סרטן הגדי

"הערב שפחה אנחנו מכינים עוגה".

היא מתקפלת. לא בדיוק מבינה את רמז. את הדרך. את האיך בדיוק. בעיקר את הלמה. מתכווצת. תחושת אי נוחות קלה מתפשטת. כמה נפלא לראות את זה.
אני מתחיל להכין את החומרים. מוציא מהמטבח לסלון את כל מה שנחוץ. שהכל יהיה נגיש.
שומר על קשר עין. שלא תלך לאיבוד. שלא תיעלם.
"אוהבת לאפות עוגות. נכון שפחה? אמא של XXXX ו-XX אופה עוגות שמחות נכון? אני בועט בה בישבן המלכותי שלה ומרחיק את שתי רגליה זו מזו.
"אם את לא תשמרי פה על פיסוק את תקבלי את הקיין שאת כל כך אוהבת".
ממשיך לאט לאט להוציא את המצרכים הדרושים. המתכון נמצא בראש.
"אבל העוגה היא רק משל לזוגיות שלנו. זאת העוגה האמיתית. נכון שפחה?"
אני קושר לצווארה את הקולר האדום שלה.
"זאת העוגה שאת אפית."
טומן בפיה את הגאג. אני כל כך אוהב אותה מריירת.
"אני רוצה להראות לך את העוגה שלנו".
אני שופך קמח על כל גופה. שופך על הראש והשיער הג'ינג'י שלה. על הגב החשוף. על רגליה הרועדות.
"נתחיל עם קמח שפחה. הבסיס לכל עוגה".
שוב בועט בה בישבנה ומוודא שהיא שומרת על פיסוק רחב. תוך שניות אבחת הקיין נשמעת ונוחתת עליה. משאיר בה סימנים. חרכים. עדויות.
"התזמון הוא מצויין שפחה.אל תנסי אותי. מחר יש לך פיזיותרפיה ואהיה מאושר לראות את הבעת פניו של המטפל כשיראה את הסימנים."
שובר ביצה ושופך על הראש שלה. החלמון והחלבון ניגרים וזולגים על שיערה ועל ראשה. היא רועדת. מתנשפת. אני יודע שהיא לא אוהבת את זה. אבל לא כל סשן נועד לרצות אותה. זהו משמעותו של החינוך כנראה. אין צורך לבדוק אם היא רטובה. אני יודע שלא. היא מעקמת פרצוף גם כשהקטנה שלה אוכלת גלידה ומורחת אותה על כל הפרצוף עם חיוך דביק מאוזן לאוזן. לבטח היא תשנא את זה על עצמה. נגעלת מזה. מתעבת את זה. ואני לא מצליח להוריד את החיוך.
אני שובר עוד ביצה עליה ושומע עוד ועוד את חוסר התלהבותה מהדבר. מריירת. רוטנת.נאנקת.
"מה עוד יש לנו פה שפחה."
אני שופך עליה סוכר. על כולה. מפזר במידה שווה.
"לא יותר מידי שפחה נכון. הרי שתמיד אפשר להוסיף. אי אפשר להוציא".
מרוקן עליה כוס מים ורבע כוס של שמן.כבר עכשיו היא מתחילה להיראות כמו עיסה דביקה וטעימה. כמעט עוגה.
"מה עוד שכחנו שפחה? אלה פחות או יותר המצרכים נכון? אולי בכל זאת עוד כמה דברים קטנים".
אני מפזר עליה קצת קורנפלור ופודינג. ללא היגיון. אם כבר אז כבר. זה נראה טוב עליה. העיסה הזאת. לסיום אני מטפטף על ראשה כמה טיפות של תמצית רום. חוזר על כל המצרך בקול כדי שתדע מה אני מפזר ומטפטף ושופך עליה. שתדע איך נראית העוגה שהיא. שתנסה לדמיין.הכל נמרח עליה. הכל דביק עליה. הכל איכסה אחד גדול עליה.
"עכשיו רק נותר דבר אחד לעשות. נכון שפחה?."
אני ניגש לשולחן ושולף את שוט הזנבות הסגול שלי. שלנו.
"עכשיו מה שנשאר הוא כמובן לערבב את הכל."
ומתחיל להצליף בה כהוגן. עם כל התנופה. עם כל היד. עם כל הרצון והחשק. אגרסיות שאנשים מסויימים מוציאים באיצטדיונים אני מוציא עליה.
"זאת העוגה שלך זונה מטונפת!" אני נובח עליה.
מחליף את שוט הזנבות בקיין ומתחיל להצליף בה נמשכות. חותם עליה בסימנים אדומים וארוכים. יפיפיים. היא זועקת תחתיי ומתקפלת. לאחר כמה עשרות הצלפות היא מתמוטטת מכאב על שמיכת הטלאים המלוכלכת. "צריך לערבב טוב טוב נכון שפחה? חייבים שהשכבה תהיה אחידה בצבעה לפני שממשיכים. שלא יישארו גושים. נכון שפחה?"
אני מרים אותה חזרה בשיער ראשה המטונף.וממשיך לתת בה את הקיין. עד הסוף. עד אפר. עד שהעוגה תהיה מוכנה.
היא גמורה וכמעט מעולפת. אני מחדיר אצבע פולשנית אליה כדי לגלות אולי הפתעות.
"מה נשאר לנו לעשות אחרי כל זה שפחה? את יודעת??"
אני מדליק 2 נרות.
"מה שנשאר לעשות זה להכניס את הכל לתנור."
ואז מתחיל לעבור עליה בשעווה ממרחק של 5 ס"מ מהגוף. עובר על כל הגב וכל התחת.
"צריכים לשים את העוגה בתנור בחום גבוה למשך של עשרים דקות".
מזליף שעווה על כולה. הבכי שלה מדרבן אותי להמשיך להכאיב לה עד הבוקר. הזעקות שלה גורמות לי לקרב עוד יותר את הנרות ואת השעווה. אני עובר עם השעווה על החתכים מהקיין ומחייך לשמוע לצווחותיה השקטות.
אני מכבה את הנרות וניגש אליה. רוכן.
אני לא מנשק אותה ולא מחבק. זה עדיין לא האפטר קייר. בוחן אותה. עובר על השעווה והחתכים.
נותן לה לרייר על הרצפה. כמעט מעולפת. מפרפרת.
"כל הכבוד כלבה שלי".
אני מלטף אותה בשיער ראשה המוכתם. מוריד את הגאג מהפה שלה
"עכשיו אנחנו מדברים".