ואני רוצה את זה גם

אני אוהבת את עצמי. 
אני באמת אוהבת את עצמי כי אני רואה מי אני בהשוואה לרבים רבים שאני פוגשת ושומעת כל הזמן, גם באופן מקצועי. לא מושלמת אבל מחזיקה בנכסי תרבות ורוח / נפש / חשיבה ורגישות שהם הרבה מעל הממוצע. אני אדם בוגר, פתוח עם דמיון ומעוף. יש בי באמת הרבה דברים שאני אוהבת, מן הסתם לא אשב ואתמלל את כולם. אני מאמינה שלא לחינם אני החברה הכי טובה של כמה וכמה אנשים. לא לחינם העסק שלי גדל ומתפתח משמעותית בשנים האחרונות. זה יושב רק על אישיות.
אני יודעת שבהתחלות (בכלוב) אני בונקרית בחשיפת הפרטים הטכניים שלי (עד שנפגשים. צריך קצת יותר אורך רוח וגמישות כדי להכיר אותי כאן) ולוקח לי מס מפגשים עד שאני נפתחת במגע אבל עם סבלנות והאדם הנכון מקבלים בחזרה את מי שאני באמת בזוגיות אישה סקסית, תומכת כשצריך ועם עולם תוכן עשיר כך שטוב לי אם נפגשים המון ומנגד לא זקוקה למפגש יומיומי אם לפרטנר שלי יש חיים משל עצמו, כי גם לי יש את הדברים שלי.

כרגע אני בנק שבר שמעט מבלבלת אותי אבל מתחילה להתאפס (התאפסתי מהר כמו שחשבתי) מהשיחה עם הזיון שלא נגמר ולראות באופן נקי את הסיטואציה אחרי שאני מנקה מניפולציות ומילים קשות. אני רואה מה אני צריכה לשנות בי (שמחה ללמוד שוב ושוב איפה עלי להשתפר) ורואה שוב מה ממש חולה בו. לא מופתעת. נכון היה לסיים את זה.

מתוך המשברים החיצוניים שנוחתים עלי בשרשרת לא נגמרת כבר הרבה זמן, יש לי צורך עז יותר להכיר מישהו עכשיו ולא בעוד X זמן. לא כדי להישען אלא כדי להכניס את שמחת החיים להילוך גבוה יותר חזרה.

אני מכירה על בסיס +- שבועי מישהו שנשמע עם פוטנציאל ועד כה אנשים מתהפכים על עצמם. נראה שהרוב ללא קשר אלי. אנשים הם מורכבים. חלק גם כמו בכל היכרות מגלים תכונות שלא מתאימות להם וחותכים כמו גם מהצד שלי. דינמיקה של היכרות.
נקודתית התחלתי להכיר את הקשיש. הוא לא נראה קשיש ולא נשמע או מרגיש קשיש אבל בהשוואה אלי אנחנו בפער גדול של שנים. אני לא נוטה לתת צ'אנס לפערי גיל כאלו אבל יש בנינו המון במשותף. הרבה הרבה יותר ממה שהוא יודע. נשמע מאד פוטנציאלי. משמח. אני צריכה התרגשות של התחלה.
בשיחה בערך ראשונה הוא כבר זורק לחלל האוויר שבא לו על הציצים שלי ושאני ארד לו (הגיע משום מקום). בלעתי את הקיא שעלה למעלה. לפעמים מרגיש שגברים שמכירים פה, חושבים שזה מאפשר צורת היכרות שונה מהיכרות במקומות אחרים. לרוב כזה דבר היה גורם לי לרצות לחתוך. הפעם חשבתי על זה אבל בגלל הכל כך הרבה משותף, החלטתי לשחרר גם את הגיל שמפריע לי וגם סה"כ משפט אחד לא במקום. אני מנסה לא להיתקע על דברים קטנים ושוליים גם אם הם לא נראים לי.
מההתנהלות שלו קלטתי שהוא התהפך וטרח לשתף רק כששאלתי אם אני מפנה לי חזרה את היום שקבענו. הוא עדיין מציין שישמח להכיר אותי ושנפגש כמו שקבענו, מה שנקרא "בלי כל קשר".
באמאש'ך
ואת כל זה אני כותבת כי דווקא זה (עם כל החבל שמשהו פוטנציאלי ברמה גבוהה לא מסתדר) גורם לי להיזכר מי אני, איפה אני, מה יש לי להציע וגם - מה אני רוצה בחזרה מאנשים שאני מכניסה לחיים שלי.
עם כל הבלאגן בחיי והזמן שיקח לי להתאפס, קצת הלכתי לאיבוד. 
אומנם אותו אני לא אכיר בדיוק כמו שכל שבוע בערך יש פוטנציאל שמשמח אותי ובסוף לא מסתדר אבל לפחות הרווחתי איפוס חלקי חזרה ועל זה אני שמחה שהוא צץ בחיי לשבריר שנייה.

הזיון שלא נגמר משקיע בטירוף במראה שלו. כולל טיפולים וניתוחים. זה עובד לו. כבר כמה זמן החלטתי שבא לי לרדת כמה קילוגרמים במשקל כדי להגיע חזרה למצב שמתחילים איתי על בסיס קבוע ברחוב. עם העומס של העבודה והמתח הגדול שהגיע עם זה, אכלתי יותר ממה שהייתי צריכה ועליתי טיפונת. גם ככה לאחרונה התחלתי לאכול בריא ועכשיו עם הדכדכוך שאופף אותי וחוסר הרעב כבר ירדתי את מה שמציק ועכשיו נשאר עוד קצת עד שאגיע למצב של גברים שמתחילים איתי משום מקום. 
עכשיו לרדת במשקל יהיה בלי מאמץ. עוד שבועיים אני מסיימת את הפרוייקט שגזל ממני את כל הזמן הפנוי והלא פנוי שלי ואני רוצה לחזור לספורט כך שאני אחזור לגוף מעוצב יותר.
אני לא גרה בעיר ככה שמניין אופציות ההכרויות שלי יורד בעיקר לוירטואליה. זה יותר קל. אני רוצה לפתוח לי אופציות ואז עוד אופציות. 

קיבלתי גם שתי הצעות עבודה גדולות, לפני כמה ימים, של פרוייקטים שכבר כמה זמן לא עשיתי ואני טובה בהם ואוהבת אותם.
אני צריכה לחזור להתבונן על החיובי ולהניח לדברים שלא מסתדרים. הרמתי את עצמי מספיק פעמים ממקומות קשים אובייקטיבית. עכשיו צריך לעשות את זה שוב. 

