טריגר אונס.
הסטירה הפעם היתה מפתיעה. זה בהחלט לא היה צפוי. מיכל מתיישבת המומה על הכסא ומחזיקה את הלחי הבוערת שלה. ממתי שימועים מתחילים בסטירה? קצת איחור ראבאק.
"אני אוהב את הפרצוף הזה שלכן. לא קראת את כל הנהלים בכניסה לתפקיד מה? לא קראת? שהשימועים שלי מתחילים בסטירה. עוד אחת."
מיכל עדיין מחזיקה את הלחי וכבר לחלוחית בדש העין מתחילה לבצבץ. כאות לנהר שעתיד להציף.
"ובכן...זה שימוע למיכל סגל. תעודת זהות...אממ לא מעניין...." הוא מעלעל בדף ששלחה לו מנהלת משאבי אנוש. מתיישב על שולחן משדרו עם הפנים מולה.
"התחילה לעבוד בחברתו בתאריך...בלה בלה בלה...לא מעניין...איפה הזין הזה..." מעביר לדף שני.
מיכל מסיטה את הראש הצידה. ומקבלת סטירה שמאלית שמחזירה את הפנים שלה למרכז.
"עיניים אלי. יש?"
והנה הדמעה כבר בצד השני מצטרפת .
"ובכן את פה לשימוע מפאת איחורים למשמרת שלך במפעל , דבר שגורר עיכובי הסעות ועובדות לילה שמאחרות הביתה ופס ייצור שלא מתחיל בזמן וכל מיני כאלה. מנהלת המחלקה דיברה איתך על זה פעם אחת ואני רואה ששום דבר לא השתנה".
עם כל הברה ומילה ומשפט זה נדמה שהדציבלים שלו רק עולים ועולים .
"הגננת מאחרת לי לגן. אני נמצאת שם בשניה הראשונה בשבע וחצי ואסתי הזו כל הזמן מאחרת ואני לא מספיקה להגיע.... הם אמורים לפתוח את ה..."
ושוב סטירה אדירה מהדהדת. הפעם מיכל נופלת מהכסא. היא לא מאמינה שזה קורה לה. ממתי נוהל סטירות בשימוע כתוב כחלק מנהלי עבודה בכניסה לתפקיד?! אני בהחלט צריכה לבדוק את זה משפטית. אין סיכוי שחתמתי על כזה דבר.
"זה לא מעניין אותי מיכל. זה ממש לא מעניין אותי. אם את לא יכולה לעמוד בתנאים האלה את מוזמנת להתפטר" והוא חוזר לשבת בכסא שלו.
מיכל אוספת את עצמה וקמה. היד שלה לא משה מהפנים שלה. פוזלות ללחי השניה.
"אתה עוד תשמע על זה. זה לא ייגמר בזה. אני מבטיחה לך. " ופונה אחורה רועדת לעבר הדלת.
"מה זה? מה אמרת? איימת עלי הרגע?" והוא שוב קם מהכסא.
נופל לה פתאום האסימון על נשים במחלקה ובמחלקות אחרות שפתאום בהפסקת צהריים עם סימנים על הפנים. כמה תאונות עבודה יכולות להיות במקום עבודה. ועל אחת צעירה שלא לבשה כפפות בפס ייצור שכאב לה לשבת בחדר אוכל.
הוא תופס אותה עוד לפני שהגיעה למפתן הדלת ומשעין אותה בכח על שולחן מבולגן מלא במסמכים . אוזק את שתי ידייה מאחורי הגב שלה עם יד אחת גדולה שלו. ועוד לפני שמיכל מספיקה בכלל להגיד משהו הוא מכניס בכח את כתב השימוע מקופל ומקומט לתוך הפה שלה. דוחס אותו פנימה באצבעות גסות לתוך הגרון שלה ומוריד באבחה את מכנס הג'ינס שתמיד גדול עליה במידה.
היא לא זוכרת מתי בדיוק היה הרגע שתחתוניה נתלשו ממנה אבל היא מרגישה אותם דוחסים את כתב השימוע המרופט לתוך הגרון שלה. נהמה מבולבלת יוצאת לה מהפה. היא שומעת אותו יורק ואז זין עבה נדחק לחור הקטן והלא מוכן של הטוסיק שלה. היא מנסה לצרוח אבל רק נהמה עמומה יוצאת לה מהפה.
