סרטן הגדי

אתמול בערב שברנו עוד שיא של טירוף. הסיטואציות הקיצוניות שאנחנו מייצרים לנו. לפעמים היא הליטלית הפתיינית. לפעמים אני האבא המחבק. לפעמים היא הליטלית החוצפנית .לפעמים אני האבא המחנך. לפעמים היא הליטלית התמימה. וברב המקרים אני פשוט האבא הרע. 

ויצרנו לעצמנו מערכת שלמה של דמויות שונות . שקל לנו להכנס לתוכן. לפעול בשמם. וליצוק תוכן אמיתי. פרוע. משוחרר כל רסן. פראי. חייתי. כמו שאנחנו אוהבים. הדימיון החופשי שלנו הוא הפורפליי. 

אני מת על זה שאנחנו קוראים זה את זו. אחד את השני. מכילים ומוכלים. גומרים ומגמירים. מסופקים. אך תמיד רעבים לעוד. הרבה הרבה עוד. 

קטנה מיוחדת שאת..לעוד הרבה לילות כמו אלה של אתמול. של תאווה ותשוקה. של טירוף ואיבוד חושים. ושל המון דימיון חופשי.

לזכרו של יצחק קלפטר.

שאני מתנחם שלפחוץ ראיתי אותו בהופעה האחרונה של כוורת. 

שששששש אני לוחש לך ברוך ומתבונן בה. היא משתתקת. שכובה על הגב. רגליה מהודקות בחבל לקרסוליה וחבל נוסף משאיר את הרגליים בפישוק לצידי המיטה. את ידיה בחרתי להשאיר חופשיות. כיסוי שחור על פניה. היא אוהבת לדעת הכל הקטנה שלי. כל דבר שעושים. לא להיות מופתעת.  

אני מתקרב אל דש שפתייה ומעביר לשון זריזה בטרם תחטוף אותה לנשיקה. איזה דבר את קטנה...איזה דבר את...  אין לתאר. מחזיר אצבע כמו שני את שני המרגלים מכנען ומבשרת שהפות בהחלט רטוב . הארץ אכן פות זב חלב .ודבש. 

שששש קטנה. את נושכת את השפה התחתונה. מנסה לגשש את עורפי בידיך כדי לקרב ואני לא נותן. שלא אאלץ לקשור אותם קטנה. רוכן מעליה. לרגע חושש למחוץ אותה. גמישה קטנה שלי. ומתחיל לזיין אותה. 

דווקא החבלים הם אלה שמגבילים אותי הפעם ואני מתיר אותם כדי להשתמש בה יותר. נהיה רע יותר ויותר . בוטה יותר ויותר. מטורף יותר ויותר . ואז מסיר את כיסוי העיניים . אני רוצה לראות את העיניים שלך כשמה שאת רואה זה רק את הלבן בעיניים שלי. איזה דבר את קטנה. איזה דבר את. מכורה שכמוך. לעזאזל עם שעות השינה שלי. לעזאזל עם שעות הנהיגה המרובות. אני הופך אותה ומכדרר אותה ועוטף אותה בכפית אחת גדולה . משובללת כמו עובר. איזה דבר את קטנה. איזה דבר....

באיזה רוגע את יושבת שם. על הספה . שלובת רגליים. משחקת עם אצבע סוררת בשיער היישותי הזה שלך. או שאין לך מושג או שאת לא רוצה לדעת. או שפשוט את מחכה שזה יקרה. כמו איילה תועה בערבה. 

הסימן הכהה על הירך שלך סוף סוף מראה סימני התאוששות אחרי חודש. טביעות כף היד הגדולה שלי על העכוזים שלך נכנעו .סימני הצביטה על הזרועות. אני כמו סרטן את מבינה. עם כל ניסיון החלצות שלך אני רק מהדק יותר.ומכאיב יותר  .

או שאת שוכבת מכוסה על מעל הראש בכרבולית בהירה. מול מסך שלא מחדש לך כלום בחיים. מי שמביט בי מאחור לא יכול לראות אותי .והחיוך הזחוח כטומן כמוסות לעתיד הלבוא.