נקודת איפוס חיובית ראשונה.
אני מניחה שאני יכולה לזקוף את זה להתנהלות ולהודעה של הקשיש. התהפכות יחד עם "אבל בואי בכל זאת נפגש, אני אשמח להכיר אותך" - זה לא כוס התה שלי.

הדבר הקטנטן הזה, היה בדיוק מה שהייתי צריכה בשביל להתחיל להניע מחדש את האנרגיה. אני מקווה שזה גם ימשיך לי. 

עדיין בתוך העננה אבל ממוקדת יותר, מאופסת יותר, שמחה יותר. אני פשוט אני יותר

                                                          !welcome back darling

מכל הסיטואציה הזו היתרון היחיד שאני מצליחה להעלות זה חוסר תיאבון.
מדי פעם אני כן רעבה, כמו עכשיו שהתחשק לי לאכול ואח"כ אני קצת מצטערת כי יש לי בחילה. 2 פרוסות לחם, מעט ירקות חתוכים וכוס נס ובא לי להקיא.
אז אני גם ככה לא רעבה וכנראה צריכה להפחית את האכילה עוד יותר. הבטן שלי מבחינתי כבר חוזרת כבר למצב חמוד (:

מהעבודה הקטנה שלי, הבוס שלי התקשר לשאול מה שלומי. סופר מפתיע! נחמד מצידו. גם איש הסקס המיתולוגי שהיינו נפגשים אחת לזמן מה לאורך עשור התקשר לשמוע איך אני. חשבתי שכבר נותק הקשר. החיים ממחזרים מעגלים במפתיע.

קשה לי מאד להתאפס. אני רוצה לגרד את עצמי עכשיו להתחיל להכין חומרים לעבודה, אלו שכבר עשיתי אבל עכשיו צריך להתחיל מחדש ובזריזות.

הייתי מעדיפה להכיר מישהו רק ממקום בריא וחזק שלי אבל אנשים מכירים כל הזמן גם בנק טובות וגם כשהם בנק שליליות בחיים. אני צריכה ללמוד שלא צריך שיהיה מושלם בחיי כדי שארשה לעצמי להכיר מישהו. להכיר עכשיו מישהו עם הפרפרים של התחלה, יחזיר אותי למקומות של שמחה מאד מהר. אז זו לא תיהיה שמחה שבניתי בעמל אלא שמחה אינסטינט שמגיעה מבחוץ. זה נשמע לי נפלא. בא לי להתכרבל במישהו, כזה ששמים את הראש על החזה שלו וחצי רגל שלי מתקפלת בין הרגליים שלו או סתם התכרבלות נעימה מכל סוג. ממש בא לי לייצר שמחה, לצאת, לעשות וזה יבוא באופן טבעי כשמכירים. שמחה זו תכונה שפחות יוצא ממני כרגע לבד. אני בעיקר עסוקה עוד במה איבדתי ובתכנים קשים שעברתי גם ככה בתקופה האחרונה.

לפני יומיים, בפוסט שנמחק הזכרתי שיחה שהיתה לי עם זאופילית. אף פעם לא יצא לי לשוחח לפני כן עם אדם בעל נטייה כזו. זו היתה שיחה מעניינת בה הקשבתי. כצמחונית מגיל צעיר, שימוש בחיות, שנחשבות מבחינתי כחסרות ישע, זה טאבו מטורף. היא הסבירה ושיתפה, בעיקר פרקה את הנטייה הלא מקובלת שלה. לא התחברתי אבל מכיוון ואין שם התעללות בחיה או ניצול, היה מסקרן לשמוע על משיכה מינית שונה ממה שהכרתי עד היום. אני שמחה לראות שוב ושוב שאני אדם פתוח לצורות חיים שונות משלי ומקווה שעוד אנשים יתנו באופן כללי לאנשים אחרים לחיות את חייהם, כל עוד הם לא פוגעים באף אחד, גם אם אנחנו לא מבינים או מתחברים לדרכם וחשיבתם. 

(המילים פחות רלוונטיות אבל אני כל כך אוהבת את השיר הזה)

מוסיקה שאספתי במשך שנים, סרטים מיוחדים ספציפיים ששמרתי. הכל נעלם.
כל המוסיקה שלי. כל הבועות המיוחדות האלו. כמויות. הכל. התרבות-אומנות שאני צורכת לוריד. הכל.
שטפתי כמה כלים. יופי. התחלה של תנועה. אבל הדמעות תקועות לי בגרון, מנסות להימלט דרך העיניים. כבד לי לנשום. עצוב לי כל כך. אני יודעת כבר הרבה זמן למקד עצב לנקודה, לא לסחוף פנימה את כל הקשיים של החיים. להתמקד במה שקשה עכשיו ועם זה להתמודד, להשלים, לטפל. החיים יותר בריאים ככה, יותר נעימים ככה, יותר נכונים ככה.
עכשיו אני כל כך מוצפת שאין מיקוד. יש מקטעים של טחינת מחשבות חוזרות ויש קטעים שאני לא ממוקדת אבל אני לא מצליחה להפסיק לחשוב. 
כשהייתי אצלו, אני חושבת שהוא שכב על הגב ואני חצי עליו, מתחממת מחום הגוף שלו, מתענגת על הרוך והנועם, משתפת אותו שלפעמים בא לי לא להיות בתוך העור של עצמי. שבא לי להימלט החוצה. שאלתי אם הוא מכיר והוא אמר לי שלא. לא יודעת למה אבל לא חשבתי שמישהו לא מכיר כזה בכלל. זה עניין אותי, שיש גם אנשים כאלו. שתמיד נוח להם בעור של עצמם.
כרגע לא פשוט לי בתוכי.
ההצפה הפנימית הזו מכרסמת. 
יש לי צורך עז לטבוע בתוך מישהו אחר. לטבוע בחום הגוף והחיבוק, המעטפת של מישהו אחר.
זה לא נכון ולא אפשרי.
קודם כל אין אף אחד שבא לי באמת לטבוע בתוכו.

שנית, לוקח לי זמן לסמוך ולהרגיש נוח, לשחרר ביישנות שיש בי בתחילת קשרים.
 לזה יתווסף שאני מאמינה שלתחילת קשר יש עוצמה גדולה על העיצוב ההמשכי או לפחות אם מעצבים לא טוב, לא בריא, זה יכול לייצר דפוסים שקשה / ייקח זמן להשתחרר מהם. להכיר מישהו מנק כל כך חלשה ומבולבלת מפחיד אותי. מפחיד אותי שיראו את מי שאני לא ביום יום שלי אבל מאד כרגע ומשם זה יתעצב, על זה ההתחלה או גם ההמשך יתבססו.

