וניליות, חגורה ומה שביניהם

המגלומניה שלי רעילה

היא לוקחת הכל ושורפת עד אפר

מוציאה את החיים מכל מה שנתפס בלהבותיה בדרך

ניזונה מכל מה שפועם, מדמם, אוהב

קוברת בעודם בחיים

מספרת לעצמה שככה הם נולדים מחדש

...

יום אחד אתה תקום

ותתעשת

ותבין שלא הייתי יותר מזיכרון כואב ומתוק 

יום אחד אתה תתעורר

והחיים יראו בהירים יותר

היום הזה יגיע אחרי שאעזוב

תחבק את הזיכרון של הכאב והאושר שהבאתי לחייך

וסוף סוף תוכל לנשום

להמשיך הלאה ולאהוב

אני אמשיך לפרוח אבא

לפזר אבק פיות וכוכבים להמונים

כי אני חולה

אתה יודע את זה עמוק

אני כל כך חולה שאף אחד לא מוכן לאשפז אותי

ואתה טוב אבא

כולכם אבות טובים

ואני לא ידעתי לקבל

...

אל תפחד

אני כאן

אני לא הולכת

אני תמיד אהיה

אבא השאיר אותי על האדמה הזאת עם מטרה

אולי זאת המטרה

להקל על כולם

לקלף מכולכם שכבות

שתיגעו עמוק בפצעים

שתדעו שלא מתים מהם

אנחנו היחידים שיכולים להרוג את עצמינו

בטיפשות

באגו

במסכות

האמת מחשלת

המגע מנחם

אבא השאיר אותי כאן כדי לגעת עוד באמת

...

כלים

כלים למימוש מגלומניה

אף פעם לא נמשכתי לשליטה נשית

והופ

היום אחרי הטיפול הזוגי חזרתי הביתה 

מצאתי את עצמי נודדת לקטגוריית השליטה הנשית

השימוש בגבר כחפץ ותו לא

בדיוק כמו שאני אוהבת שעושים לי

חפץ

שלי

לשליטה מלאה

ומימוש שלי

סיפוק

שלי

ואני גומרת בצעקות לחלל החדר

...

מפונקת

"אתה חושב שאני מפונקת?"

אני שואלת מתוך אמונה מלאה שלאחת כמוני לא מגיע להתלונן

"לא, את לא" ממהרים לענות

רק בעלי אומר לי "כן, אבל ככה אני אוהב אותך"

לכי תביני למי להאמין

רק לילדות מפונקות פריבילגיות יש זמן לשאול את עצמן שאלות

לספר לעצמן סיפורים

לחיות בסרט שהן מנהלות את הכל ואת כולם

סתמי את הפה והמוח כבר ופשוט תגידי תודה על מה שיש

אף פעם לא ידעתי לעצור

תמיד רציתי עוד

תמיד השגתי עוד

מתי זה מפסיק

שלא ייגמר לעולם? 

... 

פעם הגנתי על עצמי יותר

פחדתי עליי מאוד

גדלתי

אני יודעת מה אני שווה וכמה עוצמה יש בי

אני יכולה לשרוף במבט

נמנעתי תמיד לדבר על אבא

מה יעזור לי לדבר?

הוא הלך ולא יחזור

אבל השנה הכאב גדול מתמיד

העצב שורף

הצבעים שונים

הטעם אחר

אני לא מתאימה למסגרות אשפוז

כי מסתבר שזה "רק" יגון

חשבתי שסיימתי עם זה

והנה הוא מצא דלת אחורית להתגנב

ואני מתחילה לשחרר את השרירים ברקטום שלי

...

אני מצטערת שפגשתי בך היום,

מאושרת בשבילי אבל מצטערת בשבילך.

אז אוליי אני מצטערת שאתה פגשת אותי כי אני אשנא את עצמי כל כך על הכאב והקושי שאתה תעבור כשזה ייגמר

לא אכפת לי מהקושי והכאב שלי, אני מוכנה אליהם, וגם אם לא - אין ברירה

אבל אתה - לך לא מגיע לכאוב, לא מגיע להתגעגע למשהו ככה, לא מגיע לבזבז את עצמך על משהו חוץ מאהבה וביחד

הלב שלי ישרוף ויכאב וירצה להתפוצץ ואני לא רוצה שגם לך יהיה ככה

אני מתפללת שתוכל לנער אותי מהכתף שלך אבל אני יודעת בפנים שלא

אני מצטערת ממש שהגעתי לחיים שלך במצב המחורבן הזה

מגיע לך כל כך כל כך כל כך הרבה ואת הכל

ואני עם הסרטים והמורכבויות שלי , לא יכולה לתת לך את זה. תיסלח לי בבקשה,

גם אם זה נשמע לך דבילי, בבקשה תסלח לי על זה,

על הכאב הזה אם וכאשר יהיה, בבקשה תסלח לי מראש,

תאמין לי שהכל הייתי עושה אם רק הייתי יכולה כדי שלא תחווה אותו.

...

אלוהים שבשמיים

תעיר אותי לבוקר

בו אהיה שלמה סוף סוף

תעיר אותי למציאות

שבה אבא שלי בחיים

או לפחות

תשלח לי אותו בחלום

כי הכאב גדול יותר מאי פעם

ושום דבר כבר לא עוזר

אתה רואה

בבקשה

רק לרגע

שלח לי אותו

אני מבטיחה להיות טובה אלוהים

אני מבטיחה להיות טובה אבא

אני רעבה. 

מילאתי את המקרר בכל טוב.

פירות, ירקות, דגים, מתוקים, אוכל מבושל, אוכל קפוא. 

