סרטן הגדי

http://www.youtube.com/watch?v=eh6bNCq8vjE

ואולי זאת לא הכותרת הנכונה. אבל זה מה שהתיישב לי נכון.
אני בכלל חשבתי לקרוא לזה ' דברים שעשיתי בליל הסדר האחרון'.
לא חשבתי שאני יכול להתגעגע לאספלט.
לכבישים. להמולה. לעיר. לכל אותם רעשים מעצבנים.
מעצבנים אבל זה כל כך הרבה זמן שאתה 'עכבר עיר' שאתה לא מכיר משהו אחר. לא רגיל.

חבר ביקש עזרה לא שגרתית.
שאבוא לשמור לו על החווה בדרום עם עוד חבר טוב.
בעיה קטנה.
אין חשמל במקום. אין תאורה. אין אפילו דרך להטעין פלאפון ולפטופ.
יש רק גנרטור אבל רק למקרי חירום.
אין טלפון. אין דרך לתקשר. בקושי יש קליטה.
ואוו. אממ.... מתי לבוא?
אז זהו. ליל הסדר.

הוא לא באמת יכול לעזוב עדר של 300 פריטים.
הבדואיים בסביבה לא ישאירו לו כלום. ולו פריט אחד בודד.
יש צורך בנוכחות מסויימת כדי שיוכל לעשות את החג כהלכתו בחברתם של בני משפחתו שגרים רחוק.

אבל מה שכן, אתה זוכר את משה?
זה שהילדים שלך האכילו אותו לפני שבועיים?
כן. בהחלט.
אין משה. אבל יש הרבה בשר.
הרבה הרבה בשר.

ההוראות היו די פשוטות.
יש סימן דרך קטן שמכוון אותך מתי לצאת מהכביש הראשי אל דרך העפר.
חתיכת דרך עפר.
8 ק"מ של דרך עפר רק כדי להגיע לחווה.
המכונית שלך מתחילה לקפץ ולדלג את כל הבורות והמהמורות שבדרך.
אחרי כמה כאלה אתה כבר מפסיק להיזהר.
אחרי 4 ק"מ במהירות של כ-40 קמ"ש אתה יודע שאתה מת להגיע ואתה רק בחצי הדרך.
וכבר אז...
אתה מתגעגע לאספלט.

אבל עוד כמה פעמים יצא לך בחיים להיות רועה צאן.
עוד כמה פעמים כבר יצא לך להמליט עז.
לחיות חיים ולו רק באופן חד פעמי אבל לחיות חיים פשוטים. חיים של ימי הביניים.
ללא חשמל. ללא תשתית. ללא מותרויות ונורמות שאתה רגיל אליהם.
לטעום חיים של פעם.

כמה פעמים עוד יצא לך בחיים להיות לבד. אבל לבד לבד. לבד בכל כך הרבה מובנים.

השותף שלי שכבר עשה שם לילה אחד או שניים מסביר לי את אופן ההאכלה של המשק.
חוץ מעדר של כ-300 כבשים יש לו שם גם כל סוג של חיית משק. מכבשה ותיש ועד לתרנגולות, תוכים, צבים , נחשים וכמובן שני כלבים.
רק מה, אני חושב שהכלבים אכלו יותר מידי 'משה' לאחרונה ואולי כשירים כדי לנבוח אבל לא כדי לרוץ.

ערב חג. השותף מחליט להצטייד ב'מנטה' הקרוב אלינו. רק מרחק של 10 ק"מ. הלוך וחזור.
במקרה שלנו היעדרות של כשעתיים.
את אשתי והילדים שלחתי לעשות את החג בלעדיי בפעם בחברתם של חמי וחמותי.
אחלתי להם 'חג שמח' וניתקתי את הפלאפון. מאחר ואין לי איך להטעין העדפתי להשאיר את הפלאפון למצבי חירום.
המקרר הוא היחיד שמחובר לחשמל דרך אנרגיה סולארית.
היתרון הוא שהבשר לא מתקלקל ואפשר לשמור על השתיה קרה.
החסרון הוא שלמה לא חשבו לפחות לעשות לו מפצל?!?!