ואם זה לא מספיק, פתאום קלטתי שאני לא זוכרת מישהו מהשנים האחרונות שרק ליטף ונשארתי רגועה, משחררת ומרפה, נותנת למגע לחלחל ולמלא. במוקדם מאד או במוקדם או קצת אחר כך, המגע מעיר לי את היצרים ואני רוצה יותר. אני אשכרה לא זוכרת מישהו מנגיד כבר יותר מעשור, שהייתי איתו, גם אם הייתי איתו תקופה, שרק הרפתי. לעזאזל איתי לפעמים. איך אני לא מאפשרת לעצמי למלא, זה הרי כל כך נעים וכל כך חשוב. מוזרה ההכרה הזו.

טוב. כמה כלים שטפתי. הכיור עדיין די מלא. אני אעשן עוד סיגריה ואולי כדאי לנסות להתמודד עם חדר השינה. להניח מחשבות בצד ופשוט לשים דברים במקום. נראה לי שבחושך יהיה לי פחות נעים לעשות את זה. לא בא לי לישון עוד לילה בסלון. 

אני עובדת על ההתפתחות שלי המון שנים. אני אוהבת את מי שניהייתי ואת איך שאני מתעצבת בעקבות הדרך שאני ממשיכה לעשות.
עכשיו בימים האלו של התפרקות חסרת שליטה כל כך קשה לי.
אתמול לא בכיתי ולא היה לי צורך אבל חזרתי מההורים (היה ממש נחמד) שוב עם פחד. אולי זו אפילו חצי חרדה כי במשך איזה שעה וחצי היתה לי בחילה כמו שלא היתה לי שנים. לא נרדמתי כל הלילה. שיחות בצאט. שיחות מעניינות.
בסוף החלטתי שהנה, אני מותשת, אני אנסה את מזלי. אחרי שכל מחשבה אפשרית בערך הציפה אותי, הדריכות שלי לרחשים, האגו שלי, כולם מנעו את ההקלה המיוחלת של עצימת עיניים וניתוב המחשבות לעולם הדמיון הבלתי נשלט. אין מנוחה. יש הקלות קטנות.
בין 4:26 ל 6 שלושים ומשהו ניהלתי שתי שיחות בצאט וכתבתי עוד פוסט ארוך פה. הכתיבה עכשיו זו התרפיה העיקרית שלי. אני מקלידה עיוור ומהר וכותבת אסוציאטיבית. אחכ לא זוכרת מה שכתבתי אבל שנייה לפני פרסום קוראת פעם אחת לפחות לראות שאין טעויות הקלדה (מציק לי בעיניים), מתקנת סימני פיסוק ומסתכלת שבליל המחשבות שלי נשמע הגיוני.
בסביבות 6 וחצי כשכבר הייתי באמצע הקריאה (ואפילו נהניתי לקרוא את עצמי) המחשב כבה בפתאומיות ואיתו כל המלל שהשקעתי, פרקתי, מחשבות שרציתי לשמור. מחשבות שעיצבתי דרך מילים מדוייקות.
היום התעוררתי אחרי שעות שינה מצומצמות לעצב תהומי.
אני מרגישה בתהליך אבלות או תהליך כלשהו. העצב מציף אותי ואוכל בבשר. יש לי גוש שתקוע בגרון, החזה כבד. אולי זה גם הסיגריות. ביומיים האחרונים עישנתי קופסא ביום. אני לא רגילה לעשן כאלו כמויות. שינה מחורבנת יחד עם חוסר תיאבון גם לא מוסיפים לנפש שלי. אני בטוחה שהגוף התשוש מנמיך את הנפש וזו בשלה מתקילה את הגוף.
אני כל כך עצובה ששוב בא לי רק ליבב. מאגר הדמעות התמלא ואלו נשפכות מעצמן. קמתי עם תחושת בדידות. למרות שקיבלתי כל כך הרבה הצעות מקסימות מחברים ומהמשפחה שלי מעזרה טכנית ועד תבואי לישון אצלנו או אצלנו או אצלנו וזה נעים ועוזר ואוהב ועוטף, אני מוצאת את עצמי מתכנסת בעצמי. מתכנסת ולא מצליחה לתפקד יחד עם לחץ של משימות שלא התקדמו ושעון שרץ במרחבי הזמן.

זה אומנם לא מה שחשוב אבל מוסיף עוד שמן למדורת הרגשות הלא יציבים והמציפים שלי.
האגו שלי נפגע. אגו זה לא אלמנט בחיי. אני מוצאת את זה תמיד אידיוטי וכרגע, נקודתית באופן נדיר, האגו שלי פגוע.

