המינגווי אמר פעם שסופר כדי לכתוב צריך לצבור חוויות. הוא אינו יכול לשבת בבית ולכתוב על העולם. אתה תמיד כותב מתוך ניסיון שצברת, דברים שעברת, אנשים שהכרת.
לפעמים אתה מעתיק מילה במילה חוויות, תקריות ואנשים ולפעמים אתה ממציא.
כשאני כותב אני לעולם לא יתאר עד רמת הבדל את התאור החיצוני של הדמויות אל אם כן זה חלק חשוב ועקרוני בסיפור.
רם אורן למשל נחשב בעיניי סופר נחות (אבל קטונתי מאחר ועם הצלחה אי אפשר להתווכח).
מאחר והוא לא משאיר שום דבר לדימיון.
הוא תמיד מתאר איך הדמויות שלו נראות.מה הן לובשות ומה הן בדיוק אוכלות לארוחת הבוקר עד רמת הלחמניות עם חמאה מלוחה.
הוא לא משאיר שום דבר לדימיון!.
זה זלזול בוטה וגלוי בתבונת הקוראים.
ניקח לדוגמא את ה-'זונה' ב-"בעבור חופן".
אין לה שם. אין תאור חיצוני. הקורא יכול לעצב אותה כרצונו: שמנה, רזה, מצודדת, אשכנזיה, מזרחית, עם חזה גדול, שטוחה או כיד דימיונו הטובה.
הרי כל דמות מתוארת באופן הכי קלישאתי שיש. אלא אם כן הצורה השניה היא חלק מהסיפור.
אבל מספיק לתאר את הלקוח הראשון כגבר בשנות הארבעים לחייו למשל, קירח ומסוקס וזה לבד יעשה את העבודה.
הוספת ה'קירח' היא בחירה שלי לצורך העניין מאחר ולעיני רוחי ראיתי את אותו לקוח כאחד מידידי האחרונים. לא תארתי אותו ב100% כמובן אבל נתתי אספקט אחד של מראהו החיצוני.
את השאר יעשו הקוראים.
לתאר למשל את המיטה או את החדר במוטל הזול אליו הולכים השניים ייראה מגוחך. הרי כולנו יודעים איך נראים החדרים האלה כך שאין צורך לזלזל בתבונתם של הקוראים ולתאר את החדר.
לגבי הלקוח השני למשל, מספיק לתאר אותו כאברך. הקוראים לבדם יעשו את ההשלמה.
הקלישאה תעשה את העבודה אלא אם כן אותו אברך נראה שונה לחלוטין מהרגיל ואז זה דבר שהוא חלק בלתי נפרד מהסיפור. במקרה כזה כמובן שיש צורך לתאר אותו.
כל הדברים המובאים כאן הם כמובן דעתי האישית בלבד. איני מתיימר לדעת יותר מאחרים שכותבים ומפרסמים פה ובכלל.
לפני 14 שנים. 6 בדצמבר 2010 בשעה 6:40