רק תבחרו. 

אני רעבה.

אני רוצה לטרוף את כל מה שיש על המדפים. 

אני רוצה לדחוף לגרון שלי כל מאכל שיש במקרר ובמקפיא שלי עד שלא יהיה יותר לאן לדחוף והוא יתחיל לצאת מהפה. 

ינזל על כולי.

חתיכות, נוזלים, צבעוניים, טעימים, מריחים. 

אני רעבה. 

שום דבר לא יכול להשביע אותי. 

חשבתי שסקס ירגיע אותי. 

אבל אחרי 24 שעות נטענתי שוב באותה אנרגייה מחשמלת כאילו לא הזדיינתי שעות וגמרתי בשרשראות.

חשבתי שאהבה תספיק לי, תיקתקתי פה ובחוץ התאהבויות כמו מסטיקים אבל זה לא מעניין מספיק.

חשבתי שאשקיע בעצמי, אכבוש עוד פסגות, נו ועכשיו לשמחתי וכהרגלי משכבשתי - אז מה? נשאר להודות לאלוהים שאני מוצלחת כזאת ועם מוסר עבודה ומשמעת בשחקים. 

חשבתי שאם אביא את עצמי לכל כך הרבה אורגזמות ואעבור על כ-ל קטגוריות הפורנו אבין מה חסר לי. 

אפרוק את עצמי מהדיבוק שבי. 

הלוואי, בעיקר החלטתי שבא לי לנסות אלפי ויברטורים אחרים.

חשבתי שאם אהיה לבד - אצליח לסדר לעצמי את הראש, אפנה מקום בשבילי ואצליח לפנות גם בשבילו, כמו פעם. אבל זה לא צלח. או שכן? רק הזמן יגיד לי. 

אני רק רוצה עוד מהלבד ועוד אוכל, כמויות של אוכל.

כמו טריפ שמיימי שלא נגמר.

התרגשויות, זיונים, אודם עמיד, מועקה בחזה - אני כבר מכירה את כל אלו.  

מרגישה שנעדרתי מליחיות את הקיצוניות שבי כמעט עשור אבל עכשיו משחזרתי - מתבדה לגלות שדבר לא השתנה והנורא מכל קרה - אני התבגרתי. 

אני רעבה. 

רעבה להיגיון, רעבה למציאות, רעבה לזין שלך, רעבה לזין אחר, רעבה להצלחות, רעבה לכאב, רעבה לרוגע, רעבה לאושר.

יכולתי לכתוב פוסט פשוט מעולה וציורי על מקרר של רגשות ותחושות וחשקים, והוא היה גורף המון לבבות, 

אבל אני כל כך רעבה, 

שאני לא מצליחה לחשוב,

אז אני מקיאה את הרעב שלי לתוך הקנבס הלבן ומקווה שזה יתן לי מרגוע. 

אבל בטח ניחשתם שהמוטיב החוזר לאחרונה הוא - שלא. 

אין מרגוע והרעב רק גדל. 

אוליי תמיד הייתי כזו אבל למדתי לנהל את עצמי מעולה בתוך הטירוף ועכשיו פשוט נמאס לי? 

אוליי אנשים כמונו תמיד יישארו רעבים ולעולם לא ידעו שובע אמיתי מהו. 

אם הייתי יכולה לאכול עכשיו

הייתי מכינה לי טוסטונים עם פטה כבד וריבת בצל או אגסים מעל. 

אבוקדו פרוס עם מלח לימון ופלפל.

קערת ספגטי עם רוטב עגבניות משובח, ללא פרמזן הפעם. 

קרפצ'יו בקר. 

סושי חריף. 

מג'דרה עם צזיקי.

סלט עם מנגו ובלסמי מצומצם. 

מוצרלה, המון מוצרלה ועגבניות ובזיליקום. 

אוי ושווארמה! פאקינג שווארמה בלאפה עם טחינה ועמבה וכרוב וחמוצים ועוד טחינה ועמבה. 

אבל אי אפשר עכשיו. 

כי עכשיו אני צמה. 

 

צמה מאוכל עלאק.

צמה מזין יותר נכון. 

צמה מגמירות.

צמה מריגושים.

צמה מאהבה.

צמה ממנו וממך ומאחרים. 

 

צמה כדי למלא את מה שחסר בתוכי.

 

"אני אוהב שאת מאושרת" הוא אומר

"אני אהיה מאושרת רק כשאבא שלי יהיה בחיים" אני עונה כמו ילדה מטומטמת. 

אבא הלך לי.

הלך ממזמן אבל רק השנה הבנתי כמה. 

כמה הוא באמת הלך ולא יחזור אליי.

לעולם.

נו נו, אפילו להכי מופרעים מביניכם חייב להיות קמצוץ של הגינות שנייה אחרי צאת כיפור כדי לא להמיר את זה לדדי אישיוז. תצליחו?

 

יפה.

 

אני לא מצליחה.

 

אני רוצה לדפוק ולזיין כל אבא שאני רואה ברחוב. 

ואת אלו שאני מזיינת אני מכריחה להיות האבות שלי. 

 

אני רעבה.

 

לאבא.

 

 

 

מה אתה צריך אחת כמוני?

לא מתיישרת

לא מתפשרת

לא מוותרת

לא מתכופפת

לא מתגמשת

עקשנית

עקשנית כל כך שלפעמים אפילו אני מתעייפת מהעקשנות של עצמי.