הוא מלך של מילים, לפעמים תוך כדי זה מבלבל אותי, אז לפעמים אני לוקחת על עצמי יותר אחריות ממה שצריך. אני בספק אם הוא לוקח על עצמו אחריות ועד כמה.אולי הוא גם מלך של מניפולציות. אני לא יודעת. מיותר ועדיין לקח לי חצי יום ולילה להבין שהקושי שלי איתו (בין היתר) קשור להתהפכויות הקיצוניות, המפתיעות שלו. אלו שבאות בנחרצות קיר וככל שאני יותר מפרפרת מההפתעה, הקיצון והשוק, ככה הוא מתבצר יותר ומתאכזר יותר.
אני והוא זה רע. רע ממש. זה שהוא לא מתכוון להיות אכזרי ומדבר סוג של נעים לא עושה את דבריו לנעימים יותר. זה רק עוטף אותם בצלופן ורוד שנקרע מתוכן  קשה.
כמו שהוא אמר, הכל בסדר איתך, הכל בסדר איתי, אכפת לי ממך, אני מאד אוהב אותך (לא כל כך מבינה איך אפשר לאהוב מישהי אם הנוכחות שלה לא באה לך טוב באופן כל כך קיצוני אבל שיהיה. הוא חושב ועושה המון דברים שאני לא מבינה) ואת הסקס הכי טוב שהיה לי בחיים. הכי טוב. שוב מזכיר שהוא תמיד משווה אלי ושוב אומר שכל שבוע הוא מדבר עלי עם החבר הכי טוב שלו ובמקביל מוסיף את מה שגם אני יודעת, אנחנו לא מצליחים לתקשר. אנחנו נוראיים ביחד. סקס מדהים אבל נוראיים ביחד. שאני והוא זו התקשורת הכי מזעזעת שהיתה לו אי פעם. אני מתחברת לרוב מה שהוא אומר. אולי לא לנחרצות ולקיצוניות. בטח שלא לפליפ-פלופ שהוא עושה.
האגו שלי נפגע כשאני חושבת על המקומות שחשפתי מולו בימים האחרונים.
מיותר.
לפני שנה ומשהו התלבטתי אם הוא הסקס הכי טוב שהיה לי אי פעם או שהוא בשלישייה הראשונה. היה גם את השוקולד האחרון שלא היה נכנס לפנתאון אבל כמה דברים שהוא עשה, הכי הכי הכי קטנים, של כמה רגעים, שלרוב, כשאני חושבת עליהם, יש לי כיווץ קטן מהתרגשות, מכניס אותו למקום של מזכרת נקודתית.
בכל אופן לפני שנה היה מדהים. גם אז היה צריך לשפר עניין בסיסי אחד אבל הייתי מסנוורת פנטזיות, כמיהות, אשליות וגם וואלה - היה פאקינג טוב!
תמיד עם הטוב היה משהו קטן יותר או גדול יותר שעשה רע. תמיד. ואז הקסם שלו וכל המסביב. 
בכל אופן, גם הפעם היה משהו דוחה תוך כדי שהוציא ממני שדים ושבר פנימי והסקס מהסיבוב השני כבר היה מעולה אבל הרגיש טכני ואני הייתי עם ראש מלא במחשבות על נק השבר בחיי הפרטים. אני עדיין אוהבת להעביר יד על הבטן שלו או לחי, נהנית לגעת, נמסה מהרוך שלו והחום. הוא מצליח להשיג כל כך הרבה זיונים רק בגלל שהוא אף פעם לא בלחץ. לא יהיה עם זו?, תיהיה עוד דקה אחרת. לי החוסר לחץ עושה פתיחות. הוא גם מוכר. אני מעדיפה להזדיין עם אנשים שכבר הייתי איתם מאשר עם אנשים זרים. ההעדפה הזו מביאה אותי המון פעמים למקומות לא טובים. למה שלא עבד יש להניח. ואיתו, הוא תמיד משקיע בטירוף בי. אני אוהבת לעשות סקס עם כאלו אנשים. כייף לי שאני מכירה את כל הטריקים שלו שיושבים בדיוק על מה שאני אוהבת, כמו שהוא מרגיש ואמר לי, איתי הוא לא סתם נותן עבודה, הוא פשוט נהנה. 
אז יש קצת תערובת מחשבות. על הטוב, הטוב מאד ועל הרע, המזעזע והאכזרי.

יש לי עוד אלף מחשבות שבא לי להוציא אבל לשם שינוי אני מרגישה שאני יכולה להניע את עצמי לפעולה. אני אעשן עוד סיגריה ומקווה אחכ אפילו רק לשטוף כלים

היום כבר לא בכיתי ואין לי צורך לבכות. 
הקלה ריגשית סוף סוף.
בשיחה עם הזיון שלא נגמר, סיימנו את הקשר. אני מוצאת את עצמי משחררת יותר ויותר מהר דברים שפעם היה לוקח לי הרבה זמן להניח להם.
עכשיו דיברתי עם חברה מחו"ל והיא כל כך לא הטיפוס המרכל אבל בגלל שאני כבר לא גרה שם ואנחנו כאלו חברות טובות, צריך לפרוק לאנשהו..

אני מכירה את הנפשות הפועלות...
היא בדיוק עוברת לבית המלון בו כולם גרים. היא לא גרה שם עד עכשיו.
אז היא מעבירה את הדברים ומסתבר ששניים מהחברים שלנו מזדיינים. 
בית מלון. שומעים הכל. אבל הכל. בהתחלה חשבתי שהיא מדברת על בחור אחד עם בחורה אקראית אבל אלו שני חברים שאנחנו מכירות.
היא היתה בשוק ואמרה שהקטע הנוראי זה שהיא טיפוס סופר ויזאולי וישר מדמיינת מה קורה שם.
חזרתי לצחוק וחוזרת לאט לאט לעצמי.
אני מקווה שהלילה אני אהיה בלי חרדות ושאתחיל להיות באקטיביות כי החיים הפוכים והמציאות, הזמן נע קדימה ולא מחכה לי שאתאפס בקצב שלי...

יום וחצי של דיכאון קשה ונדמה לי שעברתי את השלב.
סוף סוף ישנתי קצת. התיאבון עוד לא חזר אבל תכלס, אני רוצה לפחות להרוויח את זה. במקטעי דיכאון פעם בעשור, אני יכולה להוריד קילו עד שלושה בלי מאמץ, רק כי אני לא רעבה. אז החיים לא מושלמים אבל קצת להוריד מהבטן תמיד נחמד. למרות שאני מחבבת את עצמי עכשיו ביותר, בא לי לרדת 2 מידות כדי לעוף על עצמי ולפתוח עוד אופציות בארון הבגדים (:

אנשים - חברים קרובים יותר ופחות, מקסימים כולם, מציעים עזרה מסוגים שונים. כייף להרגיש, כייף לדעת.
המון פעמים יש בי תסכול כזה או אחר על חברים. אני "החברה הכי טובה" של כמה מחברי. אם הם צריכים משהו אני שם והרבה פעמים זה לא הדדי באמת. עכשיו להרגיש את כל האהבה הזו ולראות את הצעות העזרה כדי שאני אשקם יותר בקלות את מה שצריך מרכך את הלב.
זיון מתמשך לא ענה אתמול. התקשרתי כדי להתנצל כי הרגשתי שהייתי קצת ביצ'. אפשר להבין אני מניחה מהסיטואציה והעומס הרגשי איתו הגעתי וגם היתה לי בטן עליו. קיבלתי גם מחזור. אפשר לתרץ התנהגות במיליון סיבות מהורמונים ועד סיטואציה אבל אני מאמינה היום שאם רוצים להיות עם מישהו, אפילו אם זה ללילה, זה צריך להיות נקי. פאסיב אגרסיב זו התנהגות מעיקה ומעצבנת ולא משנה מה הסיבה, היא לא צריכה להיות קיימת.
אז אני שמחה ששמתי פרוזקטור על עוד משהו שאפשר לשפר ובקשר אליו - מי שהוא, קשור רק אליו וליכולות שלו / בחירות שלו. היה יכול להיות נחמד אם הוא היה מתקשר לשאול מה שלומי, אם אני בסדר או סתם להגיב לשיחה שהתקשרתי. אולי הוא עוד יעשה את זה. אולי לא. יחסי האנוש שלו נפלאים מצד אחד ומצד שני, הוא עשה ועוד יעשה לכל כך הרבה נשים קטעים דוחים עד אימה שזה לא מפתיע אם זה מה שהוא יבחר לעשות. קצת לא נעים אבל לא נורא. 
הוא אמר שהוא אף פעם לא יצר קשר כי אני הבעתי שאני לא בעניין. אז אולי זה נכון ואולי לא. עכשיו כשנתתי לו פתח אולי הוא כן יטרח להתקשר עוד כמה זמן אחרי רצף זיונים שהוא ישווה אלי או אחרי מישהי מתסכלת או וואט אוור. הוא בטח יגבב איזה קשקוש של לא ראיתי שהתקשרת או משהו אחר. הוא מאלו שתמיד יש להם תירוץ עלוב או לא, מניפולטיבי או לא. שוב, אולי הוא גם יחזיר צלצול היום ואני סתם טוחנת מחשבות.
גם עם סינונים אני עושה דרך ושמה את זה יותר בפרופורציות המתאימות. עדיין זו התנהגות שקשה לי להתמודד איתה באופן כללי.
גם המנעד איתו בין לעוף עלי בלי הפסקה, אשכרה הבן אדם לא מצליח להפסיק. אפילו כשקמנו והוא כבר באיחור לעבודה ומסביר שהוא לא יכול להיות "חולה" כי יש לו ישיבה ולסגור מלא דברים לשבוע הבא ותוך כדי שהוא בוחר בגדים (תהליך אצלו) הוא שם בגד, בא לחפון אותי, לנשנש לי את הציצים, שולח יד אל בין הרגליים, מנשק עוד ועוד ואז מתאפס. שים חולצה וחוזר אלי... ואז בן אדם לא מגיב, לא מביע איכפתיות אנושית בסיסית, נעלם וחוזר או לא חוזר כשבא לו. זה פשוט לא נעים ולא משנה מה הג'נדר שלך או מי אתה אם אתה בן אדם שנמצא בטווח האנושי של קשת הרגשות.