ערב חג. שישי בערב. אין תאורה.
אין אפילו תאורה של עיר רחוקה באופק. שום דבר.
התאורה היחידה שיש לי זה הירח המלא.
אני יושב במרכז החווה בין הבית של בעל המשק לבין המשק עצמו.
משקיף על הכל.
שקט. צריך להמציא מילה שתייחד את סוג השקט הזה.
אתה רגיל תמיד לשמוע משהו.
גם כשאתה ישן.
את המיית המזגן. מכונית חולפת אי שם. מישהו צוחק למטה. יתוש טורדני. טריקת דלת של השכנים.
פה אין כלום. אפילו היתושים לא מגיעים לפה.
שקט..... שקט....
ואז סוף סוף אתה מצליח להרגיש ...לבד.
אחד הכלבים, ספייק, מנמנם מתחתיך.
וגם הוא שקט באופן נדיר.
אפשר לחשוב. אפשר לשמוע את עצמך חושב.
אפשר באמת להיות לבד.
עוד כמה פעמים בחיים יצא לך להיות לבד. כזה לבד.

השותף חוזר מצוייד ל-'על האש' לשבט שלם כשאנחנו רק שניים.
סליחה...נכון. יש גם את ספייק והשני.
אנחנו מחזירים את כל העדר לתוך המשק. נועלים את הגדר.
שמים לב שמשהו זז שם מאחורה בשיחים.
זו עיזה שהלכה להתבודד כדי להמליט.
אנחנו שומרים מרחק כדי לא להפריע.
יושבים במרחק של כ-5 מטר.
צופים בהמלטה טבעית של שלושה טלאים.
עוד כמה פעמים יצא לך לחוות כזה דבר.
ונכון שאפשר לראות היום הכל ביוטיוב.
אבל זה לעולם לא יהיה אותו הדבר.

אחרי זה התפנינו לעשות ולאכול את משה ואני מרשה לעצמי כבר לקרוא לו משה. ללא מרכאות.
בכל זאת אני מרגיש עכשיו שהוא חלק ממני.
נשארנו ערים עד משהו לפנות בוקר.
פתאום זה לא היה נראה חשוב להסתכל בשעון.
אם כבר חצות. אולי אלה כבר השעות הקטנות? אולי אנחנו עדיין באמש?
הוא מספר לי בדיחות גסות ששמעתי כבר מחמי.
בטח הם מנויים לאותו מקור.
אבל צוחק מנימוס.
הוא פורש לישון בקרן אור הראשונה של הבוקר.
ואני שוב נשאר ער לבדי בזריחה.
שום דבר לא היה נראה הכרחי.
לא הפלאפון והלפטופ.
לא המותרויות הקטנות של החיים שאנחנו כל כך רגילים אליהם שאנחנו לרגע לא חושבים שלא נוכל בלעדיהם.
אפילו רדיו אי אפשר לשים פה.
וגם לא רצינו.
אם כבר חוויה אז עד הסוף.
הסאונד היחידי היה אוושת הרוח. פעיית כבשה. תרנגול נודניק.

ואם תדעו מה עשיתי ב-12 שעות שלאחר מכן תגידו לי בבקשה כי אין לי צל של מושג.
אני לא זוכר כלום.
שום דבר.

בשמונה בערב חזרתי לציוויליזציה.
8 ק"מ חזרה בדרך עפר מעצבנת. מתישה. מסורבלת. מעייפת בכל כך הרבה מובנים.

חבל שלא הסתכלי על המד קילומטראז'.
אין לי מושג מתי זה ייגמר.
אבל זה נגמר.
ימי הביניים.
הלבד הזה.
השקט הזה.
החושך הזה.
המדבר הזה.

ואז הנה אני שוב.


רואה את האספלט.