האהוב שלי ישן
כשהוא מוצף הוא נרדם
כשהוא עצוב הוא נרדם
כשהוא בעומס הוא נרדם
העולם הזה מורכב לו לפעמים
אבל גם לי
ואני הבטחתי לעצמי למצוא את השני (כי האחד כבר היה) שידאג גם לי
לא במילים
לא בדיבורים
במעשים ידאג
יוודא לחבר את כל החלקים הקטנים שנשברים בנפש שלי אחת לכמה זמן
שיהיה רק לו את המסלול הישיר ללב שלי
והוא ידע לצעוד שם באצילות וזהירות
כשאני אתפורר
הוא יאסוף אליו
ויחבק
ויעטוף
כמו שאבא היה עושה אם היה בחיים
(דיסקליימר קל - בתכלס אף אחד לא יודע איך אבא היה נוהג אבל למה לי לייצר דדי אישיוז שלילי כשאפשר לפנטז על שמיים ורודים)
אז אני קוראת לו אבא
ככה סתם
כל היום
לפעמים לא בכלל
לפעמים רק כשהוא הולם בתוכי
אבל אבא קיים והנה הוא
אוהב אותי סוף סוף
אני לא ילדה קטנה וטיפשה , אני נשבעת
פשוט התעייפתי להחזיק את עצמי כל הזמן
התעייפתי לתת ולתת ולתת
מבלי לקבל
אני לא מתפשרת יותר
אני מקשיבה לכל תא שזורם ואטום שמרכיב לי את הגוף
מתנדנדת על הגבול הדק בין עילוי למחלת נפש
האהוב שלי נירדם שוב
אני זוכרת באחת הפעמים הראשונות שנפגשנו
לפתע התחלתי לבכות
לא מחזה יוצא דופן
אני יודעת לפתוח ממטרות כמעט מכל דבר
ולפתע התחלתי לספר
על ההוא שהיה
שאהבתי
שנתן הכל ואני לו
ואיך הכל קרס ואני לא הצלחתי להציל וכמה אני מבינה שזה לא היה על הכתפיים שלי בלבד להציל אבל זה לא משנה
הנשמה זועמת וזועקת
כי הכל התפורר
"סוף סוף" הוא אמר
ואני עיגלתי עיניים כמו שאני יודעת כל כך יפה וחייכתי חיוך מבוייש ותמים שכמעט הקאתי מעצמי מהמניירות שלי
"מה קרה?" שאלתי בקול מתוק יותר מצמר גפן והקיא נדחף עוד קצת למעלה
"חיכיתי כל כך שתיפתחי, שתרשי לעצמך להיות פגיעה איתי, זה לא היה נראה לי הגיוני כמה שאת אסופה כל הזמן..."
השתהתי לרגע
למה שמישהו ירצה לראות את הכאב שלי?
למה למישהו בעולם הזה מגיע לראות את מה ששלי?
אבל הוא באמת פרח כששיתפתי וניפתחתי.
מעניין, אוליי הוא כמוני? ניזון מכאבם של אחרים?
בפעם הראשונה ששכבנו טפחתי לו על החזה וכהרגלי אמרתי - "רק תיזהר לא להתאהב" והוא ציקצק בספקנות
"גדולים וטובים ממך נפלו" אמרתי כאילו מנסה להסביר את המשפט הראשון
אמרתי ובו זמנית חיכיתי כבר שמישהו יצא מבין הסדינים ויצעק "קאט" על הסרט שאני חיה בו
קאט.
ככה זה הרגיש.
6 שנים את חיה עם מישהו. בונה לכם עתיד, בית, משפחה, חלומות, שמחות, כאבים, כל רגע ביום הופך אט אט לנחלתם של השניים הוא אינו הרגע שלך יותר
אתם שניים.
ואז הוא בחר להמר עליי. והאגו שלי לא הצליח לסלוח לו.
יש לי מיליון ואחד סעיפים מאוד הגיוניים על למה זה לא עבד והתפרק אבל בתכלס - האגו הוא המניאק הראשי בסיפור.
האיש שלי הפסיק להיות ראוי לי כי בסרט שלי הדם שלי כחול כל כך שזה נראה כמו מחלה אוטואמיונית.
אז יש לי אהוב חדש, משהו כמו חודש וחצי.
שונה מכל מי שהכרתי עד היום.
לא יודעת אם זה טוב או רע.
אבל זה שונה.
ואני ילדה סקרנית.
אני אוהבת שונה.
לא רוצה ללכת עוד במסלולים שכבר הלכתי. לא רוצה לקרוא את אותו הספר או לראות את אותו הסרט.
רוצה הפתעות. רוצה ריגושים. רוצה שונה.
הנה קיבלתי.
שונה.
ונרדם.
כי אצלו זה ככה
ואני?
עוד לא בטוחה מה אני חושבת על זה
אבל אוליי עוד 3 ימים אקבל מחזור ולכן זאת לא התקופה הכי נכונה בחודש להסיק מסקנות גורליות
...
עד כאן מהממלכה המבייצת