אני רוצה להתמקד שוב בלהכיר את האחד שלי, שזה יהיה עיסוק המוח וריגוש הלב.
העניין הוא שכל כמה ימים / שבוע יש מישהו אחר שנשמע כל כך פוטנציאלי אבל שום דבר לא תפס אותי או החזיק ליותר משני דייטים עד כה. מנגד אני מרגישה שאם אני כן אבחר להיות עם מישהו, יהיה לזה סיכוי ממש גבוה להיות קשר בריא ונפלא כי אני משתדלת לשים דגשים למה שחשוב במקומות הנכונים.

אני צריכה להתחיל לאסוף את עצמי. בין היתר, זה שקיבלתי מחזור, אני מקווה שזה לא ימעך אותי לאי עשייה טוטלית

אני מכירה את עצמי, בנק' משבר המחשבות שלי טסות. עכשיו מתחיל לצוף מה שהיה איתו במפגש האחרון.
שעות אחכ, אני עושה פיפי וגל של ריח סקס שמהול בו מציף באבחה את נחירי ונעלם כמות שהוא הגיע.
לא הכל מושלם איתו. אם נפגש שוב, אני צריכה להראות לו טריק או שניים בסיסיים של מה שאני אוהבת. קצת מבאס אותי שהוא לא יודע איך כי זה באמת אחד הדברים שהכי אני אוהבת. אם מדליק אותו מה שהוא עושה זה אחלה אבל אני רוצה שדרוג ואני יודעת שהכי כייף לו לגרום לי להנאה ולהביא אותי לשיאים. הוא רק צריך להבין. יש לי שני מפתחות עיקריים. באחד הוא מאסטר והוא לימד אותי דברים שלא הכרתי בעצמי ובשני הוא לא מבין כמעט כלום 😡 אבל הוא אוהב ללמוד אותי. אני צריכה רק להסביר.

נזכרתי כמה התגעגעתי / נהניתי / אני נהנית להעביר את הלחי עליו. על הבטן, הזרועות. הוא רך וחמים ונעים וחלק למדי וזה מייצר בי חשק לעור בעור נוגע.
אנחנו אוהבים להתנשק באותה הדרך. לשנינו יש שפתיים מלאות והוא אף פעם לא מפסיק לנשק אותי אף פעם ואומר כמה שהוא אוהב והתגעגע לשפתיים שלי. בגלגול הראשון הוא לא הפסיק לנשק (וגם אני) ולומר לי כמה שהשפתיים שלי עושות לו את זה בלי הפסקה.
אז מתנשקים בלי הפסקה אבל אני אוהבת כשהוא עושה לי נעים ומרגש אותי, בעיקר בזיון עצמו, באופן בלתי נשלט, אם אני על הגב באותו הרגע, לאחוז את הפנים שלו בעדינות, לקרב אלי, להתקרב אליו ולנשק בתשוקה. לא ממש נשלטת. כאילו אני צריכה לפרוק חלק בנשיקה.
אני אוהבת כשהוא מרגש ומפתיע אותי במה שהוא עושה באותו הרגע, לרוב בהתעסקות וגינלית כזו או אחרת, כשאני בשוק, אני מרגישה שיש לי פרצוף של הלם ואני יודעת שהעיניים נפתחות לי לרווחה בלי שליטה ובוהה בו במבט משתאה, של מה אתה עושה? מה קורה שם? זה כלכך עוצמתי לי ותוך כדי שאני בוהה עם פרצוף מבולבל הוא בוהה בי בחזרה והמבטים נפגשים ואני רואה שברירים של אושר עליו על זה שהוא גורם לי כל כך לאבד שליטה ואז לרוב מישהו מאיתנו מנשק את השני/ה אחרי כמה רגעים והגלגל מסתובב עוד ועוד..

