחוזר לבובספוג.
היה כיף.

את יכולה יותר. הרבה הרבה יותר.
שניה אחת.
אולי אני צריך לשים שמיכה. מה זה משנה.
2 שניות.
מעניין אבל כמה זמן היא תוכל להחזיק הפעם. האם היא תוכל לשבור את השיא.
3 שניות.
אני לא מצליח להתאפק.
4 שניות.
אני יושב שם מתחתיה על כורסא נוחה, מוציא את הזין ומתחיל לאונן.
5 שניות.
אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה אוננתי.
6 שניות.
והנה היא.
7 שניות.
כל צעירותה ופעירותה תלויה שם על החבל.
8 שניות.
רגליה מרקדות שם באוויר.
9 שניות.
ידיה אזוקות מאחורי גבה כדי שלא תנסה להיחלץ לבדה המסכנה.
10 שניות.
וצווארה קבור תחת מעטה של חבל פשתה בלולאת חנק.
12 שניות.
כמובן גאג טמון בפיה.
13 שניות.
הקצה השני של החבל מחובר לקרסול בתקרה.
14 שניות.
אין שכנים למעלה.
15 שניות.
זה מחרמן אותי ברמות שאין לתאר.
16 שניות.
חוסר האונים שלה.
17 שניות.
התלות שלה.
24 שניות.
זוהר הקטנה.
25 שניות.
אני במיט בחמוקיה העגולים.
26 שניות.
בחיוך הביישני והבוסרי אבל מה שעשה לי את זה , זה בעיקר העיניים הבוערות שלה.
27 שניות.
המבט הזה.
28 שניות.
בהתחלה היא היתה למעלה רק כעשר שניות.
29 שניות.
ומשם עליתי.
30 שניות.
הרגליים שלה היו קשורות אז הפסקתי.
31 שניות.
זה היה מרתק יותר לראות אותה רוקדת עם הרגליים.
33 שניות.
כמו תלויה אמיתית.
34 שניות.
כשהרגלים היו קשורות בקושי היתה תנועה.
35 שניות.
זה לא היה מחרמן בעליל.
36 שניות.
עכשיו כשהיא רוקדת זה מחרמן יותר.
37 שניות.
גם משעשע.
38 שניות.
את הידיים אזקתי כבר בניסיון הראשון.
39 שניות.
היא לא הצליחה להתאפק הכלבה הקטנה וניסתה מחמת הפחד להיחלץ בעצמה.
40 שניות.
בשלב מסויים דחפתי לה פלג מרקד בתחת אבל זה היה יותר מידי.
41 שניות.
היא לא הצליחה להתרכז.
44 שניות.
רציתי שהיא תתרכז בלהיות תלויה.
45 שניות.
תרתי משמע.
46 שניות.
פאק.
47 שניות.
אני משעשע את עצמי שבא לי להקיא.
48 שניות.
היתה עוד בעיה קטנה.
49 שניות.
היא לא הפסיקה לרקוד ולהסתובב.
57 שניות.
המבט היה חסר לי.
58 שניות.
העיניים החלולות שלה נעלמו לי עם כל סיבוב.
59 שניות.
זה עצבן אותי.
60 שניות.
לרגע רציתי להדליק מדורה מתחתיה.
61 שניות.
אולי באחד הניסיונות הבאים.
62 שניות.
נתייעץ עם חזי דין מה שמו.
63 שניות.
אז מה שעשיתי זה לרתום מן רצועה מסביב למותניה ולרצועה חיברתי עוד שרשרת שתוודא שהיא תשאר עם הפנים למזרח.
64 שניות.
ראבאק.
66 שניות.
כאילו שהיא באמת מתפללת.
67 שניות.
אני באמת חייב להפסיק עם החרא הזה. ז
68 שניות.
ה לא מצחיק.
69 שניות.
תעשה משהו.
72 שניות.
זה עדיין לא היה מעניין.
73 שניות.
בהתחלה זה היה מרתק לראות את ההתרגשות מגיעה ונעלמת כשהפחד מחליף אותה.
74 שניות.
ואז זה עוד יותר ריתק כשהאימה תפסה את מקומו של הפחד.
75 שניות.
וזה עדיין לא היה מספיק.
76 שניות.
היה משהו חסר.
77 שניות.
הבעיה היתה שהייתי פחדן.
78 שניות.
הייתי צריך להעיז יותר.
79 שניות.
זה היה פשוט....קצר מידי.
80 שניות.
אז התייעצתי עם סטודנטית לרפואה.
84 שניות.
תגידי, כמה זמן לוקח עד שדרכי הנשימה והמעבר של כלי הדם נחסמים?
85 שניות.
וכל ניסיון רק הארכתי את זמן השהייה על החבל.
86 שניות.
את יכולה יותר זוהר קטנה.
87 שניות.
וזה עדיין לא היה מספיק.
88 שניות.
הבאתי את המסרטה של אחי ותעדתי.
89 שניות.
מיקמתי את המצלמה על חצובה גבוהה על שולחן וצילמתי את פניה של הקטנה והתלויה.
90 שניות.
זה לוקח לה בערך 15 שניות עד שמנסים להיחלץ.
91 שניות.
זה כבר לא נוח.
92 שניות.
החבל מתחיל ללחוץ על הצוואר.
96 שניות.
היא מתחילה לבעוט עם הרגליים וכמעט בועטת בי.
97 שניות.
אולי מקמתי אותה גבוה מידי.
98 שניות.
היא מביטה בי בחימה ובאימה.
99 שניות.
ובכל ניסיון שלה היא אומרת לי שזה הניסיון האחרון אבל אני מתמיד לשכנע אותה שאני יודע מה שאני עושה.
100 שניות.
את מסוגלת להרבה יותר קטנה.
101 שניות.
הרבה הרבה יותר.
113 שניות.
אי אפשר באמת לדעת.
114 שניות.
באמת שאי אפשר.
115 שניות.
אני מפסיק ניסיון בכל כמה שניות שעוברות ומסמן ביומן.
116 שניות.
וזה עכשיו היעד הבא.
117 שניות.
שולחן העץ מוכן בהיכון.
119 שניות.
אפילו ערכת עזרה ראשונה.
121 שניות.
טלפון זמין.
122 שניות.
סכמנו שברגע שהיא מיישרת את הרגליים זה סימן מוסכם שהיא בצרה ואני מפסיק במהירות.
123 שניות.
הנה היא שוב רוקדת רק יותר זמן.
124 שניות.
מנסה לבעוט ברצפת האוויר כאילו עולה מצלילה אל מעל לפני הים.
125 שניות.