מביט בך בעיניים מתות ומבט חודר עצמות. זה עומד להגיע. את יודעת שזה יקרה. רק לא מתי. הדקה הזו או הדקה הבאה . ממש כמו טורף שמחכה בצללים .רגע מהסתערות. ללוש את הבשר. לפסל את הצורה שלך. לעלף את הקיום האנושי שלך. לבשר שאת. לאסופת החורים שאת .

הדופק מאיץ. את מתחילה לזהות את זה בעיניים שלי. כמו איילה תועה בערבה .אני לך ארץ.הזרועות שלוחות. האגרופים קמוצים. מוזיקת רקע של בך אבל כל מה שקיים ביננו זה בין פעימות הלב שלי לפעימות הכוס שלך .האישונים מתחרבים. גם הנחיריים. החושים מתחדדים. מרחק נגיעה. מרחק נשיקה. ומרחק עילפון. בקול שליו ובטוח.אך עם סערה משתוללת בפנים. עוד רגע .לא מוריד ממך מבט. שלא תעלמי לי בזווית העין. כמו איילה תועה בערבה . 

מזהה את הבטחון שלך בסיטואציה. את השלווה המזוייפת הזו כשאת חושבת שזה בשליטה שלך. כשאת חושבת עדיין שאת יודעת מה יקרה. דין של הסכמה והשלמה. וזה הרגע. זה הרגע. שבו אני מסתער . 

היא מתקשרת לבעלה רגע אחרי שאני גומר עליה. בכל מובן אפשרי. מתלבשת בקפידה. אני מסתכל עליה בחיוך הזחוח הנצחי. איפה יש סיגריה כשצריך אותה. זה נראה לי כמו טקס בפני עצמו. השמלה הארוכה. הכיסוי ראש. שלוש שכבות שלא חושפות אפילו פיסת טפח. מחזירה את הטבעת נישואים. את הצמיד. את השעון של אבא. את העגילים שקנה לה בעלה לפני שנה ביום השנה שלהם. 

וזה קל יותר כשהיא פחות חשופה. היא במילא לא מזדיינת איתו ולכן אין ממש סימנים שיש להחביא. תמיד היא יכולה להגיד שיש לה מחזור. הוא לא מהטיפוס שעוקב. ואז הוא במילא ישמור נידה. והיא מסודרת. עד הסשן הבא. 

אני ממשיך לשכב שם ואוסף את הפון שלי מהשידה. והיא ממשיכה להתארגן. בקפידה. בסדר מופתי. בשקט חגיגי. טקס. 

אני קורא לסשנים שלנו 'בזיעתא דשמיא'. אני אמרתי לה שאהיה עדין. אבל אני לא. הבטחתי שתהיה לי סבלנות. אבל לא אליה. ואני מקפיד. שהיא תברך את ברכת בורא פרי הארץ לפני שהיא מוצצת לי. אולי היא תרגיש יותר מקודשת כשהזרע שלי שוטף את הטומאה שלה בגרון. ואת המחשבות בראש. ואת אורח החיים הכריחו סגפני . 

אני מתקשרת לבעלה ואני קם מהמיטה לענייני. שואלת אם להביא לו בורקסים גבינה כמו שהוא אוהב. ואת הנורה ההיא שהוא מבטיח להחליף בשירותים כבר חודש. הוא שואל בחשש מסויים אם היא נהנתה.והיא מחליפה נושא לזה שהבת שלהם נכשלה נכשלה במבחן האחרון. אבל אבדתי עניין. שרק תצא מהדירה שלי. הבטחתי לה שפעם הבאה אני מזיין אותה אצלה בבית. כשבעלה בבית או לא. לא אכפת לי. בעודה מכינה את האוכל של שבת . מצב שיהיה אפילו טעים יותר. אבל שתכין מספיק גם לי. לפחות שיצא לי משהו מהעסק הזה. 

