יוצא לאור

השבת כבר בפתח, שאון התנועה והרחוב שהלך ודעך, כבר גווע לאיטו. ערימת ירקות קטנה ממתינה שאשטוף אותה, אקצוץ אותה ואשלח אותה לנופש קצר בתנור. המון מחשבות רצות לי בראש על כל מיני דברים מהתקופה האחרונה. ופתאום, השיר הזה מתנגן לו ברדיו ומזכיר לי כ"כ הרבה אנשים, כ"כ הרבה תבניות...

כולם מכירים את הרגעים האלה, שאנחנו רואים מישהו בבעיה או התלבטות כלשהי, ואנחנו לא מצליחים להבין איך הוא לא מצליח לראות את התמונה הנכונה.

גם אני מכיר את הרגעים האלה. למעשה, יש לי יותר מדי רגעים כאלה כנראה. "בורכתי" {אני לא בטוח שזו ברכה 😒 } בראייה קצת שונה ואני יותר מדי מצליח לראות איך אחרים נעולים\לכודים בתוך כל מיני דפוסי חשיבה ותבניות. תוהה אם אני יכול לראות גם את עצמי.

קצת אבסורדי שלמרות הדפוסים והתבניות, כולנו אומרים מדי פעם על אחרים שהם מסובכים עם עצמם, ובזה הופכים את עצמנו לחפים מתסביכים :)

החיים כ"כ יפים כשאנחנו לא לכודים בתבניות, דפוסים, חרדות ודיכאונות שכל כך שכיחים כיום.

סוף סוף מצאתי שולחן מחשב חדש. לא כזה שאפשר להגיד עליו שהוא state of the art, אבל בהחלט כמו שרציתי וחיפשתי, עם ארונית מגירות מובנית ובה 3 מגירות. ממש כמו בשולחן הישן שכבר החל להתפרק.

בכל פעם שעברתי דירה עם השולחן הקודם, העברתי את המגירות כמות שהן, על תכולתן. למי יש כח להתחיל לנבור בהן ולמיין?

הפעם, כבר לא היתה לי ברירה :)

בין כל הדברים שהיו במגירה, מצאתי כמה דיסקים צרובים ישנים שלא אתפלא אם הם כבר חגגו בר מצווה לצריבתם. בדיקה קצרה העלתה שאחד הדיסקים מת והשני מלא בשירים ישנים אך מקרטע וקופץ כשמנגנים אותם.

זה דווקא נחמד לנגן אותו ברכב, בדרך למשרד או ממנו, ולהיות מופתע כששיר נשכח מתנגן ומזכיר את קיומו (לא בדקתי איזה שירים צרובים עליו).

השיר הזה התנגן לו היום והזכיר לי איך למרות שהשנים עוברות, הרבה דברים כלל לא משתנים. איך לפעמים, מערכות יחסים וקשרים מסתיימים גם ולמרות שאנחנו לא רוצים שיסתיימו. ואיך לפעמים, כשמקשיבים לשיר שבעבר לא התייחסנו למילים שלו, פתאום אנחנו מבינים אותן הרבה יותר לעומק.

אני מאמין שכולנו (או לפחות רובנו) היינו שם, כשקשר כלשהו שהיה בעל משמעות עבורנו הסתיים למרות שלא רצינו בכך, למרות שהשקענו מעצמנו ועשינו הכל לשמר אותו, כדי שיימשך.

ופתאום, התובנה הזו, התחושה הזו. שלא רק שזה נגמר, אלא שאנחנו הופכים להיות פרק ביומן חייו של הצד השני. פרק חשוב יותר או חשוב פחות - זה כבר לא משנה בעצם. כי פרק שנגמר, הוא פרק שנגמר. ומעליו ומאחריו, יתחילו להיכתב פרקים חדשים.

והתחושה הזו, שאדם הופך להיות פרק שנגמר ביומן של אדם אחר, לא קלה כשמדובר בקשר בעל משמעות שהשקענו בו את כולנו. יש כאלה שלוקחים את זה מאוד קשה ולוקח להם המון זמן להתגבר על זה (אם בכלל).

שמח שלי אין פרקים כואבים

גלגל"צ הצליחו לקחת את השיר הקשה הזה (והוא מאוד קשה אם מקשיבים טוב למילים), ולעשות ממנו מעדן רגאיי לאזניים.

במקום לחשוב על הפעמים שיצא לי להרגיש לבד (שנינו ביחד, וכל אחד לחוד) בעבר. פשוט להקשיב ולהנות.

מתישהו זה נמאס, המרדף הזה אחרי הריגושים. יש גבול לכל רף.

מתישהו, זה ממש לא ממלא שום דבר. כמה פנטזיות לא מוגשמות יכולות להיות לו לאדם?

מתישהו, הכל הופך לשגרה. גם זוגיות הכוללת שליטה, יכולה להפוך לשגרה יומיומית. כי היא לא באמת שונה בהרבה מזוגיות רגילה, זה אותו הדבר ביסודו, רק עם קצת יותר אלמנטים.

מתישהו, אנחנו מבינים שעצם השייכות והשיוך, שכל כך מרגשים. הם בעצם משהו שאנחנו מבקשים עמוק בפנים. מישהו שיראה אותנו, מישהו שירצה אותנו באותה מידה שנרצה אותו. מישהו שיעשה לנו טוב בדיוק כמו שאנחנו נעשה לו. מישהו שהכל ירגיש איתו הכי טבעי ונוח בעולם.

מתישהו, אנחנו מבינים מה אנחנו באמת רוצים, מה רצינו מההתחלה בעצם... ומסוגלים להודות בזה.