את יכולה יותר.
126 שניות.
את יכולה הרבה הרבה יותר.
132 שניות.
שוב פעם.
133 שניות.
היה שלב שעשיתי שינוי קטן.
134 שניות.
במקום החבל שתלוי דרך קרסול לתקרה חברתי אותו דרך הקרסול לתקרה לקרסול נוסף בקיר שמאחוריי.
135 שניות.
כך ששיחרור זריז של הקשר יפיל אותה בשניה.
136 שניות.
אני לא אצטרך לקום ולהזיז את השולחן לעברה.
137 שניות.
אולי היא תצליח ליפול ועדיין לעמוד כמו איזו מתעמלת בסוף תרגיל קורות.
138 שניות.
בטח לא היא.
139 שניות.
אבל זה ישעשע נורא.
140 שניות.
איבוד הכרה בתלייה נובע מחסימת זרימה בעורק הראשי שמוביל למוח.
141 שניות.
קשה לי לומר כמה זמן זה ייקח כי זה תלוי בגורמים כמו כמה חזק הקשר, משקל האדם שנתלה וכמות השומן בצוואר.
142 שניות.
באופן עקרוני המוח יחייה בלי חמצן בערך 6 דקות, הלב משהו כמו 20 דקות.
143 שניות.
בכל מקרה, מדובר על חסימת זרימה מוחלטת ולוקח זמן להגיע לזה.
144 שניות.
באחד הניסיונות המאוחרים אני עוד הולך להשתין בידיעה ברורה שהיא כבר עברה את רף הדקה ולא תהיה בעיה.
145 שניות.
היא נבעתת כשהיא רואה אותי יוצא מהחדר.
148 שניות.
אבל הכלבה הקטנה ממשיכה לנסות לרצות אותי. ו
149 שניות.
ממשיכה להיתלות.
150 שניות.
את יכולה יותר כלבה קטנה.
151 שניות.
את מסוגלת להרבה הרבה יותר.
152 שניות.
ואז זה הגיע.
153 שניות.
אולי משכתי יותר מידי.
154 שניות.
זה באמת כבר ארוך מידי בשבילה.
158 שניות.
פעם הבאה אקח יותר רזונת.
159 שניות.
שתחזיק יותר זמן על החבל.
160 שניות.
האימה. האימה.
161 שניות.
ההתרגשות הופכת לפחד והפחד הופך לאימה.
162 שניות.
אוחחח האימה האימה.
163 שניות.
כמה שהאימה שלה מחרמנת אותי ומעמידה לי.
164 שניות.
זקפה כזאת לא היתה לי מזמן.
165 שניות.
היא בועטת עוד יותר חזק ממקודם.
171 שניות.
אני לא יודע מתי להיות דרוך ומוכן.
172 שניות.
אני ממשיך לאונן ודי קרוב לגמירה.
173 שניות.
היה משהו אחר בעיניים שלה.
174 שניות.
די. אני מבקשת להפסיק.
175 שניות.
עוד קצת. את יכולה עוד קצת.
176 שניות.
את מסוגלת להרבה הרבה יותר.
177 שניות.
היא נוהמת וגונחת מתוך הגאג.
178 שניות.
וזה מדליק אותי אף יותר.
179 שניות.
היא מתחילה להשתולל שם.
180 שניות.
אני לא יודע איך אבל אני נשבע ששמעתי את החבל.
184 שניות.
היא מנסה לנעור או משהו כזה אבל הרגליים שלה עוד לא ישרות.
185 שניות.
אני תכף גומררררר.
186 שניות.
אבל הרגליים שלך לא ישרות אז עוד קצת טוב?
187 שניות.
את יכולה.
188 שניות.
וגם הראש שלה התחיל להתפתל אבל עם כל ניסיון אתה לא יודע מתי זה באמת מספיק.
189 שניות.
מתי זה מספיק.
190 שניות.
אתה לא באמת יכול לדעת.
191 שניות.
עוד כמה שניות אני גומרררר.
192 שניות.
עוד קצת.
193 שניות.
היא נראית כאילו היא מנסה לעוף כמו אוגי של נילס וזה עוד מצליח להגניב לי חצי חיוך.
194 שניות.
הפנים שלה אדומות.
195 שניות.
העיניים מתחילות להיעצם.
196 שניות.
עוד קצת.
197 שניות.
היא מפנה את הראש למעלה.
198 שניות.
למה היא עשתה את זה?
199 שניות.
היא שולח את היד לקשר מאחורי שעל הקיר.
200 שניות.
אבל ראבאק הרגליים שלך עוד לא ישרות?
201 שניות.
עוד קצת.
202 שניות.
פאקקקק עוד קצת אני גומררררר.
203 שניות.
אתה הופך להיות מכור לניסיונות הנוספים.
204 שניות.
כל ניסיון כבר הופך לארוך.
205 שניות.
והיא צריכה יותר זמן הפסקה בין אחד לאחד.
206 שניות.
זה כבר לא סשן של שעה שעתיים.
207 שניות.
אנחנו פה כבר כמה ימים.
208 שניות.
היא משתולתת עכשיו.
209 שניות.
העיניים שלה ריקות.
210 שניות.
עוד קצת.
211 שניות.
בועטת לכל עבר.
212 שניות.
נוהמת ונוערת ופועה וגועה ומיבבת ומיללת ומה לא.
213 שניות.
בבבבבבקקקקקששששהההההה.......
214 שניות.
עוד קצת.
215 שניות.
פלייייייזזזזזזזזזזזז
216 שניות.
עוד קצת.
217 שניות.
הצייייילללוווווווווו
218 שניות.
עוד קצת.
219 שניות.
ואז הרגליים מתיישרות.
220 שניות.
אני שולח יד כמו בעשרות הפעמים בקודמות.
221 שניות.
מתיר את החבל.
222 שניות.
הרגליים ישרות.
223 שניות.
הרגליים ישרות.
224 שניות.
הרגליים ישרות.
225 שניות.
הרגליים ישרות.
226 שניות.
הקשר לא נפרם.
227 שניות.
פאקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקק.
228 שניות.
הרגליים ישרות.
229 שניות.
עוד קצת.
230 שניות.
ואז אני מצליח.
231 שניות.
היא נופלת כמו גופה לעבר הרצפה הקשה.
מתרסקת.
אני מביט בה שניה לפני שאני מוודא שהיא בסדר.
אולי הייתי צריך באמת לשים מזרון.











