סרטן הגדי

אני מרגיש שאבא שלי כבר זקן.

זה אולי נשמע קצת יומרני.

כי אבא שלי זקן כבר המון המון זמן.

אבל אני מרגיש את זה רק לאחרונה.

קשה להסביר.

אבא שלי השנה כבר די נושק לשמונים.

הוא הביא אותי רק בגיל 45.

אבל זה כנראה חלק מחבילת השואה שהוא סחב אותה לארץ.

כל ניצול והחבילה שלו.

בטיולים השנתיים כשכבר הצטרף חשבו בהתחלה שהוא סבא שלי.

המבוכה נעלמה עם השנים.

היא והשיער שמכסיף כבר בגיל מוקדם.

מתנה מכל השבט שלו.

התרגלתי לאבא שמבוגר מאד.

אבל בזמן האחרון זה כבר תופס מקום משמעותי.

בחייו ובחיי.

הוא גרוש מאמי זה יותר מ15 שנה.

ובחר לחיות לבד.

סירב אפילו לכלב. חתול. משהו. דג? תוכים שלא שותקים? גם זה לא.

רק השבוע מכל הזמן שחלף,

פתאום נראה לי דחוף לחפש בשבילו חברה שמתעסקת בשרותי רפואה.

רופא פרטי בלחיצת כפתור. אמבולנס בזמינות גבוהה. לחצן מצוקה שלא נדע.

הגיל עושה את התרגיל בכל זאת.

ואם לא אני, אבא שלי לא יעשה לבד.

אז למה שאני באמת חושב שה"זקנה" קפצה עליו.

הוא לא יותר איטי ממקודם.

הוא לא סנילי. לפעמים הייתי רוצה שיהיה לגבי דברים מסויימים שעברנו ביחד.

הוא די בריא ולמעט כדורים שלוקחים בגלל הגיל, אין משהו ספציפי שמעכיר.

הוא עדיין חד. עוקצני כשצריך. ארסי בעיקר כשלא צריך.

ניסיון החיים שצבר בכמה משמעויות שארצה, עדיין מלווה אותי.

אבל היה משהו שם שסימן לי שזה זה.

הוא מתחיל להזדקן.

בגיל 80 אבא שלי מתחיל להיות זקן.

האסימון נפל ברגע אחד.

שניה אחת.

מאית השניה אפילו.

רגע אחד.

זה קרה כשהמלך שלו נפל.

וניצחתי אותו.

לראשונה בחיי.

בשחמט.