סרטן הגדי

פעם. לפני לא הרבה שנים. ראיתי כלב גדול ואימתני רודף אחרי ילד קטן. כבן 4. אמו של הילד חטפה אותו לידיה והכלב שב על עקבותיו. הזאטוט היה מבועת עד כדי כך שלא הצליח לבכות.
הוא היה חיוור כמו סיד. אני לא אשכח את תמונה הזו. העיניים פעורות כמי שראה את המוות לנגד עיניו טרם הבין בכלל מה זה מוות. הפחד עדיין שט לו בכל וריד ועורק בגוף שלו. לקח לו הרבה זמן להירגע.
עמדתי שם בוהה בהם. בוהה בו ומחשבה אחת עלתה בראשי.
הנה נבראה לה טראומה.

פעם.לפני יותר הרבה שנים. כשאני הייתי בגיל 4 . חיטטתי בחדרו של סבא שלי ז"ל. מצאתי על השידה מקטרת יפה. רציתי לנסות אותה כמו הגדולים. כמו כל ילד בן 4 שנמשך דווקא לדברים שאסורים לו. הטעם של הטבק נשאר לי ימים ארוכים. לא הצלחתי לסלק אותו. מאז אני לא נוגע בטבק. בקושי מעשן ואם כבר מעשן אז מעשן חברתית ולא לריאות. תמיד נח לי לחשוב שזה בגלל אותה מקטרת מוקדמת.

כיום אני אבא לבן 4. בין השאר. אתה חושב על זה ואתה יודע. כשם שזה היה חלק מחיי זה יהיה חלק מחייו. העובדה שיקרו לו דברים קשה לך. קשים יותר. קשים פחות. אבל כנראה יקרו. כדרכו של עולם. כדרכם של טראומות.
ההורים שלי לא ידעו איך לגדל ילדים. מבחינתם להיות הורים זה להיות בייביסיטר עד שהילד עוזב את הבית. אין דגש על הקניית ערכים. אין השראה. אין מורשת. יש עבר ויש היסטוריה אבל אין מספרים.
עוד דפוס מרכזי ששינית בחינוך של הוריך. לא הרבה יכולים. לא הרבה יודעים איך. אתה הצלחת לשנות הרבה דפוסי התנהגות והרבה דפוסי חינוך שגדלת עליהם. אבל גם זה עניין לפוסט אחר.
למדת משהו חשוב מאד בחינוך ילדים. לא בטלוויזיה ולא מספר. למדת על עצמך. תוך כדי. בשניה אחת בודדה וארוכה של לידה.
האחראיות היא יותר גדולה ממה שאי פעם העלית על דעתך.
אתה מחנך אותם לעצמאות. אתה מחנך אותם ליצירתיות וסקרנות. אחרי כמה שנים אתה כבר מזהה את האופי שלהם וכל מה שאתה צריך לעשות זה רק לא להפריע. להעצים. לתת אסימונים כמה אנשי חינוך נותנים לזה. שהרי בבית ספר ובגן אף אחד לא יגיד להם שהם נבונים, יפים, מצליחים ויכולים. האם אתה משאיר את ילדיך לחסדי אנשי החינוך? אתה יודע. את הדבר הזה.את האסימונים האלה הם יקבלו פה. בבית. איתך.
אתה מחנך אותם לא להתייאש. לנסות ולנסות ולנסות. כדרך. לא כמטרה.אתה לא מתרגש כשהם נופלים. אשתך לעולם לא תוכל להתעלם מזה כמוך אבל אתה דואג שיקומו לבדם. וכל עוד באמת לא קרה נזק רציני אתה לא עוזר להם לקום. הם יקומו לבד וילמדו.
אתה מחנך אותם שהם יכולים להכל. אין באמת שום דבר שהם לא יכולים בהתאם לגילם. אתה מלמד אותם לשאוף. אתה מלמד אותם לחלום. אתה מלמד אותם גם לעשות. אתה מלמד אותם לעמוד על שלהם. להיות חזקים כשצריך. כדור שני לשואה אתה לעולם לא תוכל ללמד אותם להגיש את הלחי השניה ולהגיד למורה שהוא עשה לי ככה וככה. לעולם אל תתחילו בריב. תמיד תהיו אלה שמסיימים אותו.
אתה מלמד אותם להתמודד עם פחדים. אתה מלמד אותם שזה בריא לפחד. אתה יודע הרי מה החיים יכולים לצפון לך ולהם. אלף חלילות. אתה מלמד אותם שהחיים הם אולי לא פיקניק אבל הם חוויה. וכאמר אחד השירים אתה מלמד אותם לעלות לרכבת ההרים הזאת שנקראת החיים. ולא לפחד.
אתה אבא נהדר ואתה יודע את זה. כשם שהוריך הותירו בך צלקות משלהם כך גם אתה תשאיר צלקות.אין הורים מושלמים. כמה שלא תשנה דפוסי התנהגות יש טראומות שגם אתה כנראה תברא לילדיך. בעקיפין ולא במישרין.אין מנוס מזה.
אתה לפעמים חושב אם יש דברים שאתה עושה שישאיר להם טראומות. אם יש דברים שאתה עושה במודע. אם יש דברים שאתה עושה שלא במודע. אם יש טראומות שכבר נחקקו.
אתה מלמד אותם להתמודד עם הפחדים שלהם. להילחם בשדים שלהם. לנצח את העכבות שלהם.
אתה מלמד אותם להתמודד עם טראומות.
הורות היא לא בייביסיטר.
אתה לא מחנך אותם לחיות לצידך. אתה לא מחנך אותם רק שידעו להעריך אותך ולכבד אותך. אתה גם לא מחנך אותם רק כדי לחיות נכון. אתה לא מחנך אותם רק כדי לחיות בריא.אתה לא מחנך אותם רק כדי לחיות חיובי. אתה לא מחנך אותם רק כדי לחיות ערכי.רק כדי לחיות אנושי. זה נדבך מאד קטן בחינוך. אתה בעיקר.
מחנך אותם לחיות....בלעדיך.