ותודה קטנה ל-מ'

ואולי אלה באמת רק סיפורים.
מידי פעם אתה שומע אותם. מפה לשם. מאבא בעיקר. הסיפורים שלו הם אלה שעיצבו אותך. לטוב ולרע. אתה חי בעולם טוב מידי. שופע מידי. אין לך מושג. חצי מושג. מאית המושג על מה שעברתי. וגם לא יהיה.

ספר ספר נו. מקווה שתאהב את מה שאני מכינה. אני מקשיבה.

נזכרתי איך עבדתי פעם בגיל 16-17 במן מסעדה קטנה שמכרה בסופי שבוע גם אוכל מוכן. היתה מוקמת מתחת לבית. בעל הבית היה ידיד טוב של המשפחה כך ששילמו לי היטב ובשחור. זו היתה אחלה עבודה לחופש הגדול. וגם לימים אחרים. בין לבין.
ימי שישי מן הסתם היו הכי לחוצים. ימי חמישי בערב היינו עובדים עד שעה מאוחרת כדי שהכל יהיה מוכן ליום שישי. ליום של האוכל המוכן. אוכל שבעל הבית בעצמו מכין בשעות הקטנות של הלילה שבין חמישי ושישי.
הייתי אחראי על פינת הנקניקים. כל התה והסלמי. האיטלקי והצרפתי. היבש והרטוב. הייתי אמור להכין כמויות נוספות בחלוקה ל-500 גרם ולעטוף כל חבילה בנפרד שיהיה כבר מוכן ליום שישי העמוס. לחסוך זמן עבודה מחר שיבוא בסופו של דבר על חשבונו של הלקוח הממתין לשירות.
כבר עבדתי שם כמה חודשים והייתי די מנוסה בזה. לקחתי כל נקניק למכונת הפריסה האימתנית והתחלתי לפרוס. דקים דקים. עשרות ומאות. מידי פעם הייתי צריך לשרת לקוח כזה או אחר.
היא היתה נראית די אמתנית מכונת הפריסה הזו. כולם בטח מכירים אותה מאחורי האשנב בסופרים הגדולים. הקצבים לובשים כפפה מיוחדת שיכולה למנוע תאונות. לי לא היתה כפפה.

יש את אלה שמספרים ויש את אלה שלא מספרים. אבא שלי הוא מאלה שלא מספרים. ואם כבר מספרים אז בטח לא בטקסים בבתי ספר ולא בהדלקות משואה. אבא שלי סיפר רק למי שהעיז להקשיב. ואני מאז ומעולם אהבתי להקשיב. עדיין. הזלזול העמוק שבו על חיי השפע שלנו שהוא בעצמו יצר.
כשהיינו קטנים חשבנו תמיד שהוא קמצן. אבל רק כשאתה גדול אתה מסתכל על דברים אחרת. מבין אותם אחרת. אצל אבא שלי לא קיים המושג 'מותרות'. כסף נועד למזון, קורת גג ובגדים. ולא. לא בגדים ממותגים. נעל קונים רק כשהקודמת קרועה. לגזרים. כסף נועד להישרדות. לא לחופשות. לא לטיולים. לא למסעדות. לא ללונה פארקים וספארי. לא לכדורגל. את כל אלה השלמתי במהלך השנים עם חברים ובעיקר עם אחי הגדול ממני בתשע שנים. האבא שתמיד רציתי. אני עדיין משלים פערים. עם ילדיי.