"לפעמים זה מתחיל ונגמר בסטירה את מבינה מיכל? אבל לא תמיד. לפעמים צריך לאנוס לך את הצורה כדי שתביני איך את צריכה להתנהג פה ."ומתחיל לזיין ולדפוק אותה בטוסיק.
הוא נשען עליה ועם סרט חבלה עוטף את הפנים שלה עם פסים שחורים דביקים שלא משאירים לה שום אפשרות להוציא את הנייר והתחתון מהפה.
שולחן המהגוני הכבד נגרר עם כל דפיקה קדימה. כמה עטי פיילוט כחולים ואחד שחור נופלים בנקישות על הרצפה והדפים עפים. נהמה חלולה יוצאת מהפה.
"את אוהבת את זה זונה קטנה ואת יודעת את זה. "וממשיך להלום בה חזק בתוך התחת שלה. ספאנק אכזרי נוחת על העכוז הימני שלה. ועוד אחד אחריו. הידיים שלה עדיין אזוקות מאחורי הגב והמחשבה לאט לאט מחלחלת פנימה. הוא כבר מזמן לא מחזיק לה את הידיים. הראש שלה עושה את העבודה הזו לבד.
"אני לא אתפלא אם תמשיכי מכאן ואילך לאחר רק כדי שאאנוס אותך בתחת מיכל. אני ממש לא אתפלא" קופסת אטבים מתרסקת למיליונים על הרצפה. העכבר תלוי כמו נדנדה מהמחשב אי שם למטה .המחשב רוקד סטפס על השולחן. ועוד ספאנק. ועוד אחד. ועוד אחד.
"אמרמרמרמר....אמרמרמרמ.....אמרמררמרמממ" היא נוהמת לה ונמחצת שם על השולחן ובעיקר על ידי השדים שלה. ועוד ספאנק. ועוד אחד. ועוד אחד.
הוא אוחז בשיער שלה בחוזקה ומושך אחורה. לא בשיער. רק פאקינג לא בשיער כמה פעמים היתה אומרת לדייטים שלה. יש לה אישיוז עם השיער שלה. רק לא בשיער. ועוד אחד. ועוד אחד. ועוד אחד. ועוד אחד. ועוד אחד. ועוד אחד. ועוד אחד.
סילון זרע ניתז עמוק לתוך התחת שלה. יצלק כהוגן את התחת שלה. כמו גם מקומות אחרים.
הוא יוצא ממנה ונותן לה להתעשת כשהוא כבר יושב חזרה בכסא.
"אמרת משהו על תלונה? מה זה היה?" הוא שואל אבל בכלל לא מסתכל עליה. אלא מסדר את הבלאגן על השולחן שלו. ."תראי מה עשית. רק סתומות אני מעסיק פה. בחיי".
היא עושה צעד אחורה. מוציאה את תחתוניה ומוחה את הדמעות. השירותים בקומה למטה ועוברות דרך כל משרדי ההנהלה. דרך כולם . של משאבי האנוש ושל אבטחת איכות ושל ת"פי ושל כל מנהלי הייצור ומהנדסי המכונות. של כולם. ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחת. זה הרגע נגמר אבל ההדהוד של הספאנקים עדיין שם. כאילו הוא עדיין חובט בה.
היא ממשיכה להתרחק. ופונה אל הדלת.
"את לא משוחררת עדיין. שלושה נספחים אחרונים."
היא לא יכולה להסתכל עליו. מנסה לקבור את עצמה מתחת לאריחים אפורים מגעילים.
"נספח אחד. הנהלת החברה תדון לגבי המשך העסקתך פה במהלך החודש הקרוב ושיקולי שיפור המשמעת שלך בהחלט יכולים לעזור. את תקבלי את ההחלטה ב20 לחודש הבא."
היא מהנהנת. מסדרת שוב את המכנס למרות שהוא כבר דקות לבוש עליה ומשום מה זה נדמה שהיא עדיין עירומה והמכנס עדיין למטה.
"נספח שני. שום דבר שקרה פה לא עובר הלאה. לא שיחת מסדרון. לא רכילות בפינת עישון שלכן. כלום. אני אדע. אני פשוט אדע. "
"ומה השלישי?" היא רק רוצה לצאת משם.
" 480 שקל מהפרמיות שלך ירדו ממך במשכורת הבאה.דמי שימוע אני קורא לזה. יכולה לצאת."
"אתה אנסת אותי ואני משלמת על זה?!"
"זה היה כתוב בטופס נהלי עבודה בכניסה לתפקיד. לא קראת?"
