יוצא לאור

הפעם, ללא מילים :)

בסופו של דבר, כולם מחפשים אהבה. זה כזה פשוט.

אבל זה כבר לא כזה פשוט להכיר בזה, להודות בזה. לעיתים, קשה לנו להודות בזה אפילו בינינו לבין עצמנו.

מצד אחד, יש בכולנו כמיהה וצורך באהבה ומהצד השני, המילה אהבה הפכה להיות כל כך מרתיעה.

כשהיינו ילדים, היה זה הכי טבעי בעולם לרוץ לאמא אם קיבלנו מכה או סתם רצינו חיבוק וליטוף, קצת חום אנושי ואוהב.

נדמה שהיום, אם יש תחושה שאנחנו מתחילים לחבב יותר מדי. אנחנו נרתעים ונסוגים.

למה בעצם?

אולי כי אנחנו מפחדים להתחייב? הרי אהבה ומונוגמיות הולכות יד ביד אצל הרוב המכריע.

אולי כי אנחנו מפחדים לשחרר את תחושת החופש? למה שנרגיש כמו פרפר קצוץ כנפיים? נרגיש שנלקח מאיתנו החופש לגוון? החופש לעשות מה שבא לנו, מתי שבא לנו?

אולי כי מפחיד אותנו שאם נאהב, זה יחליש אותנו?

אולי כי אהבה יכולה להוות סימן לשיגרה שמתהווה לעתיד לבוא?

אולי כי אנחנו חוששים שהצד השני יהפוך את עורו ברמה כזו או אחרת? אולי הוא ישתנה?

אולי אנחנו חוששים שפתאום נאהב את הצד השני יותר מאשר הוא יאהב אותנו?

ואולי בעצם, כל התשובות נכונות?

כן, יש המון סימני שאלה.

כן, אהבה במציאות רחוקה כמעט תמיד מרחק רב מאהבה בסרטים, לפעמים רב מאוד.

כן, לוקח לה זמן להגיע. וכמעט תמיד, אנחנו מבינים באיחור שהיא כבר נמצאת.

כן, אין לנו באמת שליטה עליה.

לאחר שהתגרשתי, חשבתי על זה המון. כן, היו בי גם חששות, לא מעט מהם. הייתי בטוח שלא אהיה מסוגל לאהוב. ואז.. התאהבתי מעל הראש 😄 ממש צחוק הגורל.

אז הפסקתי לפחד, למדתי לשחרר את החשש ולהניח לעצמי להיות פשוט אני. לתת לחום והרגישות שבי (כן, רגישות) לזרום החוצה כשאני מחבב.

רק ככה, בפתיחות אמיתית. אפשר ליצור אינטימיות אמיתית שיכולה להיות מופלאה ומפתיעה. אינטימיות משחררת שיכולה לקחת את שני הצדדים למקומות שלא שיערו שהם קיימים.

קראתי כאן לא פעם סלוגנים והצהרות בסגנון של "אסור לנשלטת לפתח רגשות כלפי השולט שלה"

לזה אני יכול להגיב במשפט אחד, קצר ופשוט: "אתם לא מבינים מה אתם מפסידים"

כשיש אינטימיות אמיתית, כשאנחנו מרשים לעצמנו להרגיש, הסיפוק מגיע גם לנשמה

יאללה, חפרתי מספיק :)

אומרים שהדרך אל הגהינום, רצופה כוונות טובות. למרות שרוצים ומתכוונים לעשות משהו טוב, לתת משהו טוב, לקבל משהו טוב. הדברים משתבשים לעיתים ויוצא בסופו של דבר שהתוצאה בסוף מעשה, לא ממש קרובה למחשבה תחילה.

נדמה שגם הדרך אל האושר רצופה כוונות טובות, כאלה שמהולות בתקווה שיכולה להיות רבה וגדולה.