היא פותחת לי את הדלת עירומה כביום היוולדה. אני מופתע לרגע ומסתכל בזריזות לחדר המדרגות לוודא שאין שם מישהו. קורקינט בידי הימנית שהיא שכחה אצלי ברכב כמה ימים לפני זה. תיק צעצועים על כתף ימין ותיק המשרד הנייד שלי על הגב. 

ככה את פותחת לי קטנה?

היא מצחקקת בקול. הקדמת אבא!!! 

כן הקדמתי קטנה. ונכנס פנימה.

אני טורק את הדלת לפני ששכן באמת יראה את הקטנה שלי עירומה . משעין את הקורקינט על הקיר ומניח לרגע את התיקים ואז היא פשוט קופצת עלי למתקפת נשיקות.

אוחחח קטנה ואני לוקח אותה איתי לישיבה על הספה כשהכלב הקטן שלה מקשקש תמידית בזנב ומנסה להפריד ממנו. לילי החתולה מתחבאת מתחת לשולחן הפינתי בסלון ומייללת לי 'מיאו' בהתנשאות רבתית.

אני מתיישב על הספה ומעלי יושבת הקטנה עירומה ומחבקת ומסתכלת עלי בעיניים ירוקות גדולות.

כמה שעות אחרי זה אני מוצא את עצמי צובע עם הקטנה ששוכבת בעירום לידי מחברת צביעה של דיסני. היא צובעת את הפרחים ואני נתקעתי עם השמלה האדומה של מיני מאוס. כאילו לא עברו עשר שנים מהפעם האחרונה שעשיתי את זה מסיבות אחרות לגמרי.

אני קולט אותה יוצאת מהקווים בעוד שדווקא אני מקפיד להשאיר את הצבע בתוך המקטעים. 

דברנו על זה קטנה. אם עוד פעם אחת את תצאי מהקווים אבא יצטרך לזיין אותך בטוסיק. 

היא רוטנת במבט כועס עם עיניים ירוקות גדולות. ואם אתה תצא מהקווים אבא, אני אז....?

שלא תחשבי על זה אפילו.

והיא צוחקת . הבראטית הקטנה. הקטנה ממש מתפקעת. 

יותר מאוחר אנחנו עובדים על המחברת שלנו. משימות קטנות שהיא קבלה מאבא. משימות קינקיות. משימות שהיא צריכה לעשות לבד עם עצמה. ואת הרב עם אבא. ומדבקה של סוסי פוני היא תקבל עם כל משימה שהיא עושה ומתנה קטנה אחרי כל חמש משימות שבוצעו. לצד המשימות התחלנו גם לרשום את כל הפנטזיות המשותפות שלנו. מן משחקי תפקידים של אבא וילדה. סיטואציות מחיי היום יום. וכאלה אחרים. משהו שהוא לגמרי שלנו ושל הראש הקינקי שלנו. יושבים על הספה ועוברים על המחברת. זה שמקשקש מפריע לי ומנסה להרים באפו את היד שלי לליטוף ולילי הפעם מאחורי הטלוויזיה שלי שוב מברכת אותי במן מיאוו מתנשא. 

לפעמים אני משאיר את המחברת אצלה שתשקט אותה. לפעמים לוקח אותה אלי כדי להוסיף עוד משימות לקטנה. אולי נספר על חלק מהם. אולי לא. היא ממש אוהבת את השיער שלה ואני מבין למה. שיער ג'ינג'י שאני מקבל קבוע עם שתי קוקיות ארוכות ארוכות. היא מטפחת אותו לרמה של ימי חפיפה קבועים בשבוע. זה לא מפריע לי (ולה לצורך העניין) למשוך לה חזק בצמות כשאני מזיין אותה במיטה. זה יכול להפריע אם בטעות אשפריץ על השיער שלה נוזלים שהם לא מים נגיד את זה ככה. 