את לא באמת רוצה שאספר. אבל פאק. מריח טוב.

וכשאתה עושה משהו כזה בצורה כל כך אינטנסיבית לפעמים אתה לא שם לב לדברים מסויימים. כפפות הלטקס 'הגם ככה לא שוות כלום' אולי הכרחיות אבל אתה מבין שאתה מאבד תחושה של היד. רופאי שיניים יודעים לבטח על מה אני מדבר. ולרגע מסויים אתה באמת לא שם לב שאתה עושה משהו שהוא קצת מסוכן. לעצמך בעיקר.
משרת לקוח ותוך כדי פורס נקניק. ביד ימין אני לוקח את חתיכת הנקניק הפעם ומהדק אותה לסכין החשמלית. יש שמאל מחזיקה בנייר הפרגמנט מתחתיו שנועדה לאסוף אותם. אחרי חודשיים שלוש אתה כבר עושה את זה מהר. לא שם לב. אתה יודע שזה מסוכן אבל היהירות שבמקצועית שלך הופכת אותך לפזיז.
אני שונא את הרעש הזה של המכונה. הרעש המתכתי שהסכין משמיעה כשהיא מסתובבת במהירות. מן רעש כזה שמעביר צמרמורת. עד היום אני שונא את הרעש הזה.
ואז זה קורה.

בלבנון היינו מבצעים זוועות במחבלים שהרגנו. לכל חטיבה ומי שהיה יודע, היה את האיבר שלה. משהו קטן שלא מרגישים. שאף אחד לא רואה. שאף אחד לא שם לב. שלאף אחד גם לא אכפת. אחרי כל התקלות היינו פשוט מורידים לו את אוזן ימין. ואם היו כאלה שהתבלבלו. סלחנו. לא קרה כלום. אבל אז הם היו צריכים לחתוך גם את האוזן השנייה. ולא ששמרנו עליה או התעללנו באוזן עצמה. לא שאני זוכר אבל די מהר נפטרנו מהאוזניים. גם ככה כשהיינו אוספים יום יומיים אחרי את גופות המחבלים אלינו (לצרכי מיקוח בזמן עסקאות שבויים) הם כבר התחילו להסריח. אז לשמור את האוזניים?! מה אנחנו?!
מטורפים?!

כשקראו לי בצו שמונה למלחמת לבנון השניה הוא זלזל במלחמה כולה. הוא חלילה לא זלזל בסיבה שלשמה היא קרתה . אבל זלזל בחברה שלנו בעת מלחמה. ולא שיכולנו לעשות משהו אחר. אלה הזמנים שעשו את שלהם. זאת כבר לא אותה תקופה. ואני לא יודע אם זה זלזול או התנשאות.
זאת לא מלחמה. זאת לא נקראת מלחמה. החיילים נלחמים ואנחנו עדיין בבית צמודים לתוכניות הריאליטי שלנו ולערוץ הקניות. וודאות כזאת אינה קיימת במלחמה אמיתית. ואני גם לא מדבר על המחנות. אני מדבר על המלחמה בכלל. אחרי ששיחררו את המחנה המלחמה עדיין התנהלה. לפעמים בעלות הברית או במקרה שלנו הרוסים הפציצו את המחנה עצמו. אתה רץ ואתה לא יודע לאן. אין בניין. אין למי לקרוא לעזרה. כאוס ותוהו ובוהו. בניינים הרוסים בכל מקום. כמו ג'וק אתה מחפש מסתור חם ופשוט לא מוצא.
זאת מלחמה. לא לראות מלחמה בחדשות מדיווחים של כתב נכה ולדעת בוודאות שגם הערב תשודר תוכנית של ארץ נהדרת. להזמין פיצה. ללכת לישון שנת ישרים.

ואז זה קרה.
אתה מתחיל להתיז דם. סילונים של דם. הנקניק שלך נגמר אבל היד שלך נשארה על המסועה. הכנסת את האצבע קצת יותר מידי. הרגע חתכת לעצמך חתיכת אגודל. סילונים של דם אני אומר לכם. כמויות שלא היו מביישות סרט של טרנטינו. ואני פאקינג עומד שם ומתבונן. סילון של דם משפריץ מהאצבע הקטועה שלי כמו אחד מסרטי הטראש של רודריגז ומה שאני עושה זה עומד ומסתכל. לקוח לא היה באותו רגע. בעל הבית היה במחסן האחורי והנה אני שם לבד. בהתחלה זה אפילו לא כואב. תסלחו לי שעם כתיבת שורות אלה שכחתי את המינוח המקצועי אבל כנראה מההלם. בהתחלה זה עוד לא כואב. זה מגיע רק אחר כך. אבל אני עדיין נשאר אדיש. אני חוסם את האגודל השותתת במה שמצאתי ואני לא זוכר מה זה היה והנה היא מונחת שם. על נקניק התה. החתיכה החסרה.

