לא תמיד בענווה וברגישות. לא תמיד לאט ובאצילות.
אני בוטש בך ומרסק. מכה ומלטף. מזיין ונוגע. מנשק וצובט. מצליף ומרחף. תוקע ומחדיר. מרדה ולש. סוטר ומענג. מחבק ומחבק חזק יותר. וכל אינצ' ארור בך. אין אדמה קדושה מידי כשזה נוגע לגוף שלך. מגרש צעצועים אחד שלם. אין חור ונקב נקיים מטומאה. אין ימים אסורים ומותרים. פרוצה בכל רמח אברייך. ועדיין הוא מקדש לסטיות שלי. לפנטזיות הכי אפלות. לכמוסות ולריכולים. לפעמים כמו ילד שמגלה צעצוע מחדש. בסקרנות אינסופי. ולפעמים כמו שחקן פוקר ותיק שלא מסתמך רק על מזל אלא גם קורא שפת גוף ופנים. השולחן וערמת הקלפים כמו כף היד שלו. במקרה הזה ימנית. ולפעמים כמו מגלה ארצות שחושף טפח וחלקה שטרם נכבשה. כשהדבר הנכון הראשון לעשות הוא לתקוע שם דגל. לתבוע בעלות. ולא לצאת ממנה לעולם. עם הזמן אנחנו מוצאים שהגוף שלך זמין לי גם בימים שהמיינד שלך לא תמיד. שגרע וזה. ואת הרי יותר מכולן צריכה לדעת, כפריק של משחקים:) אני לא הולך להשתעמם מהצעצוע הזה שלי.