צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

וניליות, חגורה ומה שביניהם

תסלחו לי, אם לעיתים, זו פרובוקצייה
לפני שנה. יום שלישי, 13 במאי 2025 בשעה 16:14

אני חולמת על היום בו אגיד שאני לא בטוחה איתך ואתה תקשיב...

פשוט תסתכל ותקשיב

תשאל למה

תגיד שזה מעציב

תשמע אותי

תראה אותי

מחכה שיום אחד תכיר בזה שקשה לי איתך

ותפסיק להזכיר כל הזמן כמה קשה איתי כאילו אתה משווה

אני קוראת הרבה על נשים ואהבה

על זה שאישה פורחת כשמערכת העצבים שלה רגועה ובטוחה

והרי הייתי פעם רגועה ובטוחה 

מאוד

אבל לא באמת

אשלייה זו הייתה

ואז הכרתי אותך 

כמו טורנדו 

הרס והתרוממות יחד

והנה אני כבר כמעט שנה בתוף סופה שלא ניגמרת

 

הלוואי והייתי יכולה לספר לך שאני חוששת לעבור לגור יחד כי אנחנו כל כך לא יציבים 

בגללך לא יציבים

כי אתה מחרפן אותנו כל כך הרבה 

וכי אני מלאה בצלקות וכוויות

הלוואי ויכולתי לספר לך ולדעת שתדע לחבק 

להחזיק את כל הדבר הזה ולהרגיע

לגרום לי להרגיש שאתה שומר למרות הכל

רוך 

אני מזכירה לך אחת ליומיים

לא היית רך אליי 

אפשר קצת רוך?

ואתה מתרכך מעט ומעניק לי חום נעים מלטף לכמה רגעים במקום שריפה יוקדת

 

" אני עובר אלייך ביולי" אתה קובע ואני נחנקת 

לא רוצה

מפחדת מאוד 

מהכל

ובעיקר ממך

ואתה רק מסתכל ומתחיל לכעוס 

"מה את לא רוצה לגור איתי?"

אבל אני לפני כן ניסיתי שעה להגיד כמה אני רוצה וכמה אני מרגישה שכל המעבר הזה רק עליי וקשה לי 

אז איך עכשיו אתה נעלב?

והכל קורה ב20 שניות?

ואני רק רוצה רוך

אהבה

יציבות של חום

 

ומה אם האמת הולמת על סף דלתי 

ואני לא יכולה להתחמק ממנה יותר

איתו זה לא יציב היא צועקת

שאפנים סוף סוף

וכשאני מנסה להסביר לעצמי שטירוף הוא רוחבי ומתחילה להגיד לאמת שלמרות הכל במיטה אנחנו... אבל אז אני משתתקת 

כי גם במיטה הדברים לא טובים 

הפכת לכלי בעיקר

פעם איתי ופעם לא

פעם עומד ופעם לא

ועל גמירות אין מה לדבר בכלל

לא גומר איתי

ואני....

אני רק רוצה רוך

כזה שמרגיע

כזה שמגן

כזה שעוטף

שנותן ביטחון 

או סקס טוב

גם הוא נותן ביטחון

אבל אין לי 

אף אחד מהם 

אז הנה 

נשארתי ללא כלום

ובעיקר בחרדה איומה

ממך 

מלהיפתח

מלשתף

מלספר

כי הכל כל כך לא יציב כאן ואין בעל בית לארוע

ואני ממזמן כבר לא מנהלת את זה

אז מי כן?

אף אחד

החרדה כנראה

 ...

לילה טוב שלולית נפלאה

לפני שנה. יום שלישי, 6 במאי 2025 בשעה 17:41

בשנה האחרונה חזרתי לעשן אחרי כמעט עשור

הגוף שלי צרח לשחרור והצלחתי להסביר לעצמי שפרחים בגיל 30 זה לא כמו פרחים בגיל 20

עבד לי ההסבר

אז הנה לכם הגיגים ירוקים מעורפלים

...