דעתנית

חצופה

בוטה

לא רגועה

אף פעם לא רגועה

זאת האמת

אלו החיים

כזאת אני

לא כהצהרה

לא כהגדרה

לא כחליפה ששמתי על עצמי ובגאווה אני נושאת אותה בעולם

אלא בעול כבד

קשה להיות שונה כל כך במיוחד בין נשים

תגידו מה שתגידו, העולם הזה מונהג על ידי גברים וצריך לדעת, אם לא לומר להתמקצע ביכולת לגרום לדברים להגיע לנקודה שאת רוצה

אני מתמקצעת

באופן כמעט פנומנלי

ונהנת מכל רגע

אבל יש לזה מחיר

ביצים.

יש לי ביצים

שוב, לא כאביזר שאני נהנת לענוד

אלא כחזה עצום שמייצר כאבי גב למי שבורכה בו

הביצים שלי גדולות

מלאות בחוסר רחמים

חוסר התחשבות

חוסר אכפתיות לפעמים

כמעט נטולות רגש

מלאות במה שמניע אתכם הגברים למלחמות מטופשות ומוות

מלאות בכוח ואגו

אז מה אתה צריך אותי?

הביצים שלך כמו שאמרתי לך מכובדות בפניי עצמן

באמת ביצים יפות

אוי אלוהים הביצים האלה, כל ביצה בגודל של חצי מהפרצוף שלי

או שזאת אני שמרגישה כל כך קטנה כשאני מולך שם למטה

אבל הן באמת יפות

מלאות עוצמה

מלאות כוח

אם היית האדם הקדמון והיו בוחרים את מנהיג המערה לפי גודל הביצים - היית לוקח דורות קדימה

אבל אני?

הייתי מוקצה במערה הזאת

כי הייתי הנקבה היחידה עם הביצים

טוב תפסיקו לדמיין נשים עם ביצים, סוטים.

מה אתה צריך אחת עם ביצים כאלו מטופחות?

תראה את כולן מסביב

יש להן כוס כזה קטן וחמוד וטעים ונשי ועדין

הן ירכינו ראש כשצריך

הן יצחקו כשמצופה

הן יעניקו ויתנו ויקוו שיקבלו בחזרה

הן תמיד יתנו לך תחושה שהן טיפה קטנות יותר

פחות יודעות

פחות אמיצות

פחות ממך, רק טיפה

אתה יכול לדמיין לעצמך את הביצים שלי עושות את זה? גם אני לא.

כבר בפעם הראשונה שלנו אמרתי לך - הגבר תמיד צריך לאהוב ולתת לאישה קצת יותר. אלו סדרי העולם.

אלו הביצים שלי שמדברות.

אתה מנסה לאלף אותי

מנסה לכוון

מנסה להנהיג

להוביל

להתוות

ולפעמים אני קצת כמהה לתחושה הזאת

אבל לא לאורך זמן

כי בעוונותי, בורכתי גם בביצים

....

דיסקליימר קל:

בשבוע האחרון יצא לי  כמה פעמים לראות פורנו של נשים יפיפיות עם זין אמיתי, עזבו אתכם מה ההגדרה הנכונה כי אני לא מצליחה להבין אף פעם אם זה גבר שהפך לאישה או אישה שהוסיפה לעצמה זין.

התוצאה ברורה - אישה יפיפייה עם זין.

וכשהן מזיינות נשים אחרות - אני טסה.

אישה יפה עם זין וביצים אמיתיות זה אוליי מה שאני תמיד רציתי להיות.

גם אם רק לכמה ימים.

יאללה, אני מוכנה לכיפור.

שיגיע כבר, כפרת עוונות.

אני אוהבת אותו.

באמת אוהבת.

הוא איש טוב.

קצת מפוזר, לא אחראי, לא מגדיל ראש.

הוא מבשל נהדר ותמיד.

הוא מבצע מטלות והוראות כמעט בצורה מדויקת.

אני אוהבת אותו.

הוא שר מדהים.

הוא מסתכל עליי כמו השמש בשמיים שלו ובלילה אני הירח שמאיר לו את הכוכבים.

הוא איש פשוט שכל רצונו בעולם הוא להיות לידי.

...

אני נכנסת למסיבה והעיניים שלי מיד מזהות אותו,

בדיוק כמו הממתקים שאני אוהבת,

ספק מסתורי, ספק אבוד, ובעיקר לא מתרפס מולי.

אני זוהרת יותר מתמיד כי אני ניזונה ממבטים.

הם מנסים את מזלם אבל רק הוא נשאר לשבת ונראה כמעט לא מתעניין.

אני לא מוכנה להשלים עם זה ומתיישבת לידו.

שואלת לשמו ולשלומו, מנסה לפתח שיחה, להזיז את השיער נכון, לחייך כמו שאני יודעת.

כמעט מגישה את עצמי על מגש של זהב עם עיטורים.

ללא הצלחה.

החושים שלי מתחדדים ואני חוזרת למסיבה אבל האנטנות קולטות ברדיוס רחב במיוחד ועובדות עם כל תנועה שלו.

אני אוספת מידע - מזהה רוגע, מזהה צניעות, מזהה שקט פנימי, מזהה שיחות מעניינות, מזהה שוני.

אני אוהבת שוני חיובי. מתחרמנת ממנו מאוד. אוהבת להיות מופתעת ולגלות עוד חיוביות בעולם שלנו.

הוא עוזב את המקום ואני מתארגנת תוך 5 דקות על המספר שלו.

...

אנחנו מטיילים על חומות העיר העתיקה, 

הוא נשא אז אקדח והרגשתי בטוחה אתו באזור הזה,

אנחנו חגים במעגלי שיחות סביבי וסביבו. שעה, שעתיים, שלוש, עוד רגע מגיעים לחמש.