אתמול ישר על ההתחלה מצאתי את עצמי תוך שניות זולגת אל הרצפה. אני לא יודעת איך זה קורה לי איתו. הפעם בשניות!!. ואני מרגישה אותי זולגת וזולגת ותוך כדי אני אומרת לו שאני לא רוצה הפעם להגיע לשיאים בלתי נשלטים כאלו, בהם אני מגיעה לכל מיני מקומות בחלל, אני אשמח לקצת יותר רגוע (אני גם ככה הפוכה ממה שקרה לפני שהגעתי אליו ולא רוצה לחוות קיצון. אם נמשיך להיפגש מדי פעם לזלוג / לטפס יהיה לגמרי כייף אבל לא לצאת מדעתי כל פעם מחדש) והוא אומר כמו תמיד שאין בעיה ושואל איך הגעתי לשם. אני משיבה - מה זאת אומרת איך? כמו שתמיד הגעתי לכל מיני מקומות מוזרים שהתחילו במיטה ופתאום אני מטפסת או זולגת למקום אחר, כשהיינו יחד. 
הוא עזר לי לטפס חזרה, חצי הפוכה ומיקם אותי במרכז המיטה כדי שאני לא אנזל במהירות שוב למקום אחר. ממקם וחוזר לעיסוקיו שרק לפני רגע גרמו לי לריכוך עצמות וגפיים וקיפול הגוף שנצמד אל מתאר המיטה עד שהראש והידיים שלי על הרצפה, אני חצי באויר וחצי גוף תחתון עוד על קצה המיטה.
אני אוהבת איתו כל כך שהוא אף פעם לא אומר לי לא. זה לפחות נדיר. או שאני יוזמת עוד סיבוב (גג אחרי מנוחה / שינה של מס שעות סימליות) או שהוא. עכשיו הוא בקושי ישן ביומיים האחרונים ועדיין יעמוד לו איתי שוב ושוב ושוב. זה מחרמן אותי. אני חושבת שהכל מחרמן אותנו האחד בשנייה. אם לרגע לא עומד לו, אני אשמח למניפולציה כלשהי כדי להחזיר את הדברים למקומם, זה משמח לי תתחת (ולא במובן המתבקש באתר של המילה)
הוא אוהב למתוח את היכולות שלי ולראות אותי מגיעה לריגוש גדול יותר כל הזמן, לראות אותי מפרפרת ממה שהוא עושה ואני אוהבת להמיס אותו בחזרה. חשוב ומדליק אותי גבר שעף עלי, שההנאה שלי מדליקה אותו ואז זה גלגל ניצוצות (: אני יכולה שישחקו בי שעות!
אני אוהבת לגעת בו להנאתי, ללטף את הבשר החלק, הרך והחמים שלו ולשמוע אותו אומר כמה שהמגע שלי נעים. חזה, בטן, יד או רגל. מה שזורם. אני אוהבת לעשות לו טריקים. אני זוכרת את כולם. עכשיו יש לו טריק חדש. מה שעושה לו נעים במקרה גם עושה לי נעים לעשות לו. זה הפתיע אותי שמה שאני אוהבת להעניק זה מה שהוא אוהב לקבל אז מדליק אותי לגעת בו, לרדת לו, אני מתרגשת לא פחות ממנו, מסתם להביא לו ביד. הוא למד לבטא את עצמו יותר. זה נחמד. אני אוהבת את זה. אני נותנת לעצמי את הקרדיט למי שפתחה אצלו את העניין. אני בטוחה שאחרת / אחרות המשיכו.

כייף היה לי לשמוע אותו אומר ששנים הוא לא נמשך ככה למישהי, שהוא לא זוכר מתי בפעם האחרונה הוא גמר ככה או שהתגובה הזו הוא מעולם לא חווה...
בכלל כייף לי שהוא מחמיא לי בלי הפסקה למרות שבמפגש הנוכחי שלנו קצת התבלבלתי אם הוא עושה את זה בסוף בשבילי או כי זה באמת נובע ממנו, כמו פעם, שהקסים אותי המלל המתפרץ והבלתי נשלט הזה. כמו שהמחמאות עושות לי נעים, ככה לעשות משהו בסקס כשזה לא מכל הלב באופן כנה, עושה לי טארן אוף מינורי או מייג'ורי. אני מקווה שמה שהוא אמר, היה מצורך שלו ולא בשבילי למרות הכל.

אני כמעט ולא מצליחה לישון איתו למרות שהוא ישן כמו תינוק ונעים לי לידו. או שאני בריגוש או שאני גם ככה עם הפרעות השינה שלי ותמיד יש רעש הזוי של רחוב / בנייה / אוטובוסים או משהו אצלו.

אז אני ישנה איזה שעה וחצי, שלוש במקרה הטוב והוא ישן שעה אם ממש לא הצלחנו להפסיק אבל לרוב 3-4. אחרי כמה זמן, אני מעירה אותו, כשכבר ממש משעמם לי ובא לי עליו ואני לא מצליחה להתאפק. הוא עם עיניים אדומות, נפוחות, זורם איתי, הגוף שלו זורם איתי. 

אני מתחילה להתפנק עור בעור, שולחת ידיים או לחי, מלטפת להנאתי ואז אחרי כמה זמן מחליטה שבא לי לראות את הגוף שלו נדלק בחזרה. כמה רגעים ואנחנו שם.
יש טריק אחד שקלטתי שהוא שכח. הוא אומנם מצא אחד אחר במקום אבל הקודם, שאני טרחתי ללמד, כל כך שימח אותו והוא כל כך נהנה לראות את התגובה שלי שהוא השתמש בו עוד ועוד. לי זה היה גורם לשיעתוקי נשימה. הוא היה מבסוט לגמרי וממשיך. אם הוא קלט טריק או שאני הראתי לו טריק הוא משתמש בו. לפעמים מנצל את היכולת עד תום או מעבר.
הוא היה חמוד הפעם כשהוא עף לי על הציצים. נהנה מהם שוב ושוב אבל לשבריר שנייה הוא שיחק עם התנועה שלהם והיה מבסוט. זה הצחיק אותי ומכאן עשה לי שמח. פעם לא הרגשתי נוח עם ההמון ציצים שלי. היום אני מרגישה עם עצמי כל כך נוח (רוב הזמן) שמבחינתי זה רק מדליק לשחרר ובאמת אין לי מחשבות על איך נראה איבר כזה או אחר תוך כדי. אני חושבת שזה סקסי לעשות ככה סקס.
אני יכולה להמשיך עוד ועוד אבל התעייפתי והכתיבה (פעם שלישית היום) עשתה קצת את שלה ולמקטע, העבירה אותי לרצף חשיבה אחר.
אני אסכם לעצמי ומקווה שאצליח להירדם הלילה. הגוף והנפש שלי עברו את שלב הקריסה. הם חייבים לנוח למרות שאני לא מרגישה קרובה לזה..

לגביו - אני באמת לא יודעת אם נמשיך להיות בקשר אבל אני מניחה שיש סיכוי שזה יקרה. יש לנו חיבורים מיניים נהדרים. אני בהחלט נהנית איתו ואני יודעת שהוא נהנה איתי.
פחות בא לי לדבר איתו. אם אני משתפת, הוא לא שואל / מעמיק וקצת אחרי שעברתי לחול הוא הפסיק לשתף. לפני זה הוא כן סיפר על מה שעובר עליו / על החיים שלו וזה היה נעים. היום הוא משתף בקמצוץ כללי והשאר פותר בבסדר.זה מתיש ומייצר מועקה קלה בשיחה מבחינתי גם ברצון לשתף וגם בניסיונות ליצור שיחה. לטעמי כייף יותר לשתף ברמה דואלית אבל גם אם זה ככה זה סבבה אבל אז אין צורך לדבר יותר מדי. אז זה יכול להיות סקס טוב ורוך של מעטפת שינה יחד מדי פעם. אני אשמח לא פחות להתחיל את המפגש עם מוסיקה ומשהו לשתות / לאכול עם שתיקה, שאין לי בעיה איתה, או שיחה מינורית ומגע נעים עד שנעביר הילוך
יהיה לי נחמד מתישהו לצאת לרקוד איתו. הוא הבטיח לי כמה פעמים שנעשה את זה אם אני זוכרת נכון (:
אני אוהבת לרקוד, אנחנו אוהבים את אותם הסגנונות והחברים שלי בונקרים....