גם בין אנשים, בקשר זוגי כלשהו... קורה שאנחנו פתאום נוכחים לדעת שלמרות הכוונות הטובות, גרמנו לשברון לב גדול :(

יש משהו בשיר הזה שכל כך נוגע. נוגע ומזכיר כמה מתחת כל קליפותינו... יש בנו רגישות.. גם באחרים.

פוסט קצת נוגה וממש לא בדסמ"י, אבל זה מה יש.

תשתדלו לא לפגוע באף אחד, אה?

זה היה בסוף שנות ה90 (אולי תחילת שנות ה2000... לא זוכר בדיוק) שהסדרה "חשיפה לצפון" שודרה באחד מערוצי הטלוויזיה כאן בארץ. אז, בימים ההם הייתי נשוי והיו כמה סדרות שנהגנו לעקוב אחריהן. לא זוכר את השמות של הסדרות האחרות אבל את הסדרה הזו, אני בהחלט זוכר לטובה. היא מסוג הסדרות שמצליחות לגעת. לגעת ולהשאיר חותם.

לפני כחודש, נתקלתי בכתבה באינטרנט על כך שהסדרה עומדת לחזור. כבר כותבים פרקים חדשים ובהמשך יתחילו הצילומים. זה עשה לי חשק לצפות שוב בסדרה. חיפשתי אותה ב Kodi, מצאתי ונשאבתי בחזרה.

לטובת מי למי שלא מכיר את הסידרה, ניגשתי לויקיפדיה והעתקתי את הקטע הבא:

"

עלילת הסדרה מתמקדת ברופא יהודי צעיר מניו יורק, ג'ואל פליישמן (מגולם על ידי רוב מורו), אשר עובר לעיירה הקטנה והמרוחקת סיסילי באלסקה, וההתמודדות שלו עם התושבים השונים והטיפוסים המיוחדים בעיירה.

"

יש משהו בסדרה הזו שגורם לי לחשוב שהייתי רוצה לגור שם, בעיירה הציורית סיסלי באלסקה. אם רק היתה במקום חם יותר :)

הפשטות, הכנות, התמימות והאכפתיות של הדמויות והקהילה והקונטרסט שלהם מול הרופא הצעיר שהגיע מהעיר גורמים לי לחשוב על כמה הסביבה בה גדלנו והמקום בו אנחנו גרים.. משפיע עלינו בכל כך הרבה מובנים.

בערים הצפופות, מוקפים בברזל, בטון וזכוכית.. למדנו להתבודד בתוך עצמנו. לפעמים, גם המשפחה הקרובה אלינו כבר לא יודעת עלינו הרבה, אנחנו לא באמת משתפים. והקולגות בעבודה, כמה באמת הם יודעים עלינו?

וכשאנחנו מכירים מישהו חדש, כמה על עצמנו אנחנו מוכנים לחשוף בסופו של דבר? לכולנו יש דברים שאנחנו לא מעיזים לספר.. לגלות.

לפעמים זה נדמה שאנחנו קצת שוכחים להיות אנחנו, קצת שוכחים מהי פשטות.

למדנו לשקוע בעבודה, בלימודים.. לקחת את העבודה הביתה ולהיות שקועים 24/7 בקריירה שלנו

ואז, מגיעה סדרה כזו, מזכירה ועושה קצת חם בלב.

אם לא ראיתם, אני ממליץ בחום.

מנוי הזהב פג לו אי שם לפני כמה חודשים. פטירה במשפחה גרמה לי להשאיר אותו אפרפר לזמן מה. הייתי צריך את הזמן להתאבל, לעכל את הכאב, הצער ולהתרגל לתמונת החיים החדשה שפיסה ממנה נתלשה ואבדה.

