סרטן הגדי

וזה היה בדיוק הרגע הזה. בסין. שאנחנו ברחבת הריקודים. עושה את עצמי רוקד. 

אבל אני לא יודע להסביר ואולי החליפו את הדיג'יי אבל המוסיקה היתה הרבה יותר טובה מפעמים קודמות. 

ואת מולי עם עיניים מותשות אלי אך המבט הרחק הרחק מעבר לאופק.

וסימנתי לך למטה. זו היתה הרבה יותר מסתם מילה סתמית. 

ואת. הכל כך מודעת לעצמך. מסתתרת מאחורי 'אחרת' ומלכת זיבי.

מול עשרות אנשים. ברחבת ריקודים. לא במערה או במקום מוגדר לסשנים,

דווקא שם ירדת יפה על הבירכיים ולא הסרת את המבט ממני. 

וברגע הזה לא היתה נשלטת יותר ממך בכל המקום הזה. 

ובין כל המוצלפות והמולכות בקולר. בין כל הקשורות והמוכאבות.

הפעימה הראשונה במערה היתה רק החימום. ואת יודעת שזה לא רק הכאב.

זה הרבה מעבר לכאב. זו הידיעה שאת יודעת שאפילו המח המטורף הזה שלך לא יתן לך לברוח ממני.

ההשלמה עם הקיום שלך מולי. ולא אכפת לי ממש מאיזה טייטלים את מצליחה להתחבא. 

הפעימה השניה במערה כעבור שעה כבר השלימה כמעט את התודעה. 

היו DMים שעצרו אפילו לשאול אותי אם את בסדר. אם רק היו יודעים. 

וכן. יש משהו יותר משחרר במסיבות האלה. כן ירבו. נח לך להכנס לשם. בטח הרבה יותר מארבעת קירותייך. 

יש משהו במשיכה האובססיבית לספאנקים שלי. זו לא הכמות. לא באמת.

שאני לא נותן לך להשתחרר. אני אוחז בך חזק לכדי אלימות כדי לרתק אותך לחמור הזה. 

זה ההדף. וזה לא רק ההדף הפיזי. זה בעיקר ההדף הפנימי. 

את מביטה אלי מלמטה. ואני עם אותו חיוך זחוח. 

מקבלת סטירה איתנה מול עשרות אנשים. 

ואז ורק אז מרים אותך על רגלייך. מדדה איתי החוצה כשנראה שאת ממש מרחפת. 

כבר לא זוכרת איך הגעת למקום הזה. לרגע הזה. איך הבאתי אותך לשם. 

שלא תשכחי את הרגע הזה. את מה שקרה פה. את מה שקרה שם.