אלוהים מה צריך לקרות כדי שהוא ינשק אותי? אני תוהה לעצמי וכבר מתחילה להתעצבן אבל מנסה לרסן את עצמי.

אנחנו מסיימים את הלילה או יותר מדויק את הבוקר במיטה ואני שולחת אותו לדרכו, לא בטוחה מה אני חושבת על החוויה שלנו בין הסדינים. 

...

"אז חצי - חצי?" הוא שואל אותי בדייט השני בשיפודיה.

אני מרימה את הלסת שלי מהרצפה אבל מחייכת בחיוב ומושיטה את האשראי.

כסף אף פעם לא שיחק אצלי שיקול.

ידעתי עוני וידעתי עושר, כסף בא והולך ובסוף כולנו מסיימים באותו הבור באדמה.

השיפודים היו מעולים בזה אני בטוחה.

...

"בדקתי לך דרכי הגעה אליי יפה שלי" הוא אומר בעודי מסדירה נשימה מהמשמרת המאוד אינטנסיבית שלי.

אני מתמוגגת. אני אוהבת להניח את הראש אחורה ולתת לעולם לדאוג לי, רק לרגע.

אני מכירה את ההורים שלו, את המשפחה, את  החיים שלו.

"מלח הארץ" אני חושבת לעצמי.

הוא מתחיל לשיר ואני שוקעת. מרגישה את הנשמה שלו מתנפצת על הפנים שלי ונכנסת ישר לתוך הלב שלי.

ואין משהו שאני נוטפת ממנו יותר מנשמות מנופצות.

אני מתאהבת.

...

"אולי פעם אחת תילחם על מה שחשוב לך? בסוף אתה תישאר לבד" אמא שלו אומרת לו.

דפיקה בדלת שלי.

פרחים ענקיים ודובי. יפה אין ספק. אבל אותי לא קונים במתנות. תראה לי את הזבל שלך ואז אחליט אם אתה ראוי.

"אוי סתמי כבר, את יודעת שאני אוהב אותך" הוא נוהם כשהוא בתוכי.

נשמה פצועה שנוברת בתוך החורים שלי.

כמו שמנת לחתול.

...

תטפלי בי, תאהבי אותי, תיתני לי, תגדלי אותי, תפתחי אותי, תקלפי אותי, תיגעי בי, תפרקי אותי.

את אלוהים.

יש לך את כל הכוח בעולם ואני עבד לרגלייך.

בך אני בוטח יותר מהכל.

לך אני מציית.

אני יודע שאת יודעת הכי טוב מכולם ומכולן.

איתך אני לא אבוד יותר.  

 ...

פרחים.

בעלי מביא לי פרחים באופן קבוע הביתה.

מעולם לא ביקשתי.

אחת לכמה שבועות או פחות מופיע זר בגודל כזה או אחר בבית שלנו.

ואני מחייכת ומודה לו.

זאת הדרך שלו לאהוב אותי.

בעלי מבשל.

אחת לכמה זמן מופיע אוכל במקרר ובבית.

אוכל טעים מושקע מגוון ומשובח.

אני אוהבת אוכל, יותר מפרחים.

זאת הדרך שלו לאהוב אותי.

בעלי מפוזר.

אחת לכמה זמן הוא שוכח.

את עצמו, אותי, את האחריות שיש בעולם, את מה שחשוב באמת.

אני מזכירה לו.

זאת הדרך שלי לאהוב אותו.

בעלי עצוב הרבה.

הוא מעולם לא התגבר בדבר.

מעולם לא התמודד עם קושי או משבר.

כשפוגש בהם הוא נופל חזק.

ואני מרימה אותו. תמיד. פעם אחר פעם. לנצח.

זאת הדרך שלי לאהוב אותו.

בעלי איש פשוט.

מוצא את האושר שלו בדברים הקטנים.

בנמלים שרצות על המדרכות, בשקיעות, בגלים, בתוך השקט.

זאת הדרך שלי להתנחם אצלו.

בדברים הקטנים.

...

בעלי לא נלחם.

מעולם.

זאת הדרך שלו לאהוב אותי.

הוא נותן לי להילחם את כל המלחמות שלנו לבד.

הרבה יותר קל לנהל מערכות שלמות רק ומול עצמי.

אני תמיד מנצחת.

אבל לאחרונה זה כבר קצת כבד.

 

בעלי לא נלחם.

גם לא עליי.

נגמרה המערכה של ההתשה,

עכשיו -המלחמה הזאת פשוט קרובה לסיום.

.

התחלתי להזדיין בגיל מוקדם. 

לא בדיוק אפשר לקרוא לזה להזדיין. 

אבל חשבתי שזה מה שאני עושה. 

די מהר התמזל מזלי והכרתי מישהו שהקדיש את כל זמנו בללמד אותי להתענג ולגמור.

בהמון דרכים שונות, בהמון קבלה, שחרור, הכלה ובעיקר אהבה. 

תמיד אני אומרת לגברים שמספרים על נשים "משעממות" - כנראה שהן לא זכו למורה שהקדיש את עצמו לגביע הקדוש שלהן ולכן גברים נפלאים, שולטים אכזריים ואפלים, תפסיקו להתלונן.

במקום, קחו מכחול ותתחילו לצייר, בעדינות, בקשיחות, בהקשבה, חדורי מטרה להביא את האישה לפסגה הכי גבוהה. 

...

מה יהיה מר ג' ?

גמרתי כל כך הרבה ב16 שעות האחרונות שאני חייבת להתנקות מעצמי.

אוליי המים הקרים ירגיעו אותי. 