יוצא לי לקרוא כאן מעט מדי פעם מעט הגיגים ו"דברי חכמה" רבים. כמעט בכל שבוע מישהו או מישהי מואילים בטובם לפרסם ולהסביר לאלה שלא יודעים פוסטים בהם הם\הן חולקים את חכמתם ומתארים:

• מהי שליטה אמיתית?
• מהו שולט אמיתי?
• מהי שליטה מנטלית?
• מהי התמסרות אמיתית?
• מהי נשלטת אמיתית?
• ועוד כהנה וכהנה

לפעמים זה מעניין לקרוא את הפרשנויות השונות שלרוב קובעות בפסקנות את הגדרת הכותב\ת לכל אחת מהשאלות. לרוב, יש אחידות או תמימות דעים בסיסית בין חלקן הגדול של התשובות בסופו של דבר. די הגיוני, הרי אף אחד מהכותבים לא המציא את השליטה בעצמו. הוא\היא רק מצטטים בחדש את פניני החכמה.

סבבה, אז הנה פורסם עוד פוסט שודאי יגרוף עוד לייקים ותגובות הזדהות (או אי הזדהות).

אבל מה הטעם בלצטט? לכתוב שוב ושוב את אותם הדברים? ולמה להצהיר בפסקנות שכזו שמה שנראה לכם נכון, נכון לגבי כולם\כולן?

ואיך זה? איך זה שלמרות כל הפוסטים וההסברים, לרבים\רבות יש הבנה לא נכונה לגבי מהי שליטה מנטלית בכלל?

מי קבע מה נשלטת חייבת לעשות כדי להוכיח שהיא נשלטת אמיתית ו\או ראויה?

מי קבע (מעבר לאמות מוסר ואנושיות) מהו שולט אמיתי?

מי בכלל יודע להגדיר באמת מהי שליטה אמיתית?

אי אפשר באמת לענות על כל השאלות האלה תשובות מוחלטות.

יש המון פנים לשליטה, כמספר הקשרים בין שולט\ת ונשלט\ת. עולם הבדס"מ הוא כאוקיינוס עמוק ורחב ידיים. וכל אחד ואחת צריך לקחת ממנו את מה שעושה לו טוב, במינון שעושה לו טוב, ומשם להתקדם לפי הרצון והצורך - עם מי שטוב לו\לה. זה כזה פשוט.

יש נשים רבות שנמשכות להתמסרות, אף אחד\אחת לא יכול\ה להגדיר להן מהי נשלטת אמיתית באמת, רק לכוון מעט.

גם המורה הכי מנוסה, לא יוכל לתת לתלמיד שלו יותר ידע מאשר יש לו למורה. זה לא אומר שהוא מורה גרוע. זה גם לא אומר שאם מדובר בתלמיד בעל פוטנציאל, הוא לא יוכל ללמוד עוד, ממקורות אחרים.

מורה טוב, ידע להגיד לתלמידו "אני יודע להגיע רק עד כאן, אבל יש מעבר לזה".

ואני, (שוב) עדיין כאן. מסתכל על הנוף המקומי ומחכה בסבלנות, לתלמידה שמחפשת את השונה.

ביצוע קצת שונה לשיר שבכותרת

וואוו, שנתיים (וטיפונת) חלפו מאז שפרסמתי את הפוסט הזה "תוך 5 שנים" בו נתתי דרור להרהורים, התחושות והתובנות שהיו בי לזרום כמו שהם מתוכי החוצה, דרך האצבעות אל המקלדת. בשיא הפתיחות והכנות.

מדהים באיזו מהירות חלפו להן שנתיים ולא פחות מדהים כמה הפוסט ההוא עדיין עדכני למרות שחלפו שנתיים.

אלה בהחלט היו שנתיים עשירות בתובנות רבות שחידדו את נקודת המבט שלי על עצמי ועל אחרים.

הבנתי כמה נכון היה לי (ועדיין נכון) לדבוק במה ומי שאני וכמה השליטה השקטה שלי שזכתה לכינויים כמו "עדינות עוצמתית", "עוצמה רכה", "שלווה מרתקת תרתי משמע", "שליטה עוטפת" מבטאת אותי באופן הכי אינטימי ונכון, הרבה יותר מאגרסיביות מעושה. כמה טבעית היא הזרימה שלה עם הפרטנרית הנכונה וכמה אבהיות יש בי שמעניקה את עצמי.