קיבלתי תפקיד בכיר מאוד 

גדול מאוד

כזה שנותנים לנשים בגיל 45 פלוס

אבל לי יש רזומה של קשישה בפנסיה ולכן כנראה אני מצליחה לגשר על פער של 15 שנה

בכל אופן

התפקיד

הכי גדול שהיה לי עד כה

לנהל

המון

את כולם

בכסף

במעמד

בישועה

למה ישועה?

כי הנימפה שבתוכי מתמוגגת כשנושאים אליה עיניים

אני נכנסת לקומה ויש שקט חרישי

עוברת בין החדרים וכולם מעט נדרכים

מצפים

חוששים

מתמקמים במעמדם 

בשעה שאני מרחפת במעמדי 

איזה שטויות

בכל אופן התפקיד מפוצץ

אמרתי כבר לא?

אבל

קשה לי ההסתגלות

מאוד

אני מסיימת יום עבודה ורוצה דממה

אפילו החרמנות שלי מדלגת על יום והגוף שלי לא טעון 

אני גמורה

מפורקת

תשושה

ולכן מעשנת לי לאחרונה לפני השינה

זה עוזר

זה גורם למוח להפסיק לנתח 

להפסיק לחשב

לנוח

ולהפסיק לבלבל את המוח בכתב

כמו עכשיו

...

לילה טוב שלולית נפלאה

 

לפני שנה. יום שני, 28 באפריל 2025 בשעה 15:13

"כמה פואטי זה יהיה אם אתאבד ביום הזיכרון..." אני מהרהרת בקול רם

"זה יהיה פואטי רק בעינייך" אומר לי אהובי 

...

הנה זה קורה

מתחיל

כמו שמיכה של עננים על הנפש ועל הגוף

יום מקולל שאין איך לברוח ממנו

בתחילת השבוע עוד הייתי אופטימית

אמרתי שאסע ואעמוד שם ליד השיש המנוכר 

אבל כולם מיהרו לדאוג וביקשו שלא אסע לבד

"את לא הכי מאוזנת" הם אמרו

הרבה אומרים לי בשנה האחרונה

כאילו פתאום זה ניהיה בסדר או נורמלי להיות לא מאוזן

ואני ההיפך

רק נלחמת מאז ומתמיד להראות שאני כמו כולם

לא שונה

רגילה

גם אם אין לי אבא

...

"אבא מחכה לי" אני מדברת בקול רם ויודעת שאני נשמעת כמו מטורפת אבל גם יודעת שזאת האמת 

שלי

אז מה אם אני קצת משוגעת בגלל זה

אנשים השתגעו על הרבה פחות

"אבא חיכה לי ואני לא באתי..." 

נו סיפרתי לכם שראיתי אותו

ממש ראיתי אותו

פעם ראשונה

31 שנים וחצי חיכיתי

והנה הוא בא

לקחת אותי

אבל אני נשארתי כאן

והוא נותר מחכה 

שם בבית הקפה

...

"כמה פואטי זה יהיה אם אני אתאבד ביום הזיכרון..." אני מרשה לעצמי להביע משאלה בקול רם 

כי מה היא משאלה?

רק להיות איתו 

לדקה או שתיים

על פחות אני לא אתפשר אבל גם יותר לא אדרוש

רק שיבוא 

ונשב

ואשמע אותו

ואצחק איתו 

ואגע בפניו שנשארו צעירות לנצח

והוא יאהב 

ואני אוהב

לעד

...

*למען הסר ספק אין כוונה להפסיק את חיי, אלא פשוט...פשוט להיות עם אבא

אז בינתיים אי אפשר

ועוד שנה עברה

אז הנה 

3,2,1 ו-

מ-ת-ח-י-ל-י-ם

...