אני נכנסת בטיסה למקלחת כדי לנסות להרגיע את הדם שדוהר לי בורידים.

מדליקה את המים ומרגישה פתאום שוב, בת 16, כמו אז, כשלמדתי איך מזדיינים טוב. 

מלאת עונג, אשמה, בושה, אהבה, רעב.

בוערת.

ושום דבר לא יכול להציל אותי מעצמי. 

אני מאריכה את המקלחת עוד ועוד, משקיע בחפיפה של השיער ולסבן את הגוף טוב טוב. 

אתה כנראה נרדמת. 

אין מה להגיד אדוני, זה מעייף לגמור בגרון שלי פעמיים ברצף עם הפסקת שווארמה. 

סוף סוף יש לי כמעט שקט. 

רק אני, הרחובות השקטים של החג וסיגרייה.

אני מרגישה חשופה מכל כיוון. 

קילפת ממני לפחות 12 שכבות ביממה האחרונה, ועם כל גמירה ירדה לה עוד שכבה.

כן כן, אני גומרת מהר, זה בזכות הילד ההוא מפעם, כשהייתי בת 16, הוא השקיע את נישמתו בהנאה שלי ואני שתיתי כל טיפה.

זה היה גיל שלעשות סקס 8 שעות ברצף בלי הפסקה היה נראה כמעט מנדטורי. 

אבל עוד רגע והגיל שלי כפול מזה.

אז למה אני עדיין רעבה כל כך?

שללתי את התיאוריה שאני נימפומנית או מכורה, יותר מדי קריטריונים לא מתאימים.

שתדעו ששקלתי את זה ⬆️ ברצינות.

כולן מתחתנות, מביאות ילדים, בית, משכנתא, חו"ל פעמיים בשנה, סופי שבוע אצל ההורים, גני ילדים, בתי ספר, עבודות יציבות, מסעדות, טיולים בשבת. 

ואני? 

תמיד הייתי שונה. 

עוד בדיוק חודש בת 30 ומרגישה כמו שלולית בת 16. 

ואוליי זה בכלל הביוצים שהתחילו אחרי 15 שנה שלא היו שמחרפנים אותי.

עייפה. 

מעצמי. מכולם. 

אבל בעיקר מעצמי. 

ואוליי - זה בכלל אינסוף הגמירות בזכותך מר ג'. 

4 בבוקר נהייתה השעה שלי לאחרונה,

הזמן שבו הלב כבר עייף ושבע אבל המוח לא נותן מנוחה.

...

הגמרת אותי 6 פעמים לפחות הלילה, איבדתי את הספירה תוך כדי ואני רק זוכרת את עצמי מסתכלת עלייך בעודך חופר בתוכי עם הזין והעיניים שלך ואומרת "אני לא יכולה לגמור יותר" ואתה מבטל "זה לא מעניין אותי" וממשיך. 

ואני נטענת מהזין שלך בעוד כוחות לעוד אורגזמה אחת אחרונה, כזאת שמשאירה אותי ללא כוחות ומילים. 

"אני אוהבת שלפעמים אתה אבא שלי" אני ממלמלת תוך כדי עיניים חצי עצומות. 

יודעת שזה נעים גם לך.

לקחת מישהי כמוני ולהיות לה לאבא, לפעמים.

לפני כמה ימים פגשתי במקרה את בעלי ולפני שנפרדו דרכינו הוא אמר "להתראות ילדה שלי".

השתתקתי ובהיתי בו. 

ממתי אני ילדה שלו? ממתי אני משהו חוץ מאמא קטרנית?

אני שוכבת על החזה העצום שלך, מרגישה כמו גרגיר אורז. 

אין עבר,הווה ועתיד על החזה שלך. 

יש לי רק את הרגע. 

הרגע הזה שבו הכל נעלם מסביב ונשארים רק אתה ואני. 

שבעים. אוהבים. מרוצים. רגועים. 

סוף סוף רגועים.

"אני רוצה להשאר כאן לנצח" אני מבקשת.

ספק ממך, ספק מאלוהים, ספק מעצמי. 

...

השעון מתקתק.

הביולוגי, הנפשי, המנטלי. 

כל היום אני שומעת את התיקתוקים בראש שלי. 

מזכירים לי אחריות, בגרות והיעדר אגואיזם מוחלט. 

אמורים לחזור לגור ביחד בעוד חודש.  

איך זה יהיה?

בשביל מה ולמה?

האם יש נכון או לא נכון?

מי יראה לי את הדרך? מי יגיד לי באיזה מסלול כדאי לפסוע? 

איבדתי אבני יסוד השנה. 

גדולות. כמו צלחות לוויין. התנפצו לרסיסים ואני המשכתי לרוץ. 

אבל נחתכתי על השברים חזק. 

והגוף שלי בגד בי והכריח אותי לעצור. 

הגוף או הנפש? כנראה ששניהם. 

שניהם קרסו.

ביקשתי זמן לקרוס.

לתוך עצמי. 

עמוק, חזק, כואב, רטוב, מופרע.

לגרד על פומפייה את כל מי שאני כדי לחדד את החושים שהפכו מאולחשים משברי אבני היסוד. 

...

4 בבוקר ואני לא נרדמת.

נוזלת לסלון שלך ומנסה למצוא מנוחה למוח שלי.

אבל אני לא יכולה להשקיט את השעונים או את הרטיבות בכוס שלי. 

ואמא אומרת -

"את פשוט צריכה להכנס להריון והכל יירגע אצלך"

אני כל כך עייפה שאני מתחילה לחשוב שהיא צודקת.