היא נפרדת ממני בדלת כשהיא שוב עירומה ושתי צמות ג'ינג'יות ארוכות מכסות פטמות קטנות. ואני זה שנזהר שאחד השכנים בטעות לא ירד במדרגות ויסתכל לכיוון. זה שמקשקש גם בא להפרד ממני בתקווה שיזכה לעוד טיול בחוץ איתה. מעבר לשישה ביום שהוא במילא מקבל. ולילי שוב מתחת לשולחן ההוא. מסתכלת עלי לא מרוצה ופולטת...אויש תשתקי גם את כן. אני יודע. 

ובזה הרגע אבדתי אותם.

יושבים באופן חריג בארוע שהוא לא חתונה או יום הולדת או חג לאכול ביחד. אחותי שהיא זוכה סדרתית בהגרלות  זכתה הפעם בארוחת שף בבית פרטי בכפר יונה. 

מתיישבים לשולחן ארוח בבית פרטי עם בריכה. גריל ענקי ניצב לא רחוק משם ותוך דקות הבשר והיין מתחיל לזרום לכוסות ולצלחות.

שני האחים ונשותיהם מתחילים להחליף הערות וביקורות על מסעדות שהם היו. על מנות מסוימות . על מסעדה מסויימת שהחליפה שף או עיצוב או שיפוץ.

על מנה שהם חייבים לנסות. על מחיר של אחת אחרת. 

ובזה הרגע אבדתי אותם. 

גיסתי קלטה שאני מאבד עניין. ואולי בזווית העין היא קלטה למה. אולי היא הבינה למה. את אורח החיים שלי. ולא רצתה להרים לי להנחתה.

זה היה בעברית כל מה שדברתם עד עכשיו? אני שואל עם חיוך והם צוחקים. 

ורציתי להגיד אבל לא יכולתי. לטובתם זה טוב שלא יכולתי. לשמור על הבועה שלהם. על הבינוניות שבה הם חיים וזה בסדר. 

ורציתי להגיד להם שבזמן שהם הולכים לדגום מסעדות אני בינתיים מזיין.

ובזמן שהם רואים בבית 'האח הגדול' או כל פח טלוויזיוני אחר אני מסשן ומזיין.

ובזמן שהם הולכים לבתים מארחים כדי לשמוע הרצאות של פוליטיקאים אני קושר ומצליף וסוטר ומזיין.

ובזמן שהנשים משחררות את שני האחים שלי לנסוע למגרשי כדורגל לראות משחקים בנאליים של חבורת קופים שבועטים בכדור אני מכניע ומביא לחוסר אונים מוחלט ומזיין. 

אבל לא יכולתי . שתקתי בנימוס והסלקתי חיוך רב משמעות לגיסתי היפה ומבינת העניין. רצוי שלא יידעו ולא לקלקל להם את האוטופיה המטריקסית שהם בנו לעצמם. 

מזל שאני נוהג. אני יכול לשתות. אני והם צוחקים כי בשלב הזה הם היו צוחקים מכל דבר שהייתי אומר ומסיים כוס רביעית של יין. זה שנתתי לו לנשום מעט אחרי הפתיחה באמת קצת עזרה. אם הייתם יודעים על מה ויתרתי במקום לבוא לפה. אם רק הייתם יודעים. שאני חי חיים שלא הייתם מאמינים. שלא תוכלו לעכל. זה ברמה של כדור כחול וכדור אדום. 

אבל לא אמרתי. ובזמן שאתם מתווכחים אם כדאי לשים ברקע את ישי ריבו או עדן חסון (מי זה לעזעזל זה עדן חסון?! ולא. אל תגידו לי) או רביד משהו...אני בזמן הזה רק חושב איך לזיין לסשן ולענג את הנשים שאיתי. 

ושיהיה לכם בתאבון. 

מחברת מלאה במשימות לקטנה. 

משימות שהיא צריכה לעשות לבד.

משימות שהיא צריכה לעשות עם אבא.

משימות שהיא צריכה לעשות עם אחרים .ואחרות.

משימות פומביות . בעיקר קינקיות . סוטות. מטונפות. כיאה לקטנה עם ראש מטונף. שלא יהיה לה משעמם.

וליד כל משימה שבוצעה קטנה תדביק מדבקה.