יום הזיכרון 2025

 

לפני שנה. יום שני, 21 באפריל 2025 בשעה 16:28

לפעמים אני מרגישה כל כך מוצפת 

שבא לי לוותר על הכל

וללכת לישון

מאז סאגת בתי החולים והכאבים הנוראיים לפני חודש

כשכבר ממש יכולתי לדמיין לראות ואפילו קצת לגעת באבא שנמצא בעולם שמעבר

כל כך כאב לי שמצאתי נחמה בזה שאפגוש אותו

וזה נתן לי תקווה 

אמיתית

של ממש

באותן שניות לא כאב לי

כי ידעתי שעוד רגע אהיה עם אבא

מאז

הכאבים פסקו 

הבריאות אט אט חוזרת

אבל הגעגוע לאבא שהיה כל כך קרוב לא מרפה

בהיסח דעת מוחלט וללא הכרה או בקרה אמרתי לאמא שם בבית החולים

אבא מחכה לי

והאמנתי

בכל ליבי

וחיכיתי 

עוד יותר

אבל מסתבר שאני צריכה להשאר כאן על הכדור לעוד משהו

שאגלה בהמשך

והפעם

לא אשקר

קצת

קצת

קצת

לא בא לי

בא לי את אבא שלי

מעולם לא דמיינתי או זכיתי לשחק בנדמה לי

תמיד היה נראה לי מיותר

אבל שם ממש ראיתי אותו

יושב ומחכה לי

צעיר כל כך

חתיך כל כך

אוהב כל כך

גאה ומצחיק בדיוק כמו שהיה

מלא בכאב על כך שאני גדלתי והוא כבר לא זכה

והוא ישב על כיסא מברזל באמצע רחוב מרוצף

ולפניו היה שולחן עגול 

והיה זה בית קפה סתמי, רנדומלי

והוא ישב והסתכל עליי

אני יודעת את זה

ראיתי את זה

וחיכה לי סוף סוף

שאחצה את שערי העולם אליו 

האור היה חמים ונעים 

היו אנשים מסביב אבל לא היה רעש

ואבא ישב והסתכל עליי 

וחיכה

אבל אני... לא באתי

תודות לרפואה המודרנית 

אבל כל כך רציתי

ושבריר מזה נשאר בתוכי

ההבנה שהוא מחכה לי

ההבנה שאני לא קרובה אליו

ההבנה שיש עוד מה לעשות כאן כנראה

ובכלל שלשום הייתי בפלנטריום בת"א והסתכלתי על הסרט המקסים משנת 2008 שנועד לסקרן ילדים בחלל

ותהיתי לעצמי

מה אנחנו בכלל?

אנחנו כלום 

כלום אחד גדול ומנופח

ואבא כבר חופשי ומחכה לי

ואני ?

מתקרבת לעוד יום זיכרון

32 במספר , כמו מספר שנותיי

בלעדיו

גדולה מאבא בעשור

וסבא וסבתא שהשנים עברו על פניהם והגעגוע והחוסר חרטו עליהם את הקמטים

מלאך אחד שאבא שלח לי 

אמר לי לפני שנתיים

לא להתנות את האושר שלי באבא

כי אבא לא יגיע הרי 

והאמנתי לזה

והייתי גאה בעצמי שהצלחתי להתמודד עם המציאות

אבל זהו

הספיק לי

אני חוזרת להאמין באבא 

ובי 

כי אחרת אני פשוט אלך לישון 

ואקום לצידו בבית הקפה

...

אמונה

תמצאו לכם אחת

תיהיה אשר תיהיה

כי בלעדיה

אפשר להתקפל וללכת כולם ישר לבית הקפה של אבא

לילה טוב שלולית נפלאה שלי 

❤️

לפני שנה. יום חמישי, 10 באפריל 2025 בשעה 15:56

תראו מה זה, שני לילות ברצף?

צריך לשנות את שם השלולית ל"לב מעורער"

הרי זאת הסיבה שרובינו כאן

כי משהו סדוק, או נשבר, או מרוסק

זה לא הופך אותנו לפגומים

אלא למיוחדים 

אחרים

כאלו - עם סדקים

...