בינתיים, אני רק רוצה להשאר על החזה שלך ולדמיין בדיוק את זה - לנצח. 

לא הייתי פה כמה שנים.
פעם אחרונה והקודמות לה היו עם בעלי. 
היה נפלא.
אהבנו כל כך בקלות אז. 
מתי הכל הסתבך ככה? 
...
אני שונה כזאת. 
נכנסת למקומות ובלי לעשות יותר מדי ורואה את כל המבטים מתמגנטים אליי. 
נשים וגברים כאחד. 
משהו בעיניים, בגזרה, באורך של הרגליים, במניירות. 
מהסוג הזה שרוצים כל כך, מפחדים ושונאים ביחד. 
אני לא מגה כוסית, או דוגמנית, אני פשוט אחרת.
עם עמידה ותנועה במרחב של מישהי מהמאה ה18. 
לכו תבינו. אני בעצמי לא תמיד מבינה.
הריטואל הקבוע מתחיל. 
יושבת, שותה, משפילה מבט, מנופפת בריסים ועד מהרה זה משיג תוצאות. 
לא שחיפשתי להשיג תוצאה פשוט זה תמיד קורה.
אני אוהבת כשאתם אוזרים אומץ לגשת,
אוהבת לתת לכם את חמת הספק שאולי כן.
אני לא צריכה שתרדפו אחריי. 
זה קורה גם ככה. 
בין גברים לנשים.
תמיד רודפים אחרי ריגושים וחורים,  זאת דרכו של העולם. 
החברות לא מבינות בכלל למה אני מאפשרת לשיחה להתקדם ולא חותכת באופן חד.
ואני רואה אותו לחוץ, לא יודע איך לדבר, אני מרגיעה אותו מאוד מהר, שואלת לשלומו, מתעניינת בו, הרי אותי הוא לא יוכל לפצח גם אם זאת תיהיה משימת חייו. הופכת את זה לשיחה קלילה מאוד בין שניים ומשחררת אותו לדרכו בחיוך שממיס אותו. 
אני מאמינה שזה מספיק מלחיץ לגשת למישהי ועוד כמוני ואם כבר עשה את זה - מגיע לו את המינימום של שיחה נעימה ותשומת לב. 
מספרת לעצמי סיפור שאוליי בזכות זה שקיבל גמול נעים לאומץ שאזר - הבאה שיפגוש ויגש תהיה אשתו.
למה לא אני?
מלבד הפרט השולי שכבר יש בעל - אני לא חושבת שבעלי או מישהו בעולם הזה יתאים לי לטווח ארוך. 
משתעממת מהר, ממצה, רצה, חכמה. מידיי. הכל לוגי. הכל אנליטי. הכל הופך לקל ולא מספק בסוף והמוח מתחיל לכרסם את עצמו כדי למצוא אתגר.
רצה קדימה בלי להתעכב.
אין טעם.
לסופות כמוני אין טעם להציב בריקדות.
...
תאלף אותי.
תיקח את כולי ותאלף. 
כמו ילדה קטנה, 
כמו גורה, 
כמו מטורפת בחליפת משוגעים. 
תאלף. 
תחבר אותי לחלקים בעצמי שהלכו לאיבוד.
תשקיט את עצמי מעצמי.
תרגיע את מה שבוער כבר שנים ולעולם לא יעבור.
תלמד אותי אמת עירומה וגולמית מהי.
מעולם לא פגשתי מישהו אמיתי יותר ממני.
בעיה.
אפילו בעלי לא הצליח במשימה. 
אולי הצבתי לו רף לא אנושי.
האם זה הופך אותי ללא אנושית?
תאמינו לי, זה בטח העודף של שמש ועיניים שהסתכלו עליי שמדבר.

תאלף אותי. 
תיקח את כל מה שיש בי ותסדר אותו במגירות ומדפים.
תן לי לשרת ולרצות אותך.
תן לי להצליח.
להצליח לחשוב על צרכים של אחר מבלי לקבל בחזרה.
תאלף אותי. 
להיות שלך.
בשבילך.
להתנהג טוב ויפה.
להיות טובה באמת.
הכי טובה שאני יכולה. 
כי זה תמיד מרגיש שאני כמעט נוגעת בהכי טוב אבל לא מספיק. 

תאלף אותי.

"ברטולין" הוא אומר לי.

"מה זה ברטולין אדוני?" אני שואלת בסקרנות מגרה כי אני אוהבת מילים חדשות כמו את הגברים שמלמדים אותן.

"זה החלבון שאת מפרישה כשאת רוצה אותי, ככה שאני תמיד יכול לשתות ולאכול אותך"

אוי אדוני כמה שאתה צודק.

אני נכנסת לגוגל האהוב ומגלה שאכן בלוטת הברטולין אחראית על הנוזלים שהכוס שלי מייצר.

זה כל מה שצריך איתי – לזרוק מילים חכמות שנתמכות בספרות ואני שלולית.

מעניין אם יש ASMR ויקיפדיה.

איך לימדת אותי פעם ד"ר? סאפיוסקסואלית? בהחלט.

...

בתנועה חדה אני מרגישה את האוויר נעצר ואוזל לי מהפנים.

מחייב אותי להפקיד את החיים שלי בידיים שלך, לשחרר את עצמי מול עצמי, את עצמי מולך, אבל אני לא מצליחה.

מעולם לא ננתי לאיש את עצמי עד הסוף.

ככה סבתא לימדה – תמיד להשאיר חלק לעצמך, ואחרי שסיימתי להתמרד בה ולחפש אגדות ונסיכות – הבנתי.

תמיד צריך להשאיר חלק לעצמי כדי שאשאר שלמה.