עוד הבנתי כמה זרות וחשד יש בין אנשים, וכמה היא מתעצמת עם הזמן מבלי שמרגישים, הופכת אנשים לביקורתיים, חשדניים ונעולים בתוך עצמם, מסוגלים לתקשר רק לפי התבניות שהם נעולים בהם כשהם מלאים... בבדידות.

אז עברו להם שנתיים ככה מהר... מהר מאוד.

כן, הורדתי ציפיות. מה זה הורדתי? הן ירדו לבד.

אבל לא, לא איבדתי תקווה, זה לא יקרה לעולם.

הכל יכול להשתנות ברגע :)

מתגלגל לי בבוקר צפונה על כביש החוף. על אף הקרירות המורגשת, שמש בהירה מבצבצת לה מבין העננים ושוטפת את הכביש באורה.

הרכב כמו יודע כבר את הדרך בעצמו, ואני כהרגלי נותן למחשבות (הדי מעורפלות בבוקר) לרוץ חופשי.

שיר מעצבן בתחנה אחת גרם לי להעביר לאחרת. הפרסומות גרמו לי להמשיך לנדוד על הסקאלה. שיר אחד בדיוק הסתיים והשדרנית קצת דיברה בעוד השיר הזה החל להתנגן לו בדיוק כשהשמש הסתתרה שוב מאחרי העננים, והחמימות חלפה... ממש כמו בשיר.

הקשבתי לדנה (ברגר) ופתאום הרגשתי כמה השיר הזה נכון גם לי (ולעוד רבים). כמה הקשרים בחיים היו בעצם חמימות חולפת.

כמה פעמים, כשהיה נדמה שהנה, נמצא האושר.. התבדיתי לבסוף. ולפעמים, כבר לא בטוחים מה עלינו לעשות ומה עלינו לחפש, ממש כמו בשיר.

ואז, הגיע הבית המדוייק הזה

"

וכל נגיעה היא שעמום
וכל ראיה מכאיבה לי
לא יודעת מה עלי לעשות
ומה עלי לחפש
כי הכל כל כך חשוב ולא חשוב

"

הנגיעות האלה, שפעם לא היה אכפת אם הן ריקות, הפכו לשעמום.

הראיה לא מכאיבה לי, אבל אני יודע שלרבים היא כואבת כשהם רואים כאלה שהגיעו לאן (או למה) שהם חולמים להגיע

והפוסט הזה.. כל כך חשוב, ולא חשוב :)

אלו הם באמת חיי

זה אחד המשפטים הכי קלישאתיים שיש. אבל בתכל'ס, זה בדיוק כך.

זה כל כך יפה בתיאוריה, ששניים מתחילים להכיר ונרקמת ביניהם שיחה נעימה שמובילה לאינטימיות מלווה בפרפרים לקראת מפגש ואז נפגשים והכל לפעמים נחמד, נעים, מרגש, מסעיר וכולי וכולי וכולי.

ממש אידיליה, הא?

אבל כמו שתמונות המזון בפרסומות של רשתות ומוצרי מזון נראות הרבה יותר טוב מאיך שהמזון נראה במציאות. גם במקרה הזה, המציאות רחוקה מהאידיליה.

קראתי בלא מעט בלוגים, לא מעט מרירות ובילבול. אשכרה בילבול. גברים שחושבים שהם שולטים מסוגים שונים, נשים שחושבות שהן נשלטות מסוגים שונים וכאלה שלא החליטו עדיין מה הם או הן בדיוק.

אין לי בעיות עם הבנת הנקרא, אני קורא נהדר את השורות, וגם ביניהן. והדבר היחידי שהצלחתי להבין בחלק מהמקרים הוא שיש כאן בעיה אישית רגשית\נפשית אצל אותו האדם (גבר או אישה).