"מה איתך" הוא מקפיד לשאול כמעט כל יום אחרי ששתלתי בו אשמה על העבר

אני שופכת לתוכו את כל תוכן היום שלי וממשיכה הלאה, לחבר האוהב שלי

פסקתי ממש הרגע כי גבר שבאופן שיטתי לא יכול לשאול לשלומי עם סימן שאלה בסוף - הרי שהוא לא ראוי

"חבר שלך מדהים" אומר לי חבר טוב אחר אחרי שצפה במרוקאי האוהב שלי פוגש אותי למרגלות גרם המדרגות עם זר נוסף בגודל של שריד רקטה

"את לא בסדר, את רוקדת על שתי חתונות" הוא מפציר

ואני חוטפת בחזרה את בומרנג האשמה

ממהרת להסביר שאין כאן דבר מלבד 

חבר אחד אוהב נאמן ומחויב 

ניצוץ שני מהעבר הרחוק 

ואותי

באמצע

"לא משעמם" אני מסכמת לו. 

"זה בטוח" הוא אומר ושנינו שואפים עוד שכטה עמוק לריאות

...

אז למה לילה שני ברציפות? 

כי אין שקט...

הזוגיות  יציבה ורצינית ועם זאת כל כך זרה לי 

העבר הביתי המוכר מאיים לחזור בסערה 

ואני? 

בכלל חושבת על זה שמר ג' כבר כמה שבועות לא כתב מילה

ואני הרי הבטחתי לו, כל כך הרבה

ולא ידעתי לקיים

אז נשאר לי רק לקרוא מרחוק את מה שהוא בוחר לשתף

אי שקט כזה שנותן לי נחת

מטעין אותי בכוח 

בתאווה

אי שקט של ביוץ כנראה

ציידת טורפת אני כשהשחלות בפעולה

לילה שני ברצף כי צריך לעשות החלטות של ילדה גדולה ומבייצת

בכל זאת - עוד רגע חג

אבל באלי 

רק עוד קצת

רק הלילה להיות עוד קצת

ילדה קטנטנה

...

לילה טוב גיגית סדוקה ונפלאה ❤️

לפני שנה. יום רביעי, 9 באפריל 2025 בשעה 18:15

אני מקשיבה לקול שלו ומרגישה שאני מתמוססת בתוך עצמי. 

הכל מותר איתו. 

למרות שפגע והכאיב והגעתי למסקנה שהוא לא ראוי - עדיין, יש לו השפעה על הלב שלי, השפעה של פעם. 

לפני עשור, מעט יותר,  בערך בזמן שהגעתי לכאן, הייתי על גג העולם. על הר געש הורמונלי שביעבע את עצמו ושרף ונשרף יחד עם הכל בדרך. 

לא חוויתי את זה ככה

חוויתי את גג העולם

צעירה, יפה, כוסית, שובבה, אמיצה, בטוחה

אבל אלוהים, גם כל כך ילדה

הייתי רוצה היום לשבת איתה לשיחה

להגיד לה שתכאב פחות

שתדאג אבל רק מעט

שתשמור על עצמה יותר 

בעיקר מפני הגברים שפה

כולם תמיד יותר חכמים בדיעבד 

ושם הוא היה

החבר שלי

בתוך הלבה הרותחת 

היה אחד

שצחק,  שהצחיק, שאסף אליו, שנתן בלי גבולות ואני נהנתי לקחת

אני זוכרת שהיינו יוצאים לעשרות סרטים יחד

זוכרת שהייתי יושבת על הברכיים שלו ומרגישה הכי מוגנת ביקום

זוכרת שהיו שואלים למה אנחנו לא יחד והיינו צוחקים בתגובה

כי ידענו שאם נשנה את החברות שבנינו אנחנו עלולים לאבד משהו הרבה יותר יקר

הערכנו אז את מה שהיה לנו

זוכרת שלילות לבנים היו בשיגרה וביחד היינו מעבירים אותם בבדידות מסונכרנת

אוליי בדומה להיום 

"אני אישה ואתה גבר, אנחנו כבר לא ילדים" אני אומרת ומתכוונת

הוא לא ילד קטן עבורי יותר

ואני לא ילדה מתריסה וקולנית יותר

גדלנו

"את יודעת שהשיחות עומק שלנו מעמידות לי אותו"