ולא לגביו - אני מוצאת שהוא בפרופורציה מאד בריאה ולכן אני חושבת שאפשר לעשות איתו סקס מדי פעם בלי לדאוג שארצה מעבר (אם הוא יטריח את עצמו להביע אכפתיות ולהתקשר מדי פעם לשאול מה נשמע או פשוט להזמין דייט סקס) ועם כל הכבוד למר חיבור סקס מוצלח, אני חושקת בלהכיר את האיש שלי.

זו השורה התחתונה האמיתית, גם כשאני נדלקת משחזורים על אחד, אני חושבת על האחר, הלא נודע שבא לי להכיר (:

בספר פרידה מאמא אגם הכותבת מספרת שהיא בכתה כל כך הרבה עד גיל 3 (אולי שנה?) שמאגר הדמעות שלה יבש ומאז היא לא בכתה אף פעם, לא משנה מתי.
אני גם חושקת שמאגר הדמעות שלי ייתייבש.
כשהגעתי לאיש-זיון ללא סוף, הגעתי רעועה, שבורה, מבואסת, מתוסכלת. כמה שעות לפני סהכ הכל קרה.
בכיתי עוד בבית קצת ואז מקלחת, להתארגן ונסיעה מהירה אליו.
מהירה גם בזמן וגם בקמ"ש. אני אוהבת לנהוג בממוצע 120 כשהכביש מאפשר למרות שבחצי שנה האחרונה אני נוהגת יותר בסבלנות ויותר לאט ואפילו לפעמים מאד לאט ונהנית מזה.
אתמול מצאתי את עצמי על 140 (עם אוטו שלא אמור להגיע לכאלו מהירויות אבל יש גבול לכמה אני אתחשב בעניין במצב בו הייתי) באיזשהו שלב העליתי את הווליום לבערך שיא וניסיתי לנקות. מוסיקה מובילה אותי תמיד לבועות קסומות.
המוסיקה מכניסה לבועה, הכביש כמעט ריק לחלוטין, כבישים מהירים ואני מוצאת את עצמי לוחצת על הדוושה ובוכה לפני שאני מגיעה אליו. הדמעות התחילו ונעצרו מהר, לפני שהגעתי. הרגשתי שלא שחררתי כלום ממה שיושב בי.
אחרי שהיתה אי הבנה כי הוא התנהג מוזר, כמו שאף פעם לא היה בנינו ואני ראיתי את זה כאי ראייה או אי אכפתיות ממני, נשברתי. הוא נרדם ואני בהתחלה חשבתי ללכת הביתה אבל אחרי יבבות בחדר המדרגות שלו ב 4 לפנות בוקר, כאלו שאני לא מצליחה לעצור, התקשרתי והוא יצא החוצה והצליח להרים אותי ולמשוך אותי חזרה אליו הביתה. נכנסתי לשירותים, סגרתי את הדלת, נמעכתי אל הרצפה וייבבתי. זה לא היה בכי, אלו היו יבבות בלתי נשלטות לכמה דקות טובות. התקף היסטריה מהול בכעס על האובדן שלי. תחושת השפלה ומבוכה גדולה ליוו אותי. הוא לא הבן אדם להיות בסיטואציה כזו איתו ואין לנו קשר כבר שנה אחרי קשר קצר ומורכב, פעם ראשונה שאנחנו ממש נפגשים (אם נוריד את המסיבה והמפגש הקצר והמעצבן איתו שם) זה לא מתאים.
אני מוצאת את עצמי בוכה שוב ושוב מול אנשים קרובים בטל. אני מוצאת את עצמי בוכה כל היום בהפסקות. כואב לי. אין לי מה לעשות עם זה חוץ מלהשלים עם הסיטואציה, להצליח לאחות מעט דברים ולתת לשאר להתמוסס עם הזמן.
המאגר שלי מרגיש מלא, אני מרגישה שאני רק בתחילת השיא של הבכי הלא נפסק הזה.
לא בא לי לדבר איתו אבל אני מוצאת את עצמי רוצה לפגוש אותו. להזדיין, לגעת, לספוח אלי את הרוך שלו, לישון איתו.
אתמול הוא נישק אותי כל כך הרבה כמו תמיד אבל הוא נישק לי את המצח בכזה רוך כל כך הרבה פעמים, את הלחי, נק בגוף אבל בעיקר את המצח (חוץ מנשיקות נשיקות) כשהוא נוגע (שלא באיבר מטרה) הוא כל כך עדין, מלטף. העור שלו רך וחם תמיד. אני רוצה מזה עוד. אני רוצה לספוח אלי מגע וחום ורוך ואני רוצה להוציא אגרסיות במין.
הוא לא האדם לשחזר איתו פגישה פעם ב בין דייטים אחרים שיש לו, יציאה עם מישהי אחת או אחרת כל שבוע עד חודש בממוצע. 
אני רוצה להפחית את הכאב. הוא נותן מענה נקודתי אבל אח"כ, כך או כך אני צריכה להתמודד עם עצמי ועם מאגר הדמעות שמרגיש שיספיק לעוד כמה ימים לפחות.

