לפנות ערב בחמישי האחרון.
תוך כדי עבודה אני רואה שיחה שלא נענתה. מזהה השיחות מציג את השם שלו. הוא החליף מספר.
אני לא יכולה תוך כדי העבודה לענות. ממשיכה לתפקד ותוהה מה הוא רוצה ולמה הוא מתקשר.
זה היום השני ברצף שעוברות עלי סיטואציות לא פשוטות, ימים ארוכים בתוך חודשים עמוסים.
אני עייפה.
מלחיץ אותי לחזור אליו לשיחה קשה כמו רבות שהיו בעבר. אין לי את האנרגיה לטירוף נוסף.
אני מסיימת לעבוד בשעה מאוחרת. מותשת.
מחליטה לא להשאיר את זה תלוי באויר ואני חוזרת אליו.
הוא ישר פותח בזה שהוא התקשר כדי להתנצל.
היה לי לאורך כל הזמן שעבר צורך ורצון מסויים שנדבר והוא יגיד שהוא רואה עכשיו את הדברים אחרת ושלא הגיע לי לחוות את כל מה שהוא העביר אותי.
שהוא מתנצל.
ופתאום המילים חודרות לי למציאות
וככה, מהתנצלות, אנחנו בתוך שיחה נעימה, פתוחה, כנה, מלאת תובנות שלו, שיתוף והקשבה של שנינו, שיחה עם מעט סימני אזהרה שאני שומעת אבל בעיקר כזו שמדברים בה על קשיים רבים שהיו ומדברים גם על המופלא שהיה.
והיה.
אנחנו כנים, בין היתר משתפים ומסכימים שלשנינו זו היתה אהבה אחרת לטובה מכל מה שהיה לנו לפני ואחרי
יש גם מקום להגיד בנעים על הקשיים והכאב וכמה לא היתה לאהבה הזו סיכוי.
אחרי 6.5 שעות, אנחנו מסיימים את השיחה.
אני לא זוכרת מתי הייתי בשיחת טלפון כל כך ארוכה או שדיברתי עם גבר שעניין אותי אפילו שליש מזה.
מאז השיחה, כבר כמה ימים, אני בעוררות גבוהה, פחות ישנה, לא מפסיקה לחשוב עליו ועל האופציות שהעתיד צופן. אם זה אפשרי. יש פחדים. יש מודעות
ויש גם הרבה זכרונות שלא עזבו אותי לחלוטין, כאלו שרציתי בין היתר, להכיר מישהו אחר, בשביל להצליח להתנתק מהם.
זכרונות שהערכתי תוך כדי ולא הפסקתי להעריך גם אחרי כל הקיצוניות שחוויתי איתו.
הקושי היה קשה מאד אבל הטוב היה מופלא מאין כמוהו
בתקופה האחרונה כבר הצלחתי לחשוב עליו פחות ועדיין, הגעגוע לחבר הכי טוב שלי, לאדם שאני יכולה לחוות איתו עולמות שלמים וזה יהיה מעניין לשנינו, לפתאום לפעמים לרקוד סלואו בבית, לסקס מושלם ועוצמתי, תמיד. תמיד תמיד. לליטופים הלא פוסקים וללישון איתו. ללישון טוב. להירדם בקלות. מעולם לא ישנתי טוב כמו שישנתי איתו.
יש כל כך הרבה דברים שלא הפסקתי להתגעגע אליהם.
בשיחה הוא אמר שכשהיינו יחד, הוא רצה להיות איתי בלי הפסקה, לעשות איתי הכל.
אני זוכרת את זה. אני זוכרת שבהתחלה זה היה חונק ואחכ טבעי ונעים.
הוא ציין שגם לבשל יחד ולעשות קניות יחד היה לו נעים.
אני צחקתי.
לבשל היה לנו תמיד כייף יחד (מה שאני לא ממש אוהבת לעשות לבד) והזכרתי שהרבה פעמים, הקניות בסופר היו נגמרות בעצבים.
הוא צחק גם.
נראה לאן זה יוביל.
אחרי שיחה עם הע' הפריזאית, אני מרגישה יותר בטוחה בתחושות הבטן שלי.
אם לתת לזה עוד הזדמנות, זה לאט. לבחון איפה הוא באמת עכשיו לאורך זמן ולא רק מדיבור ותמלול שלו את החוויות שהוא עבר.
אני ארצה לבחון לעצמי אם זה ראלי ומה באמת קורה איתו
וכמו שהע' אמרה, זה באמת לא מבחן, זה יהיה כדי להבין, כדי להחליט. היא אמרה את כל המחשבות שלי רק בפחות מבולבל
אני רק מפחדת לא לעמוד בו תוך כדי
משיחה אחת, אומנם עם המון תובנות ונועם, אחרי שאמרתי לעצמי שלעולם לא אחזיר אותו לחיי, אני כבר מתלבטת.
הלוואי ויש לזה מקום.
נראה לי שזה יהיה חייב להיות רק בדרך הזו.
כרגע אשאיר את זה גג בקשר חברי.
אתן לזמן להאיר את המציאות, בתקווה בסבלנות.