ואחרי עוד ויכוח שלנו על פערי דורות ותקופות הוא ממשיך במנטרה המזלזלת. אתה יודע מה זה חיים קשים? אתה יודע מה זה הישרדות? אתה יודע מה זה רעב? וזה לא משהו שניצולי שואה יספרו לך. אבל תחשוב רק על זה. מצד אחד יש לך רעב נוראי ומחסור נוראי אף יותר במזון. מכל סוג שהוא. ומה שלא חסר לך, מה שיש לך הכי הרבה מסביב זה בעיקר גופות.

ואני ממשיך להסתכל על אותה חתיכה חסרה. נחה לה, כמעט נקייה , על נקניק הסלמי בתוך מדף התצוגה.
מי לא טעם את הדם של עצמו. כולנו בעצם. כל מי שאי פעם נחתך או רק קיבל שריטה במקום נגיש העיז ללקק את הדם. ובכלל לא הרגיש שונה או מוזר. באופן הכי הזוי וסוריאליסטי אני לוקח איכשהוא ביד המהדקת את חתיכת האגודל. מחזיק אותה בין שתי האצבעות ומסתכל עליה. ממשיך כל הזמן לשותת דם. הכאב מתחיל לחדור לראש. בעל הבית נכנס למסעדה. היישר לכיווני. עוד כמה שניות הוא יראה, יבין, ויפעל במהירות. אני מקרב את חתיכת האגודל לשפתיים.

אז את מבינה. אולי זה מן צורך מסוים להבין את עצמי. להבין מאין הגעתי. ומה באמת אבל באמת במישרין ובעקיפין הביא אותי עד הלום. וזה טבע האדם יותר מהכל מה שמסקרן אותי. לא רק בי. בכל אלה שמתרוצצים סביבי. אני רוצה להבין אותם כדי להבין אותי. אני קורא אותם בין אם הם יודעים או לא כדי לדעת לקרוא את עצמי.
אני רוצה לדעת כמה רחוק אני מוכן ללכת. כמה עמוק אני רוצה לדעת. כמה בפנים אני רוצה לחפור. עם כמה לכלוך אני צריך להתעסק. ואולי את לא צריכה לדעת את הכל. עדיין. ואולי אני סתם מקשקש.
ואולי אלה באמת רק סיפורים. אוכלים?!
















[url]