וויתרתי על אגדות ונסיכות. ירדתי מהעץ עליו טיפסתי. התחלתי לחיות בין האנשים.

לתרגל מציאות.

אני חושבת שאפשר להגיד שהתמקצעתי עליה נכון לנקודה זו – זה כמו משחק שחמט, יש גבול לגיוון המהלכים והדרכים לנצח.

קצת משעמם לא?

אמא אומרת שאני פשוט צריכה ילד וזה יעבור.

אני לא חושבת שאני רוצה להביא ילד מתוך שעמום.

אני חושבת שאני רוצה אבא אחראי לילדים שלי. לא רק אוהב.

אני רוצה אבא שיריץ בראש כל תרחיש אפשרי ויגן עליהם בכל מהותו.

אחד כמו שלי לא היה.

די יקיריי אני נותנת לכם מעט קרדיט ואתם יודעים שלהפציץ אותי באדומות ולשחק על דדי אישיוז בעיקר מבזה אתכם.

אני מסתכלת עלייך ואני רואה את המשפחה שלנו.

אותי, אותך וכמה ילדים, אוליי 3 אדוני?

ואתה לוקח את כולנו על הגב הגדול שלך ויש לנו אפילו מקום לעוד עציצים או חיות או ילדים או... נשים?

כי אתה מחזיק אותנו.

כי אתה יודע.

כי אתה יכול לאפשר לי לשחרר ולא להיות אחראית על כ-ל חלקי התבל.

אני מפחדת. ממך. מעצמי איתך. מהעתיד שלנו.

להזכיר לכם שיש עוד בעל בתמונה?

...

מוטרפים.

אחד מהשנייה.

מלאים בברטולין.

אוהבים.

הגיוניים.

טובים.

פשוט טובים ביחד.

"אוליי אדוני, זה – זה." אני פולטת אחרי 6 ימים של היכרות ולא מרגישה מטורפת.

תמיד בזתי לכל אלו שאמרו שמצאו את האחד/ת שלהם וידעו שזה – "זה".

ילדים חסרי מודעות ויכולות לראייה ביקורתית אמרתי לעצמי. קינאתי בהם קצת.

כמה קל יותר כשהמוח והנפש לא עמוקים ללא תחתית כמו אצלי.

אבל אנחנו? כמויות אין סופיות של מודעות וראייה ביקורתית. מזדיינים במוח לפני שחודרים לחורים.

והמוח שלך טעים לי כמעט כמו הזין שלך בגרון שלי.

מידת טבעת, שמות לילדים, מקום מגורים, משפחות, תאריך ומקום חתונה, חופשות – הכל כבר סגור.

אוליי אדוני זה – "זה"?

אבל מה נעשה עם בעלי?

...

אני יודעת מה תגידו.

זאת התלהבות.

זאת התרגשות.

זה טירוף.

זה ברטולין.

רק  - שזה לא.

זה משהו אחר.

זאת אמת. זאת בגרות. זאת מודעות. זאת צמיחה וגדילה והיא כנראה התרחשה בזמן שגידלתי את בעלי,

אבל את עצמי, קצת שכחתי?

גדלתי אדוני. אתה יודע. אתה רואה. עבר עשור. חיים שלמים. גדלנו אבאלה.

ועדיין איתך אני מרגישה הכי קטנה ביקום.

קטנה ומוגנת.

"אתה תתעייף מהר מאוד" אני אומרת ואתה מתרעם עליי.

אתה בטוח בעצמך שאני שווה את זה.

רבים כמוך היו. מעולים. מהממים. חכמים. טיפשים. זקורים. צריכים. כולם היו צריכים.

אתה לא צריך.

אתה בוחר.

ואף אדם בדעתו השפויה לא יבחר באחת כמוני לחיים.

רק בעלי. כי הוא צריך אותי.

קילומטראז' של 5 שנים יש לי ולו.

מסתכלת עלייך ורואה 50 שנה קדימה.

"אני לא אהיה שיקול בפרידה שלכם" אתה אומר ושוב צודק.

ואני? פשוט רוצה לשכוח את עצמי

ולטבוע בברטולין.

אני יושבת מול בית הכנסת ובולסת פיצה.

מסתכלת על דלתות המבנה שתמיד טיפה פתוחות. מזמינות.

אני יושבת ומבינה שלשם אני צריכה ללכת השנה. להתעטף בכנפי השכינה ולתת לאלוהים שלי לחדור לתוכי כמו שרק הוא יודע.

...

יאללה גברת. שבי לכתוב ולהתחבר.

מספיק עם הבית זונות הזה שבנית לך פה.

...

קח קולפן. לא באמת אכפת לי אם את הרחב או את הצר והמשונן.

קח קולפן ותקלף.

אני יושבת מולך ומורידה שכבה אחר שכבה מעצמי.

ואתה שותה אותי.

מאכיל לי את המגלומניה בכפית שאתה דואג לסדר יפה יפה, שהכל ייכנס לי לפה ושום טיפה לא תנזול.

מקלף ומאכיל. אפקט כזה שלא נגמר - לא משנה כמה תקלף, אתה תמיד תמשיך להאכיל אז אני לעולם לא אעלם לעצמי או לך.

איזה שטויות. 

פחד. אני אחוזת פחד.

פחד שאתה לא צריך להרגיע.

פחד שלי. טהור. נקי.

פחד להאמין, פחד לרצות, פחד להרגיש, פחד להפסיק לשחק.

איתך לא צריך לשחק, אתה גם לא כזה מאפשר לי, בכלל גורם לי להרגיש כמו ילדה חסרת אונים, תחושה לא מתקבלת על הדעה לאחת כמוני אתה יודע.