אני לא מכליל, גם לא שופט. ברור לי שיש גם לא מעט "שפויים" בקהל. אבל אני לא יכול שלא לתהות מה גרם להם\להן להגיע עד הלום דווקא.

אין ספק שאנחנו חיים בתוך עולם מאוד תובעני ודינמי וככזה, החיים בו מלווים בלחצים שונים. לחצים שמשפיעים על כל אחד ואחד מאיתנו ברמה כזו או אחרת.

מתישהו, חלק מהאנשים שלא מצאו.. הולכים למצוא את השקט שלהם במטרה מסויימת. יש כאלה שחוזרים בתשובה, כאלה שמחפשים בהודו, כאלה שנוסעים לסדנאות שתיקה או סדנאות רוחניות אחרות. חלק מוצאים, חלק לא!

נדמה לי לפעמים שיש יותר מדי אינסטנט לפעמים. לכל צד יש דרישות, ציפיות ותקוות.. ולפעמים הן מושלכות מעט הצידה בשביל פורקן רגעי שלא תמיד ממלא בהרגשה טובה וסיפוק. רק בשביל לחזור ולהשליך אותן שוב... ושוב... ושוב... ושוב... ושוב... ושוב... ושוב... ושוב... ושוב... 

לפחות ככה זה נראה.

ואתם? לא רואים את הפער בין "תמונת הפרסומת" למציאות?

הרהורים לעת ערב

לפעמים, אני נזכר באלה שנגעתי בהן.

זה קורה לעיתים קרובות דווקא, כי אני לא נוגע סתם. אם כבר לגעת, אז לגעת באמת.. הכי עמוק שאפשר.

לפעמים, אני תוהה אם הן נזכרות בי גם.

סתם שיר שאני מאוד אוהב, ולפעמים מזכיר לי נשכחות (תרתי משמע)

הירקות משתזפים בתנור, ממלאים בניחוחות את הבית. הרדיו מנגן, שיר אחד מעורר מחשבות, שיר אחר, מעלה זכרונות.

"אף פעם לא אמצא מישהו כמוך" היא אמרה לי.

בדרך כלל, לשמוע את המילים האלה יהיה מחמאה מטורפת לאגו. אני לא בטוח אם יש מחמאה גדולה מכך לגבר מפי האשה שאיתו. הן כל אחד רוצה להרגיש יחיד, מיוחד ובעל ערך רב בכלל, ולמישהו אחר בפרט.

במקרה הזה, זו לא היתה מחמאה כלל וכלל. זו היתה נעיצת סכין עמוק בליבי. כי קדמו לה הרבה מילים שנאמרו, מילים שסללו לבסוף את הדרך הלאה בנתיבים נפרדים.

"אני בטוח שיש טובים ממני" אמרתי לאחר כמה שניות בכנות ובגרון ניחר. התאמצתי להסתיר את המחנק והכאב.

"לא, זו האמת! אני פשוט יודעת שלא אמצא מישהו כמוך" היא התעקשה, והלב שלי הכפיל את קצב הדימום.

היא ידעה כמה אהבתי אותה, למרות שנאלצתי להפוך עולמות כדי לשמר את הקשר ההוא, הוא הגיע לסוף הבלתי נמנע. אבל זה לא עניין אותה, היא ציפתה שאקריב את עצמי בשבילה. ולי, היו גבולות. הייתי חייב ללכת.

ופתאום ברגע אחד, התנגן לו השיר הזה וסחף את הזכרונות

"

כבר עברתי את הגשר
ודרכתי את הקשת
לכבודך הרבה לפני ש...
הסתבר לי שהנשק חם
ועברתי דיונה דיונה
כל מדבר וכל לגונה
ובכל שדה, כל דונם ים.

כשהשמש יורדת גם
בגללך אני לא נרדם
מדבר לעצמי וקם
אומר לך
דוד אוהב אותך
אל תגידי שלא ידעת

"

נ.ב. מת על הקטע עם המקהלה 40 שניות בערך אחרי הדקה השלישית