גבירותיי ורבותיי"
צעק הקוסם לעבר הקהל. עם תנועות ידיים מוגזמות. גלימה שעברה כבר אלפי כתפיים ונמצאה במחסן תחפושות בנווה צדק. ומבט מהפנט כפי שלמד מסטיב ג'ובס. או יותר נכון מהביוגרפיה שלו.
אחרוני הצופים התמקמו במושבים. אולם קטן אי שם בדרום תל אביב. האולם הוחשך. להבדיל מכל מופע בידור כזה או אחר,פה הצופים כיבו את המכשירים. הפסיקו את הפטפטת. הדמימו את החפצים המרעישים. כסאות, שקיות , ואביזרים ממתכת.
הקוסם הילך שוב ושוב כדי לבחון פרצופים. כדי להכיר את הקהל שלו לשעתיים הקרובות. לזהות משתתפים פוטנציאלים. במופעים שלו אין שתולים בקהל. הכל אבל הכל אותנטי. הכל אמיתי.
הוא נעמד במרכז הבמה לכיוון הקהל, פורס את גלימתו כמתכוון לעוף.
"המופע שלנו מתחיל ברגע זה!"
הדלתות ננעלו. הוחשכו גם האורות מאחורה. איברים נמתחו. הנמוכים מאחורה הרימו ראש כדי לא לפספס רגע מהמופע. המופע עוד לא התחיל אבל הם כבר הופנטו.
הקוסם זיהה את הרגע וסר ממקומו במרכז הבמה במאית השניה.
אשה עירומה הופיעה עומדת מאחוריו. מפושקת קלות. ידיה משולבות מאחורי הגב. כעומדת דום במסדר צבאי.
הקוסם שלף אזיקי מתכת משרוולו וקשר את ידיה של השפחה מאחורי גבה. לא היה צורך לבדוק את תקינות האזיקים. לא היה צורך לשלוף מתנדב מהקהל כדי לבדוק אם האזיקים סגורים היטב. ולא גם כדי שייקח את המפתח. לא על זה היה המופע.
"השפחה הזו פה תוכיח לכם כבמעשה קסמים שהיא יכולה לעמוד בכל סטירה ומכה שלא תהיה. ולראייה...." לרגע הוא הביט על השפחה.
"מרגע זה ועד לסוף החלק הראשון של המופע היא לא תפסיק לחייך. " הוא לא היה צריך להוסיף יותר.
והשפחה חייכה. חיוך מלא שיניים צחורות לקהל ששילם ברוחב לב על המופע. חיוך שכל אסיסטנטית של קוסם היתה מחייכת. חיוך מלא התרגשות ורטיבות. בהרבה חלקים מגופה. מי כמוה יודע שהיא התאמנה עם קוסמה/אדונה למופע הזה שבועות וחודשים. על החלק השלישי של המופע היא טרם התאמנה. אבל חוץ ממנו לדעתה היא היתה די מוכנה.
הקוסם הילך סביבה. בכוונה החליט שלא להסתיר את עיניה מהקהל. הוא רצה שהיא תראה את הכל. את ההנפה. את התגובות של הקהל. את עצמה דרכו. דרכם.
בשיער אדמוני שופע, חזה ענק וחיוך מסביר פנים קבלה השפחה את סטירתה הראשונה. עלובה. אפילו לא כזאת שאפשר לקרוא לה חימום. החיוך שלה רק התפשט יותר. לרגע היא נזכרה בחיוך של הג'וקר בסרט ההוא של טים ברטון.
ואז היא קבלה סטירה שניה. עוצמתית. היד הונפה ממרחק רב ונשמעה עד לקצה האולם. היד שלו כל כך גדולה עד שהיא פגעה באוזן שלה ורעש מונוטוני נשמע לה באוזן השמאלית. סימן של יד התגלה על כל החצי השמאלי של פרצופה. החיוך שלה לא מש לרגע. מחיאת כף אלמונית נשמעה מהקצה השני של האולם.
אותה סטירה בדיוק היא גם קבלה בצד השני. עם אותו סימן יד. אך ללא הרעשים. היא חייכה כאילו הרגע רק הגיעה. כאילו כבר קבלה את מחיאות הכפיים.
ואז הוא החל לסטור לה ללא הפסקות. ימין ושמאל ימין ושמאל. עומד בזווית לקהל וכך גם העמיד אותה. הוא הרי לא יכול להסתיר אותה לגמרי.
ושוב הפסקה.
הוא הציץ עליה. לרגע החיוך שלה רק נראה גדול יותר. ושלם יותר. הוא לא ידע אם הוא באמת רוצה לשבור אותה הפעם או להכות אותה כך שהמופע יצליח והיא לא תכשל. ואז הוא הבין. זה לא שהוא לא יכול לוותר לה. הוא יכול. אבל הוא לא יכול לוותר לעצמו. אם היא תכשל היא תכשל. אני לא עושה כאילו.
הוא ידע מה עליו לעשות כדי להרים את המופע.
הוא הסתובב לקהל.
"דרוש לי מתנדב!"
היא קלפה את עיניה לכיוונו למרות שהיה עם גבו אליה. זה לא היה הסיכום. החיוך שלה לא ירד. אבל הפך לקצת מלאכותי. טיפה. ממש טיפה.
זין. היא שוב נזכרה בג'וקר ההוא של ניקולסון.
"אתה! בוא אתה לפה".
גבר ענק מימדים הגיע. עם יד שיכולה לערסל לה את הפנים. נפיל. ממש נפיל. טיפה פחות מחייכת. טיפה. רק טיפה.מחיאות כפיים סוערות הגיעו מכיוון הקהל. תנו למופע להמריא. שיכאב לה הכלבה. ושהיא תפסיק לחייך כבר. תן לה לדמם חתיכת ביריון.
"מי אתה ומהיכן?"
"רוני וחולון".
"אז קדימה רוני, בלי הרבה זיוני שכל....לך תשתולל. תנו לו מחיאות כפיים." ושוב מחיאות כפיים מעודדות נשמעו מאחורה.
היא כיוונה את עיניה לעבר המוחאים אבל פספסה לרגע את הנפיל.
יד עצומה נחתה עליה. סטירה איומה ומזעזעת שהעיפה את הראש שלה. הפנים שלי בטח יותר אדומים עכשיו מהשיער. החיוך לא הוסר. טיפה . רק טיפה.
הוא הרים את הראש שלה מהשיער האדום והנחית אחת נוספתץ בדיוק באותו מקום.
פאקקק. היא כמעט נפלה. היא חושבת שאת הרעש שמעו בחוץ. ולא היו מקרופונים ומגברים למופע. 'אני גם רוצה את הצעצועים האלה'. ג'וקר מזדיין.
הוא הרים אותה מהשיער ושוב הנחית עליה מהלומה. היא המשיכה לחייך because the show must go on אבל הרגישה שהיא שברה שן.
"כל הכבוד. תמחאו לה מחיאות כפיים".
הקהל מחא לה כפיים בקמצנות.
"אבל לא סיימתי."
"אני אמרתי לך להפסיק?!"חייך אליה הקוסם.
רוני שוב הרים כמו סמרטוט את השפחה המתקפלת והמדממת מהאף , אסף מתוכו את כל מה שהצטבר וירק על פניה. הוא ידע שהחיוך לא ירד לא לפני שישבור את רוחה. וראס בין אעמק הוא ישבור. קוסם או לא קוסם.
"תפתחי פה זבל לבן שלא שווה כלום"
היא פתחה אליו פה פתוח לרווחה. רגע אחד שהיא לא חייבת לחייך.
לקח לו לפחות עשר שניות לאסוף את כל הליחה ואת כל הירוקת שהצטברה בתוכו וירק בסילון לתוך גרונה.
היא אספה את הליחה אליה והחזירה את חיוכה. טיפה אבל רק טיפה. למה לי אין צעצועים כאלה?
הסטירה הבאה היתה מכוונת למרכז הפרצוף. לרגע היא חשבה שהיא עפה אחורה אבל יד הנפיל עצרה אותה בזמן. כמעט הרים אותה מהקרקפת.
החיוך עכשיו היה לגמרי מלאכותי. לפעמים היא היתה מחייכת סתם. ובכי עמוק עמוק בפנים. תסמונת הליצן העצוב. שונאת את הג'וקר הזה.
ועוד סטירה הגונה למרכז הפרצוף. היא נכנסה להלם. לא שמעה את המחיאות המעודדות. ידעה שלא תיפול כי היד של הנפיל תעצור אותה. אבל הפעם היא לא.
היא נפלה אחורה והשתטחה. הקהל פרץ בצחוק. רוני ירק עליה יריקה אחרונה וניגב על פרצופה את הבוץ מהמגף שלו. חזר למקומו בקהל.
החיוך לעומת זאת לא ירד מפרצופה. היא צריכה מנוחה. פחות לעצמה ויותר מלחייך. ואולי הפוך?
הקהל המשיך להריע לה.
הקוסם עזר לה לקום.
חייך אליה. יופי כלבה אהובה אמר לה מבלי להגיד לה דבר.
המשיכה לחייך למרות שחלק זה של המופע הסתיים.
"אני צריכה הפסקה אדוני" אמרה ודמעה שקופה שעומדת לפרוץ סכר זלגה במורד לחייה הנפוחה.
"מה פתאום הפסקה שפחה שלי. " לחש לה באוזן.
"אין הפסקות פה.את יודעת את זה. אבל עכשיו אנחנו עושים את החלק שאת אוהבת. את החלק השני."