אבל אני לא יודעת אחרת. אני באמת לא יודעת.

פחד מלשחרר את עצמי. באמת לשחרר. לבטוח. להאמין. לגלות שיש רגעים קטנים של טוב בעולם חוץ ממני.

רגעים של אתה.

פעם חשבתי שבעלי הוא עוד רגע של טוב בעולם הזה. היום הוא מרגיש פשוט עוד רגע כמו כולם.

והרי בסוף גם אתה תתגלה כאחד כזה, רק עוד רגע, ככה זה תמיד, אפילו אתו.

אני באמת מגלומנית, מגלומנית מתוך כאב נורא, מתוך טירוף שמסרב להסגר במחלקה, מתוך החיים.

"סקס" אני אומרת לך למחרת.

"המון המון המון סקס" אני מדגישה וכמעט מתחננת.

למה סקס? כי ככה קל יותר.

ככה מובן.

אנחנו נזדיין וזה יהיה בדיוק ככה. זה יהיה רק עוד רגע.

הנפש שלי תזדיין חזק על הזין שלך אני יודעת את זה. אני מרגישה את זה.

יש כאן איזון מושלם בין כאב, חוסר רצון להרשים, כנות וביטחון.

והרי עוד רגע זה יתערער, אחד מארבעתם יזוז מהמקום המושלם שבו הם יושבים ואני שוב אוודה שצדקתי, כמו תמיד.

"תמיד כולם מתאהבים" אני אומרת לך ואתה לא מודה אבל מבין בדיוק מה הסיבה. אני רואה את זה באישונים שלך.

אני פשוט מתגעגעת. למה שהיה יכול להיות לי, למי שאני כשאני איתך. למשהו שאני לא מכירה או יודעת.

איתך יש לי חופש.

ולך יש קולפן ולי יש בולמוס מגלומניה.

איזה שטויות.

יאללה מר ג. 

סקס.

אמא אומרת שזה כי הפסקתי גלולות

חמתי מאשימה את ביל גייטס וקונספירציית הקורונה

חברות אומרות שזאת הפגיעה האיומה ממה שהיה

העם צועק דיקטטורה והפיכה משפטית

ואני? מחכה שמישהו יסגור את הברז על התקציב של הסרט שאני חיה בו...

...

לבד.

החלטנו שמפצלים בתים.

לא נפרדים.

לוקחים זמן בנפרד.

שקט.

אני צריכה שקט.

אני תמיד מקבלת את מה שאני רוצה, נכון?

אז הנה קיבלתי -  שקט.

אף אחד לא נושם לידי. עליי.

בחודשיים האחרונים הייתי בטוחה שאם הוא ינשום לידי עוד פעם אחת אני אהרוג אותו או אעבור לגור בקרטון מתחת לגשר.

"לכי תעשי בדיקות הורמונליות" אמא אומרת "את פשוט צריכה כבר ילד" היא מוסיפה

אוליי? 

אפילו חשבתי שאולי אכנס להריון מאיזה זין רנדומלי עם גנים משובחים ו(אם)כשנחזור אשתעשע לי במחשבה שהילד לא מבעלי.

נו מה קורה? מי סוגר שם למעלה את השיבר של הסרט הזה?

יש משהו בלבד הזה שמאוד משחרר, אין מישהו שאוהב להיות לבד כמוני.

לא בקטע מיזנטרופי, אני הכי חברותית ונעימה בעולם, אתם כבר יודעים.

ובכל זאת - הלבד שלי מוכר ואהוב עליי יותר מכל זוגיות וקשר עם אנשים.

כולם רוצים לבוא לבקר, שלא אשאר לבד, שיהיה לי קל יותר, ואני? 

מחייכת ואומרת "תשאירו אותי ככה"

אני יודעת להחזיק את עצמי. את האמת שלי. יותר טוב מכל דבר.

מבינה שהיום יותר מתמיד אני יודעת לסמוך על עצמי כמו שמעולם לא הרגשתי.

איזה שחרור. איזו שליטה.

עובדת על לשחרר שליטה לאט לאט, מעצמי, מהעולם, מהאנשים בחיי, כבר אין בזה צורך.

הרי החיים כמו החיים, יכופפו אותך ויחדרו לרקטום שלך בלי הכנה וחומר סיכה ואת תצטרכי להתמודד.

יכאב, ישרוף, תרגישי שאת מתה, תייבבי, תבכי, לא תרצי לקום כי תרגישי שאת עוברת גירוש שדים אבל בסוף? אני אקום.

תמיד קמתי בסוף.

כי אין ברירה. העולם הזה יאכל אותך אחרת. למדתי לאכול אותו בחזרה.

עכשיו אני שבעה.

עכשיו אני יכולה להירגע. לשחרר.

שקט של יום שישי.

יום שישי לבד אחרי כל כך הרבה שנים, שקט אמיתי, בלב ובנשמה, של נחת, של סיפוק עצמי, של רוגע.

שקט אחראי.

אני אחראית אתם הרי יודעים כבר יודעים נכון?

כאב.

כמו תרמיל או תליון על שרשרת ויקטוריאנית.

כאב סטטי וחד בתוך הנשמה והגוף.

על מה שהיה, על מי שאני, אנחנו, על העולם, על המציאות.

כאב.

ואני לא בורחת לפרק אותו על חגורה כזאת או אחרת.

אני צריכה להרגיש את כולו. בכל מולקולה בגוף שלי. רק ככה מגיעים לאמת.

והאמת?

 

דבר ליניארי.