סרטן הגדי

הרבה זמן לא ידעתי למה אני שונא אותך.
ושנאה זו מילה קשה.
היה לי נח עם זה.
הרב זמן גם לא היה אכפת לי.
אני חושב שזו הסיבה למה הקשר שלנו הוא לא מה שהוא היה אמור להיות.
וגם אתה הרגשת את זה.
היינו קטנים ולא ידעת שזה זה.
זה שם.
קיים.
בועט.
ונושך לכל עבר.
נוגס בשנינו עם השנים.
נולדת שנה וחצי מינוס אחריי.
אבל אמא הפכה אותנו משום מה לתאומים.
הלבישה אותנו אותו דבר.
דברה אלינו אותו דבר.
ובעוד שאתה כמובן שמחת שניתנה לך הזכות להיות באותו קו עם הבכור,
אני הזדעקתי, לאן נעלמה לי שנה וחצי?
לאן נעלמה לי הבכורה?
אני הייתי פה קודם. הרבה קודם.
ובזמן שכל אותו הזמן שנאתי אותך,
שכחתי שזו בכלל לא אשמתך.
ואולי לא זאת באמת הסיבה.
אבל נראה לי שכן.
מן פצע קטן שרק הלך והחמיר.
וגדל.
והפך לצלקת.
עם השנים.
וכך גם עם השנים מצאתי עוד סיבות למה אני שונא אותך.
לפעמים אני חושב שגם יצרתי בעצמי את המצבים.
אולי התירוץ ההוא לא תפס במיוחד.
והייתי צריך תירוצים נוספים.
אז חיפשתי ובראתי כאלה.
אבל השנים עברו ואיתם גם יום אחד,
נעלמו התירוצים.
אחרי הצבא נפרדו דרכינו.
אני התחתנתי עם אחת,
ואתה התחתנת עם אחרת.
אני עברתי לשם.
אתה נשארת פה.
נפרדו דרכינו ואיתם הויכוחים והמריבות.
השתיקות. החיוכים המאולצים. ה'מזל טובים' מזוייפים. הפגישות ההכרחיות.
כל אלה תקעו יתד ונשארו.
היום הקמת משפחה.
ואני מפרק אחת.
וזה כל כך בנאלי,
אבל מה שהעיר אותי אלה שני אחים בתוכנית ריאליטי.
אולי הקיץ אזמין אותך לטיול משותף.
אי שם למקורות שלנו.
במדינה קרה.
ואולי ננסה.
לגשר על המון פערים.
ולהתחיל אולי אחרת.
מוזר אך לא מפתיע.
שדווקא שהטעם בסרטים שלנו הוא שונה לחלוטין.
יש סרט אחד ספציפי שאנחנו מאד מתחברים אליו.
ודרך אגב אח יקר.

מזל טוב.


[url]