כבר כמעט שבוע לא ראיתי אותם.
את כל החג הם בילו בצפון אצל סבא וסבתא והשאירו אותנו ההורים לעבוד. ולהתמודד עם כל השאר.
היא בקשה ממני לאסוף אותם בחמישי מאחר ויש לה השתלמויות בתל אביב.
ואני מחכה לזה כל השבוע.
החיים בלעדיהם משעממים האמת.
אתה מתמיד ומשקיע במקומות אחרים. אולי כדי שלא תתעסק בכל היתר.תשתגע בין השאר.
אני תמיד חושב אם בשעות שאני איתם אני צריך להספיק יותר ממה שעשיתי איתם ביום יום.
לתת להם חוויה של אבא שעושה בכמה שעות מה שאבא לא עשה כבר חודשים.
האם זה יהיה שונה?
או אולי עדיף להשאיר להם איכשהוא את המוכר והרגיל. לא לשנות יותר מידי דפוסים. כבר גרמתי להם מספיק.
להמשיך להיות אותו האבא שהם מכירים.
וזה נכון שאומרים שרק אחרי שזה נעלם זה חסר לך. אתה לא מרגיש את זה ביום יום.
והאמת היא שמה שחסר לי הכי הרבה זה הנוכחות היומיומית שלהם בחיים שלי.
הידיעה שהם בטווח נשיקה וחיבוק ממני. בטווח נגיעה.
ועל הדרך אם אתה כבר עושה איתם השכבות אז תגזור להם ציפורניים בבקשה.
וזה תמיד היה תפקיד שלי. התפקיד של הסבלנות והדייקנות. ההתעסקות הזאת. עוד כשהיו בני שעות ויום. זה תמיד אני שגזרתי להם ציפורניים. עוד מהימים שבקושי ראית מה אתה עושה. אני.
ואיכשהוא המטלה הכל כך שגרתית היומיומית הזאת הפכה אותי ברגע אחד ליותר אחראי. אני לא ידוע אפילו איך לקרוא לזה.
אחרי פרוייקט ההשכבה הרגיל שלנו, הארוחת ערב, מקלחת, מטלות בית וסיפור התחלתי לגזור להם ציפורניים. לכל אחד בתורו. גם ברגליים. לאט לאט ובעדינות. מחזיק את כף רגלם הקטנה והקרה ממקלחת בידיים הגדולות והחמות שלי. שומר שהיא לא תזוז. כדי שלא ייפצעו חלילה. כי לגזור ציפורניים ברגלים שלהם יכול להיות עסק מאד אבל מאד מדגדג.
ואז הזדעזעתי.
וזה לא היה מגודל הציפורניים כמו מכמה זמן לא ראיתי אותם. כמה זמן כבר לא עשיתי את זה.
גזרתי להם ציפורניים והרגשתי אחראיות מסויימת.
אני צריך להגיע לפה לעיתים תכופות יותר.
אני כבר לא בטוח מי צריך את מי יותר. אני את הנוכחות היומיומית שלהם בחיים שלהם או הם אותי. ואיך צורך לענות על השאלה הרטורית הזאת. ברור ששנינו.
ואם לא משום סיבה אחרת,
אז כדי לגזור להם ציפורניים.

