אני לא אדם שקל להוציא אותו משלוותו. לפעמים אני חושב שזה בלתי אפשרי. אך גם כשזה קורה לא יראו עלי.
אני לא אדם שנעלב. אני לא אדם שצועק או כועס. אני לא אדם שמתבכיין.
אני לא נותן לרגשות שלי בעיקר לרגשות כמו כעס, עלבון להכתיב לי את הלך הדברים.
אני לא אחד שמקיא החוצה את הדבר הראשון שאני חושב עליו. לא משנה על מי. לא משנה על מה. לא משנה מה יהיו התוצאות.
יש שיקראו לזה דיפלומטיה. אני קורא לזה פרופורציות.
כשפורסם 'פוני' במגזין בהשראתי כביכול זה דבר שהוציא אותי משלוותי. העדפתי לשתוק.
להפנים. ללמוד. להקשיב. להריח את השטח. את פני הדברים. להתייעץ עם מכרים ואשתי.
ואז להגיב.
אין מאושר ממני לדעת שאני משמש השראה לאחרים. זה באמת מלבב ומשמח לדעת.
אני יודע שאני כותב טוב אך אם נגעתי מספיק במישהו כדי לגרום לו לפרץ כתיבה בהשראתי או לא זה תמיד ירגש. גם אם לא יראו עלי.
מאין הרי אנחנו לוקחים רעיונות לפוסטים וסיפורים? מהחיים. מדברים שקרו לנו. מחלומות ופנטזיות שמתרוצצות לנו בראש. מדברים שקראנו בעיתון. שיר ששמענו. סרט שראינו. משיחה עם אנשים מעניינים.
הרעיון ל'פוני' נלקח משיחה מקרית עם אנונימית. מיותר לציין שהיא ידעה שאני הולך לכתוב על זה סיפור .
הסיפור פורסם בשתי גרסאות. גרסה צנועה וגרסה קצת יותר פרובוקטיבית שהוסתרה עמוק בבלוג ולא פורסמה בפומבי.
הרעיון היה חדשני. מקורי. נועז בהשפלה שלו. העלילה היתה יכולה להתפתח לעשרות כיוונים שונים. אהבתי לשחק עם הסיפור.
שלחתי את 'פוני' לפרסום לפני כמה שבועות. ימים אחדים אחרי פרסומו. (יכול להוכיח-יש לי הודעת אישור מהעורך).
חיכיתי בתורי לפרסום הסיפור במגזין. למה במגזין? מאחר ושם בדף הראשי, הדבר הראשון שנתקלים בו כשנכנסים לאתר, הסיפור יכול להגיע למספר רב של קוראים.
התרעמתי כמובן שסיפור אחר מזה שפרסמתי ועוד בהשראתו הגיע לפניו לפרסום.
נניח ו'פוני' המקורי יזכה גם הוא לפרסום עוד כמה שבועות.
האם הוא יזכה לאותו הד תקשורתי שבו זכה/יזכה גרסת החיקוי של 'פוני'?
ברור שלא.
גם אם הסיפור נחתם בהשראת הסיפור המקורי, סיפור החיקוי קיבל לראשונה את כל תשומת הלב. את כל התגובות הראשוניות על הנועזיות שבו. הן האוהדות והלא פחות חשובות-התגובות הנזעמות. את זכות הראשונים יקבל דווקא סיפור החיקוי.
אני חושב שמן הראוי היה לפחות לקבל את הסכמתי. הודעה אישית קטנה יום-יומיים לפני הפרסום. מותר? זה בסדר?
טרם התקבלה התנצלות. טרם התקבלה הבהרה מצד העורך או מצד מנהל האתר.
פרסום סיפור החיקוי בשם אנונימי גם היא מרגיזה. אף אחד לא ישכנע אותי אחרת אך לדעתי כותב הסיפור הוא GG ולא כותב אנונימי אחר.
האם הכותב פחד מתביעה על גניבה ספרותית שבגללה בחר לפרסם את הסיפור באנונימיות?
האם הכותב ידע את הסערה הקטנה שזה יחולל וכך כשהוא מפרסם את הסיפור כאנונימי הוא יכול כמובן להתנער מאחראיות? 'זה לא באמת אני'.
מילא לקחת סיפור אחר ועשית בו שימוש דומה. אבל לפרסם לפני פרסום המקור ועוד מבלי לבקש רשות מינימילית הוגנת מהכותב המקורי?
עד להחזרת ה'שפיות' למגזין גם אני לא אפרסם בו יותר את כתביי.
ותודה אישית לכל הקוראות/ים שלי.
שיהיה לכל אחד מכם יום נפלא ופורה.
בכל זאת, קצת פרופורציות. כולה מגזין.
חניבעל.
לפני 13 שנים. 29 בדצמבר 2010 בשעה 6:39