נו, ברור שאני יודעת

משהו שם, לפני עשור, חיבר בינינו חזק

אוליי ההורמונים

אוליי הטירוף 

אוליי החוסר שהפך אותנו לשלמים

והנה שוב הוא חוזר

אני שותה כל אות שלו בשקיקה 

מרשה לעצמי לשחק בנדמה לי 

כי זה כל כך נעים איתו

וכי את החברות האבודה הרי כבר שינינו אחרי כמה לילות משותפים בשנה האחרונה

אני אוהבת את הצבע שלו

כל כך כהה על רקע הלובן שלי

אני אוהבת שהוא לא מפחד יותר 

גדל החבר שלי

גדל מאוד

אבל אני?

נשארתי ילדה

ולנצח אהיה 

כי מה עוד נשאר?

מספיק לי לנהל את כל העולם בחוץ

בבית

בחדרי חדרים

אני ילדה

אחת כזאת של אבא

לאחרונה אני חושבת הרבה על אבא

מחכה לפגוש אותו

בחלום או בעולם הבא

לפתע הרעיון על העולם הבא לא נראה כל כך רע או מפחיד

כי אבא יחכה לי שם

אני יודעת

לא לא, אני לא אבדנית

מבטיחה 

פשוט תוהה לעצמי מתי כבר יגיע הרגע שאשב עם אבא בבית קפה 

נשתה משהו יחד

ללא קפאין כי לשנינו יש אולקוס

ואני רק אשב ואסתכל עליו

ואוהב

את אבא שלי

אהבה כזאת שאין שנייה לה

והוא יאהב אותי 

אהבה כזאת

ראשונה

הכי חשובה

אהבה של אבא

לפני שנה. יום חמישי, 6 במרץ 2025 בשעה 20:20

הוא חזר

מעבירים שעה וחצי בטלפון בזמן שהוא נוסע הביתה 

מדברים כאילו מעולם לא קרה דבר

מדברים הכי קרוב 

מדברים חשוף

מדברים מוכר 

...

כתבתי עליו פה

אחד שלא התכופף

שלא נמס

אחד שבחר בעצמו על פניי

ברגעים חורפיים ובשניות של אור יום 

אני מרשה לעצמי להזכר בו

להתרגל למחשבה שהוא לא שלי ולא יהיה

והאמת שכבר התרגלתי

ואז הוא מגיע

כאילו הזמן לא זז

והנה מדברים שוב

על החיים 

שלו ושלי

אבל לא שלנו

"איך הזוגיות?" הוא שואל ואני שומעת את הלב שלו מחסיר פעימה 

"ואיך שלך?" אני לא נשארת חייבת

"היא משרתת את הצרכים" הוא מתוודה מאוכזב 

"גם שלי" אני מאשרת

וממשיכים...

...

הוא מספר שלא ישן טוב

שהמציאות סוף סוף השיגה אותו והוא לא מצליח לברוח יותר 

אני גאה בו 

שמתמודד 

שבוחר לחיות בכנות 

הוא מספר שלא ישן טוב 

ואני מבקשת שיכנס להתקלח ומאחלת לילה מנוחה 

יודעת שהיום הוא ישן טוב יותר 

כמו שהיה נרדם וישן אז לידי

אני נותנת לו נחת 

אני אוהבת אותו

...

משונה היא האהבה

מגוונת

צבעונית

זיקית של ממש

פעם היא ככה ולפעמים אחרת

והגלגל ממשיך להסתובב 

מתי קרובים ומתי כה רחוקים

...

האמת?

לא יודעת

אם אני אוהבת אותו או את הרעיון שלו

אני רק יודעת שגם אני אשן טוב היום

כמו שהייתי נרדמת כשהוא היה מצמיד אותי אליו

.