נר ראשון.
מזל שהצלחתי להגיע מוקדם. אני עוד מספיק לשחק עם הילד שלי ב'מלחמה' של מפלצות הגורמיטים שלו. עם הקטנה אני עובד על חוברת עבודה שקבלה לחופש חנוכה.
האשה קוראת לנו לארוחת ערב ולהדלקת נר ראשון של חנוכה.
אני מברך על הדלקת הנר ואנחנו שרים בקצרה.מן מחזורת סמלית של שירי החג.
אוכלים לביבות תפוחי אדמה ולידם נקניקיות למקרה ש...
אני שואל את אשתי אם עכשיו זה הזמן והיא אומרת לי שבוא נחכה שיסיימו לאכול.
בינתיים חבורת צעירים חב"דניקים דופקת לנו בדלת ומשום מה פותחת בשירה של שירי חנוכה.
הילדים די המומים ואנחנו המבוגרים הם אלה שנאלצים לשיר במקומם.
הצעירים יוצאים ואנחנו מגישים לקטנים סופגניות.
הם טובעים בתוך אבקת הסוכר והריבה והאשה מתחילה.
"אני ואבא רוצים לדבר איתכם על משהו חשוב.
בטח שמתם לב שאמא ואבא לא כל כך מסתדרים בזמן האחרון.
אז אמא ואבא החליטו להיפרד.
זה אומר שאבא עוד מעט לא יגור פה בבית.
אבל זה שאבא נפרד מאמא לא אומר שהוא נפרד ממכם".
הקטנה ממשיכה לאכול והגדול מקשיב, מחייך ומצחקק במבוכה.
'אני מצטער שאני צוחק'.
'זה בסדר ילד' אני משיב לו. גם היא. ' מותר לך לחייך. ולצחוק'.
'ואולי אני לא אהיה יותר עם אמא אבל אני לא נפרד ממכם. אני אבקר אתכם כל הזמן ונמשיך לשחק 'מלחמה' ולעשות שטויות ולטייל למקומות מגניבים.'
'ואיפה תגור?'
'אני אגור בינתיים אצל סבא מישה'.
כמה דקות מאוחר יותר אני במקלחת עם הגדול.
מתעכב איתו על כל אינצ' בגופו. צוחק איתו ומשתולל איתו במקלחת כמו שרק אני והוא יודעים לעשות.
יוצא איתו לחדר כשהבנות תופסות את מקומנו במקלחת.
מנגב אותו ומלביש אותו. זה לא הזמן לחינוך. אני מלביש לו את הפיג'מה ואת הגרביים למרות שהוא יודע לבד. גוזר לו ציפורניים.
'אבא, אם נתגעגע אליך אני אבקש מאמא שנבוא לבקר אותך אצל סבא מישה'.
' אין בעיה ילד שלי.'
אני מחבק אותו והגוש המעצבן הזה כבר עומד לי בגרון.
ערב קודם יצאתי מוקדם מהעבודה כי היה לי דייט עם הבת שלי. למסיבת החנוכה אצלה בגן.
האשה יצאה באותה שעה ואותו יום למסיבה של הגדול.
ישבתי שם איתה והיא לא רצתה לשתף פעולה. בדרך כלל היא אוהבת לרקוד ולהשתולל אבל היא ישבה שקטה שם. גם כשישבתי איתה בכסא ליד, ממש על הכסא הקטן קטן קטן הזה שלהם, גם אז סירבה להשתתף. הסתכלתי עליה ועל עיניה העצובות והגוש המעצבן הזה כמו ברגעים אלה ממש כבר מתחיל להציק לי בארובות.
כולם יצאו ונשארתי אחרי כולם כדי להחליף מילה עם הגננת. הקטנה שלי חיכתה בסבלנות וקבלה 3 סופגניות בייבי קטנות. ישבה על כסא קטן בשקט מופתי ואכלה להנאתה.
באתי לסייעת שהתחילה כבר לארגן ולסדר את המקום.
'בטח שמעת ש....'.
'כן....שמעתי'.
'רציתי לבקש ממך טובה קטנה'.
'כן נשמה'.
'רציתי לבקש שתפנקי את הקטנה שלי'.
ואז זה התחיל. הדמעות התחילו לצאת. ממש שם. בגן. עם הגב לקטנה שלי. והפנים לסייעת ולגננת.
חוזרים ליום המחר.
השעה כבר תשע והגדול עוד ער. אני מתקרב אליו למיטה ונכנס אליה.
'אבא?'
'כן ילד'.
'אבל למה שפשוט לא תסתדרו'.
אני מאד מתאפק ולרגע לא יודע למה אבל מתאפק לא להתפרק מולו.
'כי זה מורכב ילד. ולא תמיד המבוגרים מסתדרים. אבל מה שחשוב הוא שאני ואתה תמיד נסתדר. ואני אף פעם לא עוזב אותך. ולא את הקטנה. אני פשוט לא אגור פה יותר בבית'.
הוא מחייך כמבין. ואני נכבש כל פעם איתו מחדש.
"ואתה תוכל לדבר איתי מתי שרק תרצה. רק תגיד לאמא והיא בשמחה תחייג במקומך אלי כדי שתוכל לדבר איתי. כמה שרק תרצה. ואני אולי לא אגור פה יותר אבל אני אמשיך לבקר אותך ולקחת אתכם בשבתות לטיולים'.
'אבא...'
'כן ילד'.
'אני רוצה תמונה שלך פה שאדביק על הקיר שלי כדי שלא אשכח אותך'.
ועוד דמעה שקופה בורחת לי החוצה. ראה או לא ראה.
נשארתי איתו במיטה עד שנרדם. כמעט.
בדרך החוצה גם לא פוסח על הקטנה שנרדמה כבר מזמן.
'לילה טוב קטנה שלי'. מנשק אותה בעורף.
לילה טוב ילדים שלי.
ואת זה אמרתי הפעם. רק לעצמי.

אבל עדיין אני לא יכול להוציא את השיר הזה מהראש.

[url]




דווקא מגניב פוסטים משעממים.