אני עוברת חוויה טראומטית. אין מה לעשות עם זה. צריך להשלים עם המציאות ועם הזמן להניח לדברים.
שלחתי לו הודעה. בצורה כלשהי זה קשור גם אליו ממש בקטנה. אחרי התכתבות וואטסאפ עברנו לטלפון. את יכולה לבוא לישון אצלי אם את לא רוצה לישון לבד.
אמרתי לעצמי שזהו, שאני לא יוצרת איתו יותר קשר אחרי שחתכתי את הקשר ואז ההתנהגות שלו במסיבה כשנפגשנו בטעות.
ואז משבר חיים לא פשוט ומסיבות מגוונות ומוצדקות לא רציתי-להיות לישון לבד.
סביבות 1 בלילה אני מגיעה אליו. שנינו לא בנינו על סקס בסיטואציה ונראה לי ששנינו לקחנו בחשבון שזה יכול להיות.
לפני שעברתי לחו"ל, כשהיינו נפגשים היינו מזדיינים / נוגעים / מתנשקים / הכל ביחד מהרגע שנפגשים ועד הרגע שנפרדים.
הוא לא הפסיק להחמיא לי באופן בלתי נשלט. השפתיים שלי, כמה שהוא מת עליהן ואיך שאני מתנהגת בסקס וכמה שאני חמודה ואיזו סקסית אני ועל צבע העור שלי ועל הריח והטעם ואיך שהאיבר הזה או הזה מושלם / עושה לו את זה....
הרשימה ארוכה וחזרה על עצמה באופן שמעולם לא חוויתי לפני או אחרי.
חצי ת"א עברה אצלו בחלציים וגם אז, גם כשחזרתי לארץ וגם הפעם הוא אומר לי שוב ושוב שהוא אף פעם לא היה עם מישהי כמוני. שאין עוד אחת כמוני, שאני הסקס הכי טוב שהיה לו בחיים.
ממנו למדתי כמה רוך (שיכול להיות גם פראי) עושה לי נעים. 
כשישבנו אתמול בסלון, היה איזה קטע שהוא נישק אותי כמה נשיקות על הלחי. העיניים שלי נעצמו באוטומט ולרגע נמסתי. פתאום שוב זה הכה בי כמה הרוך שלו נעים לי.
הוא הוסיף לי כל כך הרבה לתפיסה שלי את עצמי וגם זו נק זכות.
היה גם הרבה חרא, אם זה לא היה, היינו אולי נשארים בקשר.
גם עכשיו כשבאתי לישון אצלו, היה מאכזב ואחרי נק שבירה שלי (גם ככה הגעתי רעועה עד לקצה) הוא הסביר את הסיטואציה מהצד שלו ואני את שלי ואז זה לא היה לגמרי כמו פעם אבל קרוב. 
האי אפשר להפסיק לגעת, פעם אני ופעם הוא וגם כשהוא צריך כבר לקום לעבודה, לנשנש אותי עוד קצת ואז עוד קצת ואז עוד קצת ובין לבין כשמתארגנים עוד קצת וכששותים את הקפה לפני שזזים, עוד חפינת שדיים, שליחת ידיים, נשיקות.

אני יודעת מה עושה לו את זה בי. צריך להיות טיפוס מסויים כדי לחשוב שאני ההכי הכי שלך ושאחרי אחרות משעממות. ובכלל יש בנינו חיבור מיני מאד חזק.
אין לי מושג אם נדבר שוב או מתי אם נפגש שוב או מתי ולא משנה מה יהיה, הכל טוב. 
אבל מאז שהכרתי אותו, וגם עכשיו כשנזכרתי, אני יודעת שאני רוצה כזו תשוקה בזוגיות שלי. אולי לא לגמרי לגמרי כי אנחנו אף פעם לא ישנים יחד אבל משהו קרוב.

אני חושקת בחום ורוך, בעיקר עם כל מה שקורה לי כבר תקופה ארוכה. הקשיים נערמים ואני לוקחת עוד ועוד אוויר אבל מרגיש כאילו החמצן מתחיל להידלל..
הרוך שהגיע ממנו אתמול נראה כמשמעותי לי יותר מהסקס

אני מנסה לשים דגש על הדברים החשובים גם אם השוליים זולגים מעט פנימה

(אולי) נפגש מחר ואז המחשבות שלי יהיו הרבה יותר מפוקסות. אולי אני לא אתחבר לריח / מימיקה / מחשבות / תפיסת עולם שלו ואולי אני אעוף עליו ולא ארצה שהמפגש יגמר.
אני יודעת שאני לא אוהבת לצאת עם רופאים / טייסים וכדומה כי שעות העבודה ההזויות שלהם מייצרות פיקציה של זוגיות כשלמעשה מדי פעם נפגשים והרבה לא.
אני לא רוצה או צריכה מישהו שישב לי על הוריד אבל אני רוצה לקיים קשר נוכח.
הוא מתעורר ב 5 וחוזר הביתה כשכבר סוג של ערב - לילה. זה מטריד אותי אם זה מה שאני רוצה / מאחלת לעצמי / יהיה לי נעים
העניין השני הוא שאני צריכה מישהו שיאכיל לי את המוח בידע / עניין / מחשבות חדשות, שיוסיף לי תוכן. אני עוד לא יודעת אבל אני תוהה אם תיהיה לו האפשרות (ולו הטכנית, כשבן אדם רק עובד) לקיים איתי דיוני עומק מפולפלים ומעניינים. עולם תוכן עשיר קיים אם אתה מנתב לשם את עצמך. אם אין זמן (שלא לדבר על אם יש עניין ראשוני) אתה לא תאכיל את עצמך בתוכן אלא תלך לעבודה ותחזור לישון, גג תישב עם חברים על בירה כדי להירגע בסוף היום, בטח לא תקרא שקספיר / פילוסופיה או ביקורת על סצנת המוסיקה המתחדשת בצפון אירופה..

מנגד, השיחה הראשונה בטל כל כך הפתיעה אותי, איך עם החשיבה שלו והמילים נפלו לי חומות בדומינו שורה, מבלי לשים לב אפילו שזה מה שמתקיים.
אני מוצאת את עצמי חושבת עליו ומצפה לפגוש אותו.
הוא מחזר נעים, שולח הודעה / מתקשר ומנגד לא מעיק.
ואז יש את עניין המשיכה
בהתחלה חשבתי שהוא נראה נחמד. לא ממש העמקתי (שזה גם נחמד כי לפעמים אני סאקרית שוקולדים והצבע מעוור לי את המציאות). לרוב אם מישהו "עובר מסך" מבחינתי זה סבבה בשביל התחלה. אחכ נראה מה קורה כשנפגשים... אנשים לא נראים אותו הדבר, אני מצטלמת די גרוע, ראיתי מספיק כאלו שבין התמונה למציאות יש הבדל חיובי או שלילי..
הטל שלח לי בקשה לאפליקציית תקשורת שיש כנראה לשנינו. אישרתי ויש שם תמונה אחרת שלו, שרואים חצי גוף.
אם לפני כן התחשק לי להתנשק איתו שעות, להרגיש את השפתיים האלו  ממיסות אותי, עכשיו בא לי לטפס עליו. בא לי לגעת. לא להוריד את הידיים. בא לי לישון חצי עליו, להתפנק עליו או שהוא יעטוף בנעים של כפית ענקית.
אני אוהבת את העירבוביה של שוקולד חלב עם הלבן לבן שלי. זה נעים לי בעיניים לערבב איברים, לראות איך כף יד ענקית אוחזת בחלק כזה או אחר שלי או סתם מונחת עלי, אני עליו, איך העירבוב הזה מייצר לופ צבעים ואהבה

אני רוצה לתת הזדמנות לקשר אבל לא רוצה להיתקע על קשר שלא יהיה לי בריא או נכון


בין לבטים ומחשבות...