לא כך חשבתי שאני אפרד מכם
האמת? לא חשבתי שאני אפרד בכלל
אבל -
לחמאס היו תכניות אחרות
לי היה דיבור יותר מדי צפוף עם אלוהים בשבועיים האחרונים
והבעל המקסים שלי חזר הביתה
כי לא משאירים ילדות לבד, במיוחד לא בעת מלחמה
אז מה היה לנו?
...
לפני חמישה חודשים הרגשתי שאני מאבדת את השפיות
ההורמונים שלי איבדו שליטה
התסכול והכאב שלי על הבגידה שלו לא נתנו לי מנוחה
העייפות מהניהול הבלתי פוסק שלי בעולם ובזוגיות התישה אותי סוף סוף
נשברתי
גיבורות על כמוני לא נשברות הרי
אבל הבנתי שאין לי ברירה
הגיע הזמן לפרק
את עצמי
ולהרכיב הכל בחזרה
ביקשתי ממנו שיעזוב את הבית
שיתן לי שקט ומנוחה
מקום לרגשות שלי
מקום ללידה המחודשת שלי
מקום בשבילי
מתוסכל ושבור הוא הלך
ונתן לי זמן מנוחה
מנוחה עלאק
כיאה לפצצת אדרנלין כמוני - נכנסתי למירוץ נגד הזמן
לקלף את עצמי
ללקק אתכם
לטרוף להרוס להשתמש לשרת לבלוס עד שלא יהיה מקום יותר
להגיד לכם ששבעתי?
ממש לא
אני לא חושבת שאני מסוגלת להרגיש שובע
"אנחנו יתומים, לעולם לא נדע שובע" אמר לי אבא ד'. הקשבתי לך, לכל מילה שלך נשמתי עמוק וחזק ושתיתי את חכמת החיים שיש לך לעומתי. צודק אבא. אני לעולם לא אדע שובע.
אבא
חיפשתי את אבא כל כך הרבה זמן ובעלי לא יוכל לעולם להיות אבא שלי
אז זלגתי לכאן וחיפשתי אבות אחרים
אבות, אהבות
"את חייבת להפסיק להתנות את האושר שלך בחזרה של אבא שלך לחיים, זה לא יקרה, ומגיעה לך להיות מאושרת" אמר אבא א'.
הקשבתי לו, שמעתי את כל מה שהיה לו להגיד לי. גם הוא צדק.
"בחירה." אמר אבא ג'.
"בחירה, זה מה שיש לי כשאני איתך, אני בוחר להיות איתך" הקשבתי גם לך, והמוח קדח והסקתי מסקנות.
זה מה שאני תמיד עושה, מסיקה מסקנות. מעייף לפעמים תאמינו לי.
תכננתי לחגוג את השבועיים האחרונים של הרווקות המדומה שלי בצורה שלא תבייש סדרת תיכון דלת תקציב בנטפליקס.
אבל חמאס הפתיעו ורצחו המון אנשים.
שום אבא לא יעזור כאן.
הרוע קיים.
הכאב הוא בלתי נתפס.
השינה כבר הפכה לפריבילגיה והבעל חזר הביתה כי צריך לשמור.
אז נגמר לי החופש.
אני לא מתלוננת, ממש לא, זאת פשוט המציאות.
ואוליי בכל זאת קצת כן מתלוננת?
אני מטפלת היום במפונים וניצולים ותמיד אומרת להם - כל דבר שאתם מרגישים הוא לגיטימי.
אין נכון לא נכון, אין אמור להיות או לא אמור להיות, איש איש בתחושותיו הוא ואין תסריט ידוע מראש במלחמות.
אז אוליי גם אני יכולה להגיד לעצמי שאני קצת מתבאסת שנגמר לי החופש אבל גם קצת שמחה.
התעייפתי מלחכות לחזרה שלו כדי שנראה אם עוד יש סיכוי לזוגיות שלנו.
כל כך התעייפתי מההתעסקות בזה שכבר העדפתי לקפל את כל העסק.
אבל שוב, חמאס...
אז הוא חזר הביתה ועכשיו אני נפרדת לאט לאט מכל האבות שלי.
ושוב נשארת ילדה לבד.
אבל כבר לא ילדה, החלפתי קידומת איפשהו בתוך כל התופת של השבועיים האלו וכעת אין מנוס מלהתמודד עם העובדה שאני אישה.
אז אני חושבת שאני אתחיל לתרגל נשיות עכשיו.
ואם הוא יתאים לי - ניהיה לבעל ואישה עוד שנים רבות,
ואם לא - אמשיך להיות אישה שהיא גם לפעמים ילדה ולסלול לי דרך חדשה
אבל מה הפואנטה של כל הפוסט הפריבילגי הזה?
להגיד תודה.
תודה שנתתם, כל אחד, תודה ששמרתם, שהקפתם, שחיבקתם, שגם לפעמים אהבתם, תודה שאיפשרתם לי לפרוח בצורה שבה ילדה מפונקת ושובבה כמוני החליטה שהיא רוצה עכשיו.
זה הזמן שלי להניח את העט.
זה הזמן של כולנו לזכור לנשום עמוק. באמת רגע.
תעצרו את הקריאה.
תכניסו אוויר לריאות, תספרו 5,4,3,2,1 ותנשפו לאט מהפה עד שכל האוויר יצא.
ועכשיו שוב.
ככה 5 נשימות.
כי אנחנו לא זוכרים לנשום, במיוחד לא בשלולית המהממת שלנו כאן, אנחנו תמיד מפומפמים אדרנלין, זיקפות, חורים נוטפים, פטמות סגולות ומנקים שמציעים את עצמם בחינם.
תזכרו לנשום.
ואני?
אני הולכת לטפל בבית שלי, במדינה שלי, בחיילים, באזרחים, בחברים, בכולם.
אבל הפעם - גם אטפל בעצמי.
אתה שומע אבא?
אני מבטיחה.