זה הוא סיפור אחד.
את כיתה ו' התחלתי בבית ספר חדש אחרי שעברנו דירה ועזבנו את המקום הקודם. אותה עיר אבל שכונה אחרת. חברים חדשים. התחלות חדשות. פחדים חדשים.
באחת ההפסקות יצאתי החוצה לנסות להשתלב בחברה החדשה. ילד בכיתה ו.
ישבתי לידם על הבטון במכנסי ג'ינס קצרים. מכנסי הג'ינס ידועים בקפלים שלהם.
אחד מהילדים, מלך הכיתה בזמנו החליט שאחד הקפלים במכנסיי הוא לא אחר מאשר הזין שלי. כבדחן הכיתה הוא החליט לצעוק את הגילוי כדי שכולם ישמעו. במרכז החצר. בהפסקה הכללית.
המבוכה שלי התעצמה יותר כי בד"כ כשמדברים על החמור, החמור מגיע. והזין שלי כנראה התלהב מהתשומת לב ועשה בי שמות. לאורך שנים.
עשור אחרי כן החליטו שם לעשות מאין פגישת מחזור. קטנה. מצומצמת. בתקופה שכל אחד מאיתנו עדיין גר עם ההורים.
הייתי משוחרר טרי. הגעתי לפגישה בראש מורם אחרי שירות קרבי בלבנון ומחבל הרוג שסימנתי על הקנה. כמובן שהגעתי על אזרחי. אבל הראש היה עדיין בצבא. וגם נשאר קצת בכיתה ו.
במהלך הערב ניסיתי לברר עם מלך הכיתה דאז על אודות הפסקת הצהריים הארורה שהחזירה אותי לילד הביישן שהייתי. אם הוא זוכר את ההשפלה. אם הוא זוכר שלא היה אכפת לו מה זה יעשה לי. מה זה עשה לי. בעיקר לטוב. כי אולי הדברים הטובים שקורים לך
הם זכרון אבל הדברים הרעים שקורים לך הם הניסיון.
הוא אמר משהו שהפיל לי אסימון אחד קטן ותבונה אחת גדולה.
הוא אמר משהו שנתן לי פרופורציות לכל דבר שעשיתי מאז. לטוב ולרע.
הוא אמר משהו שמוטט אצלי דבר אחד וברא אצלי משהו אחר ומוטו אחר לחיים.
הוא אמר ולא ידע מה זה יעשה לי.
הוא אמר:
"אני לא זוכר".
מלך הכיתה שנשאר עלוב נפש גם בחייו הבוגרים נתן לי שלא בידיעתו תובנה שהובילה אותי הלאה בחיים.
אף אחד לא זוכר את הדברים הקטנים. אף אחד לא זוכר את הפגיעות בך. אף אחד חוץ ממך לא זוכר את הטראומות שלך. אף אחד לא זוכר את הפחדים שלך. אף אחד לא זוכר את מי שהיית. באמת. מי שהיית בפנים. מי הסתתר והתבייש והפסיד חיי נעורים שלמים. אף אחד.
זה לא קיים ברשומות. לא בפרוטוקולים. לא בתודעה של אף אחד.
זה אמנם קרה כמו כמה דברים אחרים. אבל זה קרה ומת. זה המשיך לחיות רק בפנים. כמו מרה שחורה. הלך והתעצם. גרם לך לרגשות שכלל לא ידעת שיש לך. לתחושות שהלכו והתעצמו.
היום אתה מבין. אתה יודע שאין ממש חשיבות לדברים הקטנים. היום אתה יותר שלם.
יותר יודע. אתה יודע שכל החרא הזה היה בולשיט גדול. אז אולי האשמת את כל העולם. את החברה המנוכרת. את ההורים. את זה שאף אחד לא מבין. אתה יכול להאשים רק את עצמך.
אתה בראת את המפלצת הזו. מצד שני מה כבר ילד בכיתה ו' מבין?
למדת. אתה יותר לא מתעסק בדברים הקטנים.
שבוע לאחר מכן אף אחד לא זוכר.
מי אמר למי. הוא התחיל איתי קודם. אבל הוא עשה ככה. כל המריבות הקטנות שיש במשפחה. בין אחים. בין חברים. הכל מתגמד. דברים קטנים. אף אחד לא זוכר.
סיפור אחד.
סיפור אחד על דברים קטנים.
לגבי דברים גדולים...
ובכן, זה כבר סיפור אחר.
לפני 13 שנים. 21 בדצמבר 2010 בשעה 6:57