(רק לא לשכוח להחליף בבוקר תחנה בלב,

לילה טוב שלולית אהובה)

לפני שנה. יום שלישי, 14 בינואר 2025 בשעה 16:52

הרבה זמן שלא הייתי פה

מעשרות כניסות ביום לאחת בכמה שבועות

ההתמכרות לאדרנלין מתפוגגת 

ורמות הקורטיזול יורדות

תראה אותי מר ג מדברת רפואה

רפואה... עם 3 או 4 רופאים יצאתי השנה

אמא מייחלת שאביא לה כפרק ב' רופא נדלניסט הייטקיסט הביתה 

אבל אני רק רוצה עוד

לשאול

לגלות

לבדוק

לדייק

...

המקום הזה מאפשר לא לחשוב

ללחוץ על המקשים של המקלדת בלי לתכנן כלום 

לעוף וללטף עם הנוצות את האותיות 

ואוהו כמה שפרסתי כנפיים השנה

שנה.

שנה מאז שעזב.

שסיימתי.

שבחרתי בעצמי. 

שנה של זיונים, פמפומים, בערה, לבבות, שלוליות, לילות לבנים, כוכבי צפון ועוד...

שנה. 

עשיתי את זה.

אני חופשייה.

...

כתבתי על זה כאן הרבה

על הזמן

איך הוא רץ ולא מתחשב

התלוצצתי כאן על הרומן שלי עם הגורל

אבל אוליי בכלל מדובר בזמן

הזמן הוא האויב של האדם - בטח מישהו אמר את זה פעם ואם לא - הנה לכם הברקה ניקולטית

הוא השולט האמיתי כאן

וכולכם ביצים שלו

גם אני

...

אני אומרת תמיד לכולם - "צדיק, הודית היום?"

ואתם? 

הודיה, אין מספיק ממנה. 

תשתדלו כל יום להיות בהודיה. 

למה שלא תבחרו, למי שלא תבחרו. 

על כל רגע. 

הודיה.

אני מודה לאלוהים שלי. 

ואתם תבחרו למי להודות. 

רק לא לשכוח.

הודיה.

...

שנה עברה

לבבות נשברו

השפרצות הושפרצו

הישגים הושגו

והחטופים עוד שם...

בן זונה הזמן הזה

כזה שלא ברא השטן

 

לילה טוב שלולית נפלאה, 

תודו היום לפני השינה. 

 

לפני שנתיים. יום שני, 4 בנובמבר 2024 בשעה 14:41

רצית לטוס אז ליפן

עם ההיא

שהייתה לך לבית

למרגוע

שהיית לה למטפל

למושיע

לאהוב 

"איך הכל לא הלך לפי התכנון" אמרת וחייכת בכאב

כאב שאני מכירה טוב כל כך

"תכנון" זה הדבר הזה שהאדם מתכנן והיושב במרומים צוחק בתגובה ופותח עוד שקית גרעינים