וכל חמש מדבקות אבא יביא לקטנה מתנה.

מוכנה?

ולרגע אחד נעלמנו.

על הספה ההיא הנמוכה.

אולי לא מספיק. אולי לא הרבה. אולי היה צריך יותר.

רגע אחרי שהוכאבת והושפלת ונדפקת.

עם עיניים שקועות, מבט חולמני ומח מרחף.

מופתעת מאכזריות שבן רגע הפכה לרוך.

אולי לא מספיק. אולי לא הרבה. אולי היה צריך יותר.

האחרים מסביב מזדיינים. מסתשנים. נהנים.

אני מנשק אותך בצוואר. על המצח. על הפנים. על השפתיים.

מעדכנים ומרעננים לשונות. 

אנחנו לא צריכים להביט אחד בשני. זה ניכר.

אולי לא מספיק. אולי לא הרבה. אולי היה צריך יותר. 

ותכף נקום לנשום אוויר. לעשן ירוק. לשתות קצת.

בעיקר לראות אנשים יפים מסביבנו.

אולי הייתי צריך להפריד בין הסשנים שלנו בין ארבעת קירותייך לבין אלה הפומביים.

לצורך שלך בזה. לרגע אחד יותר. אולי אפילו הרבה הרבה יותר. 

ואולי לא מספיק. אולי לא הרבה. אולי היה צריך יותר. 

וזה היה בדיוק הרגע הזה. בסין. שאנחנו ברחבת הריקודים. עושה את עצמי רוקד. 

אבל אני לא יודע להסביר ואולי החליפו את הדיג'יי אבל המוסיקה היתה הרבה יותר טובה מפעמים קודמות. 

ואת מולי עם עיניים מותשות אלי אך המבט הרחק הרחק מעבר לאופק.

וסימנתי לך למטה. זו היתה הרבה יותר מסתם מילה סתמית. 

ואת. הכל כך מודעת לעצמך. מסתתרת מאחורי 'אחרת' ומלכת זיבי.

מול עשרות אנשים. ברחבת ריקודים. לא במערה או במקום מוגדר לסשנים,

דווקא שם ירדת יפה על הבירכיים ולא הסרת את המבט ממני. 

וברגע הזה לא היתה נשלטת יותר ממך בכל המקום הזה. 

ובין כל המוצלפות והמולכות בקולר. בין כל הקשורות והמוכאבות.

הפעימה הראשונה במערה היתה רק החימום. ואת יודעת שזה לא רק הכאב.

זה הרבה מעבר לכאב. זו הידיעה שאת יודעת שאפילו המח המטורף הזה שלך לא יתן לך לברוח ממני.

ההשלמה עם הקיום שלך מולי. ולא אכפת לי ממש מאיזה טייטלים את מצליחה להתחבא. 

הפעימה השניה במערה כעבור שעה כבר השלימה כמעט את התודעה. 

היו DMים שעצרו אפילו לשאול אותי אם את בסדר. אם רק היו יודעים. 

וכן. יש משהו יותר משחרר במסיבות האלה. כן ירבו. נח לך להכנס לשם. בטח הרבה יותר מארבעת קירותייך. 

יש משהו במשיכה האובססיבית לספאנקים שלי. זו לא הכמות. לא באמת.

שאני לא נותן לך להשתחרר. אני אוחז בך חזק לכדי אלימות כדי לרתק אותך לחמור הזה. 

זה ההדף. וזה לא רק ההדף הפיזי. זה בעיקר ההדף הפנימי. 

את מביטה אלי מלמטה. ואני עם אותו חיוך זחוח. 

מקבלת סטירה איתנה מול עשרות אנשים. 

ואז ורק אז מרים אותך על רגלייך. מדדה איתי החוצה כשנראה שאת ממש מרחפת. 

כבר לא זוכרת איך הגעת למקום הזה. לרגע הזה. איך הבאתי אותך לשם. 

שלא תשכחי את הרגע הזה. את מה שקרה פה. את מה שקרה שם.