לכבוד שאול מרדכי
רחוב פאר 14. נתניה.
ולחשוב שכל זה התחיל משיר של בריטני ספירס
האם את באמת?
תוכלי לעשות אותי שמח?
יום אחד היא פשוט התחילה לשיר בקולי קולות
ואני גיליתי לשמחתי שקיר המקלחת שלה וקיר המקלחת שלי חופפים. מקבילים.
ואולי יש לך מושג. אני מתאר לעצמי שלכל גבר יש.
ואם אין, או שאתה עושה את עצמך, אני אספר לך בכל זאת.
מה זה עשה לי.
לשמוע אותה ככה.
שרה. עירומה אצלה במקלחת. מוגנת.
נוגעת במיניות החדשה שלה.
אתה מתפתל?
תכף. אני מגיע לזה.
זה דרש ממני כמה תכנונים לא שגרתיים לבן אדם כמוני.
אני לא מהנדס כמו יתר המפלצות האחרות.
שבונים חדרים תת קרקעיים. מבוכים על מבוכים.
תאים שמוחבאים היטב. צינוק במעגל סגור.
אני לא בנוי לדברים האלה אתה מבין.
בימים שידעתי שאתם לא בבית, אתם בעבודה והיא בבית ספר,
עשיתי את הצעדים שלי.
לאט לאט.
אבל לא לאט מידי. רציתי שיהיה לי מספיק זמן ליהנות מגילה הנוכחי.
בזמנים המתים האלה קדחתי את החורים.
שתהיה לי גישת הצצה.
דרך המרפסות הקרובות השתחלתי לא פעם כדי לנקות אחריי.
ולמרות שיכולתי להחביא אצלה מצלמה לא רציתי.
אתה מבין, למצלמה אין את אותה תחושת האינטימיות שיש בחור ההצצה.
אתה כועס עכשיו?
למה שלא תעבור פשוט לסוף?
עם הזמן עשיתי לעצמי כמה חורי הצצה.
בכל מיני מקומות. מהצד שלה כמעט לא רואים כלום.
מה זה עושה לך שאול?
שראיתי את הבת שלך מתקלחת כל כך הרבה פעמים.
האם עכשיו תעבור לסוף.?
לתיאורים העסיסיים יותר?
מתי החלטתי לחטוף אותה?
איך במשך כל הזמן הזה החדר שלה אצלי היה קיר לקיר לחדר השינה שלכם?
מרופד כמובן. דאגתי שלא תשמעו כלום.
אם רק הייתם יודעים מה מתחולל מעבר לקיר?
אתה מבין את ההשקעה?
אני שיניתי את כל אורח החיים שלי בהתאם ללוח הזמנים שלה.
עצם הידיעה שאתה קורא את זה מעמידה לי את זקפתי האחרונה.
כשתכנס או תכנסו לפה, תמצאו אותי תלוי במטבח
ואותה שרויה עדיין בחדר.
או לפחות מה שנשאר ממנה.
הדלת פתוחה. אתה עוד לא פה?
אתה מוזמן להיכנס.
בצד השני של הדף פרטתי עד כמה שאפשר את מסכת ההתעללויות.
כל מה שעשיתי. ואיך היא הגיבה לכל דבר.
אני חושב שעצם כתיבת הדברים חירמנה אותי אפילו יותר מעצם התרחשותם.
אתה יכול להבין את זה?
וההתעללות האחרונה בך- היא החטא האחרון שלי.
האם תהפוך את הדף ותיחשף לדברים שעשיתי לבת שלך?
האם תקרא?