גם אני תכננתי עולם שלם

יקום שלם בניתי בעמל רב סביב האחד שחשבתי שיהיה שלי לעד

ספק חשבתי ספק דמיינתי 

ואז התחילו ליפול עליי קליפות גרעינים מהשמיים

והתכנון קיבל טוויסט בעלילה 

כמו סרט משובח

סרט של החיים

רצית לטוס אז ליפן

"בואי נעזוב הכל וניסע" אמרת וחזרת בך אחרי שנייה

אני לא חלק מהתכנון 

וקליפות הגרעינים חפרו בבשר שלך והשאירו סימנים 

צלקות זעירות 

שמזכירות לך שפעם היה תכנון

פעם היה סרט

ומאז אתה לא מוצא מקום

נאחז בעלילות סרטים של אחרים

זורק את עצמך על כל במאית שיכולה להזכיר לך למה הסרט של החיים עוד שווה

"בואי נטוס ליפן" אמרת 

ושנינו ידענו שזה לא באמת אפשרי

אבל הטעם המתוק של האוליי 

של הספק

הטוויסט בעלילה שמאפשר לברוח מהקליפות שלא מפסיקות ליפול מלמעלה

יפן... לא רציתי מעולם לבקר שם

יש אנשים שזה בוער בהם, כמוך

אבל אצלי? לא

ביליתי שבוע בלשלוח לך המון תמונות הנטאי 

כל אחת יותר מתריסה מהשנייה

מוציאה מריכוז

מזכירה לך אותי 

את הצורך שלך בי

את החופש שלך אצלי

ואת יפן

אני סיימתי לתכנן 

אני בחרתי לחיות 

במציאות

בכאב

באמת

בקליפות

כי הצחוק של מפצח הגרעינים שבמרומים מהדהד באוזניי כל כך חזק

אבל אתה 

עוד מתכנן

ונפצע

ארוכה עוד הדרך שלך 

ויפן רחוקה

ואני משווה את המרחק

ונותר לי ולך

לדמיין את יפן

האחד ייתכנן 

והשנייה תחייה

והקליפות הם ימשיכו לטפטף מלמעלה

על הסרט

על החיים

עליי

ועלייך 

ועל יפן

לפני שנתיים. יום ראשון, 3 בנובמבר 2024 בשעה 14:38

הרבה זמן שלא כתבתי ככה על מישהו

געגוע

צביטה בלב וזיכרונות מתוקים שמתפשטים בחלל הפה

מקשיבה שוב ושוב להודעות שלי ושלך

כל כך קרובים

כל כך ביתיים

כל כך אוהבים

מתגעגעת לבית שהיית לי

גם אם לקצת

גם אם פנטזיית נעורים שלרגע התממשה

יודעת עמוק בלב שאני רצה לך במחשבות

לפעמים אפילו דוהרת לך בדם

אתה תנסה להשתיק ולהשקיט

להניח בצד

אותי, אותנו, את הלב

אבל אני כזאת

ננעצת חזק

ולא יוצאת שנים

כי אין שניה לי 

אבל השנים... הן עוברות והיום מהר יותר מאי פעם

והאצבעות שלי יחפרו בתוך בשר בתולי

והלב ימצא אהבה ונחמה במקום אחר 

אבל עד אז 

נותרתי להתגעגע

ואין מנוס מהגעגוע 

הוא חלק בלתי נפרד מהמסע

לא יעזרו הניסיונות להסביר לך 

לא יעזרו המניפולציות הכה מעוסות שלי

אתה מחליט ופועל

אתה חזק ממני 

באמת חזק 

אחד ויחיד בין כל כך הרבה אחרים

בוחר בעצמו באמת 

בוחר לא להתמכר 

בוחר במציאות 

ואני כל כך הייתי רוצה את המציאות הזאת איתך 

אבל אין

ואני נשארת לצעוד בה לבד

עד שאחר ייכנע 

היה עוד אחד כמוך 

אי שם בגיל 20

לרגע מבינה שזה מעניין ששניכם תימנים

הוא גם ידע שיתמכר והיו לו תכניות 

את כולן הוא הגשים

ומצא לו אישה וגם הילד לא איחר להגיע 

המתנות שלי תמיד היו אחרות

לא בסירים כביסות וילדים 

אלא בסערות שבלב 

בהתמכרות 

בכניעה

בשחרור 

והשנים עוברות וגם על ילדים אני חושבת 

והנה שלח לי אלוהים אותך

אחד אחר 

חזק כנגדי 

שאדע שקיים 

שאדע שמותר 

אבל הזמן

הזמן רץ כל כך מהר שאני לא מצליחה לתפוס 

גם אתה עוד לא תופס 

התגעגעתי כל כך. לילד הזה שהפך לגבר.

לאיש הזה שאצלו הכל מוכר. אצלו זה בית.

וחגגתי חודש בתוך ערפל של צמחים ובית מדומיין

הלוואי והייתי איתי פה עכשיו 

להיות לי לבית 

רק עוד קצת 

לפני המבול 

 

מתגעגעת.