מתישהו, ללב יהיה בית

כבר לא פשוט להתחסן... :(

קצת יותר מ3 שנים, הגיע הזמן לעדכן קצת את הפרופיל. חלק ממה שהיה כתוב בו, כבר לא היה רלוונטי אחרי הדרך שעברתי.

פתאום הוא מרגיש כ"כ קצר ואני לא יודע להחליט אם זה טוב או רע...

אהבתם את תמונת הפרופיל החדשה? אני כן :)

כשהייתי בן 23 בערך, היתה לי נשלטת. היא הייתה "קצת" יותר מבוגרת ממני (ב20 שנים), והיא היתה הראשונה.

זה בכלל לא התחיל כקשר של שליטה אלא של יזיזות עמוקה. בימים ההם, לא ידעתי בכלל מהי שליטה ומהו בדס"מ. גם אינטרנט לא היה אז.

זה היה עבורי לחיות בפנטזיה שבכלל לא ידעתי שיש לי, ושעשתה לי (ולה) כ"כ טוב.

כשהקשר ההוא הסתיים, נחתתי בחזרה בעולם "הנורמטיבי" כאחד האדם, עם הזכרון המתוק של הפנטזיה.

שנים לאחר מכן, כשכבר היה לי מחשב ואינטרנט אבל אתר "הכלוב" עדיין לא הוקם. נתקלתי באתר עם סיפורים אירוטיים שחלקם עסקו בשליטה. ורק אז, הבנתי מה יצא ממני אז בתקופה ההיא ונבע החוצה בטבעיות. וגם, שיש עוד הרבה כמותי ושהשליטה היא חלק מהבדס"מ.

אני לרוב ממעט לקרוא בבלוגים והפרסומים כאן במגזין. והשבוע, נתקלתי בשורה שתפסה את עיני ופיתתה אותי לקרוא את הסיפור הזה.

קראתי.. קראתי.. ונהניתי.

מחמאותי על הכתיבה, ועל הסגנון התרבותי (והאותנטי לטעמי). הסיפור הזה הזכיר לי את הסיפורים על שליטה שקראתי אז, בימים ההם, והיו כל כך קסומים בעיניי. ואפילו, היו בהם דיאלוגים של ממש ולא רק נביחות של "על ארבע, כלבה".

לא צריך לנבוח ולהרעיש בשביל לשלוט, גם לא צריך ציוד אימתני. צריך רק רצון הדדי בשביל בסיס טוב ואת היכולת להעניק ולקבל התמסרות.

ולפעמים, הפתגם "יותר מאשר העגל רוצה לינוק, פרה רוצה להניק" יכול להפוך למציאות.

ואם כבר בסיפורים בניחוח של פעם עסקינן. אין מתאים יותר מהשיר הזה ללוות את הפוסט

תמונה אחת שמזכירה חלום ורגעים.... מה היא?

השיר הזה התנגן היום ברדיו, בסופו של יום העבודה. אני חושב שעברו ארבע שנים מאז ששמעתי את השיר הזה בביצוע הזה בפעם האחרונה. אולי אפילו חמש, לא שזה משנה משהו.
אלה היו ימים טרופים של חוסר בהירות, אי ודאות, סערת רגשות, תקוות, ציפיות, אהבה, תסכול, חששות וכעס. כולם מעורבבים בתוך קלחת אחת גדולה בין גבר אחד ואשה אחת. כל כך מעורבבים וטעונים, שהיה בלתי אפשרי למצוא את קצה החוט שאולי יעזור לפרום את התסבוכת.

בערך כשעברתי את מחלף זכרון על כביש החוף, טום ג'ונס שאג באוזני מבעד לרמקולים את השורה שכל כך הדהדה בי אז:

Fighting fire with fire

ניסיתי להרגיע, כדי שנוכל להתחיל לנסות למצוא פתרון. הסברתי שלא מכבים שריפות עם אש נוספת, זה לא עזר. בדיעבד, אני חושב שאז התחלתי להרים ידיים ולהבין שאני צריך לוותר וללכת. שאני לא רוצה להתמודד כך עם שריפות כאלה בהמשך כשאני מנסה לכבות את האש אך מנגד, האש מקבלת תגבורת ללא הרף.
זה מדהים איך אפשר לפעמים לשכוח משיר, ופתאום, לשמוע אותו אחרי המון זמן, להיזכר בכ"כ הרבה דברים ולהבין כמה רחוקים הם מאחורי. אני לא מצטער על החלטות שקיבלתי, אין בי חרטה. אבל לפעמים אני תוהה "מה היה אם.." ואיך היו עשויים להיראות חיי אם דברים היו קורים אחרת. סתם, כי זה מסקרן.

מפה לשם, השיר הזה הזכיר לי כמה אני מתגעגע להרגיש, לאהוב – מילים שאולי נשמעות לחלק מהקוראים כאן לא קשורות. אבל זה אני, וכזה אני.
אני לא שולט אכזר, גם לא "שולט, אך זר". אוהב יותר את הקירבה והאינטימיות שבשליטה. אולי הייתי קורא לזה "שולט אח" (על משקל "אחי" לחברים קרובים).

אני לא בטוח שאמצא כאן את אהבת חיי, אבל בטח אמצא חברות טובות. כאלה שמחפשות כמוני משהו אמיתי שיהיה מעבר לזיונים. למרות שגם כאלה נראה שאין כאן הרבה. יש יותר מאלה שמחפשים קשרים לא מחייבים.
האמת היא, שלפעמים אני קצת מתייאש מלמצוא את מבוקשי, אבל אני נזכר בשורה הראשונה שלי השיר
Watch out, you might get what you're after
וזה עובר לי. הרי הכל יכול להשתנות ברגע

There's no point in burning down the house

אחד הטובים :)