אני לא יודע למה נזכרתי בזה עכשיו. דווקא עכשיו.
ראיתי אותו לפני כשבוע. נראה עסוק. אבל לא בעבודה. הייתי רואה אותו כמעט תמיד כשאני מבקר את אמא.בדרך לשם או משם. במדרגות. בכניסה. בחניה. זאת הפעם הראשונה עם הילדים שלי שאני רואה אותו. נראה סהרורי. עסוק אבל יותר בעצמו באשר בכל דבר אחר.
מחליפים מבטים מהוססים. חיוך על בדל השפתיים. שלום שלום מנומס. מבט קצר שלו ושלי על הקטנה שלי. מבט שאומר הרבה לשנינו.
לפני כשלוש שנים, קצת פחות , יום אחרי שהבאנו את הקטנה שלנו לעולם, התבשרתי שדרך אגב על מותה בטרם עת של השכנה הצעירה שלנו. היא קפצה מאחת הקומות בעזריאלי.
ילדה יפיפיה עטורת תלתלים זהובים, חיוך כבוש עם שתי גומות חן שמקדשים אותו, תמירה כמו שרק דוגמנית יכולה להיות וסקס אפיל בניחוח בת השכן. כזה שגורם לך לחשוב לפעמים על עולמות מקבילים. אבל לא זאת. את האחת הזאת אתה מכיר. מילדות. היא היתה שכנה שקטנה ממך במספר שנים לא קטן. הבת של השוטר לא פחות. של השוטר שהפך לעורך דין אם יש צורך להוסיף. גדלה יחד איתך בבית הפינתי ההוא בעיר הרבתית. לפעמים נפגשנו כשהוצאנו את הכלבים ביחד. מדרכה מול מדרכה בדרך לבית ספר. יוצאים ביחד. כל אחד עם החבר'ה שלו. בת השכן הקלאסית.
יום או יומיים אחרי לידת בתי, משהו דחף אותי לבקר את אמי אך לא בגלל אמא. אלא בגלל בת השכן שהתאבדה. ישבתי שם ובעיקר שתקתי. יושב עם כל החברים שלה מהבית ספר והצבא. החברים לספסל הלימודים והטיול ההוא לדרום אמריקה. מסתכל על ההורים ההמומים של אחרי ים הדמעות ומנסה להבין.
מה עובר עליהם? כמה אשמה הם לוקחים על עצמם? איך הורה מרגיש כשהילד שלו מתאבד? אני כבר שנתיים אבא בעצמי וזה לא יעזור אבל כל הורה מעביר את עצמו את אותם סיוטים. בעולם שלנו זה לא מובן מאליו. הילד אמור לקבור את ההורה. לא להיפך.
אני מעלעל בלי חשק באלבום התמונות של הילדה היפיפיה הזו שמסיבה נסתרת לי בחרה לשים קץ לחייה.
מבטה של האם תקוע בי. כמה סימני שאלה. ואני מנסה להתחבא. מה יש לי להגיד? מה יש לי בכלל לנחם? עיניה הכואבות של האם תקועות על צמיד לבן שיש לי על יד שמאל ואז מגיעה השאלה הבלתי נמנעת.
'לא יכולתי שלא לשים לב. אבל זה צמיד של בית חולים. קרה משהו?'
לא יודע למה אבל רציתי שהאדמה תבלע אותי. לא שהתביישתי חלילה. לא שרציתי להסתיר. אבל סמיכות הלידה והמוות איכשהוא ערערה אותי.
אני לא זוכר הרבה. אם גמגמתי או לא. אבל אמרתי לה שנולדה לי בת. והצמיד הזה הוא בגלל שאשתי והקטנה עדיין שם.
היה זה הרוק שהיא בלעה. הדמעה השקופה שהיא נסתה להסתיר. השיער הלא מסודר שהצל על עיניה. 'זה בסדר. אני שמחה בשמחתך. מזל טוב.'.
אחרי כמה דקות עזבתי. הם הודו לי שבאתי. הם יודעים שאני כבר לא גר בקרבת מקום.
ומאז כבר לא ראיתי אותם יותר במדרגות. לא בכניסה לשם ולא ביציאה. אני יודע שהם עדיין גרים שם. אבל איכשהוא כשאני מגיע נעלמים עקבותיהם.
ראיתי אותו לפני כשבוע. נראה עסוק. אבל לא בעבודה. הייתי רואה אותו כמעט תמיד כשאני מבקר את אמא.בדרך לשם או משם. במדרגות. בכניסה. בחניה. זאת הפעם הראשונה עם הילדים שלי שאני רואה אותו. נראה סהרורי. עסוק אבל יותר בעצמו באשר בכל דבר אחר.
מחליפים מבטים מהוססים. חיוך על בדל השפתיים. שלום שלום מנומס. מבט קצר שלו ושלי על הקטנה שלי. מבט שאומר הרבה לשנינו.
ואני עדיין לא יודע.
למה נזכרתי בזה. דווקא עכשיו.
לפני 12 שנים. 18 ביוני 2011 בשעה 20:33
