מילים מלוכלכות

בשלב מסוים פתאום שמענו קול של אנשים רצים, קבוצת ריצה אולי. נלחצת ואמרת לי שאנחנו צריכים להתחבא או להתלבש. עצרתי לרגע והבטתי מסביב. ניסיתי למצוא מקום נסתר וקלטתי שאין לנו מספיק זמן, בטח לא אם אנחנו צריכים לקום מאיפה שאנחנו יושבים. שמתי יד אחת על הגב התחתון שלך ומשכתי את האגן שלך אלי, מחליק אותך עלי עד ששפתייך עטפו את בסיס הזין, ועם השניה החבאתי את הראש שלך בשקע הכתף שלי. הגניחה שלך היתה גבוהה, כמעט צווחה. נשענתי לאחור על הסלע ולחשתי לך: "שששש, הכל בסדר," והחזקתי אותך ככה, עלי.

הצעדים התחזקו, והיו כמה שניות בהן לא היה ברור אם הם עומדים להגיח מאחורי איזו פינה ולרוץ מסביבנו, או שהם מעלינו באחד השבילים, או שהם בכלל לא שם וזו רק אקוסטיקה מתעתעת שגורמת לצעדים שלהם להדהד מסביבנו. הבטתי בים והתרכזתי בך: את התנשפת על הכתף שלי; השדיים הרכים שלך נלחצו אלי כשנשמת מהר וחזק ללא שליטה; והנרתיק התכווץ בכוח ונרפה לסירוגין בקצב מהיר ולא סדיר.

הצעדים נחלשו ונעלמו. לא שחררתי אותך. נשארת באותו המקום, מוחזקת עלי. חזרנו לשמוע את קולות האנשים על הטיילת, מעלינו. נתתי לזין שלי לפעום בתוכך והרגשתי אותך מגיבה לי והמשכנו ככה עוד זמן מה, איברי המין שלנו מתענגים על הרגשת העומק והרטיבות, מתקשרים ביניהם בזמן שאנחנו מתרכזים בהם בדממה. כשנתתי לך להרים את הראש המבט שלך היה שונה.

"גמרת?" שאלתי. הנהנת. הזדקפת חזרה עד שאור הירח צבע בכסף את שדייך העגולים והתחלת להלום את עצמך עלי, משפדת את האגן שלך על שלי וגונחת, בהתחלה חלש, ואז יותר ויותר חזק, עד שהייתי בטוח שכולם ישמעו אותך. כשקמת ממני והתיישבת על הסלע לצידי הזרע יצר שביל זורח על האבן הלבנה בין ירכייך, גרסה קטנה של השביל המרצד בים מולנו. נתת לראש שלך לצנוח לאחור ופישקת את הרגליים והבריזה ליטפה את כולך, ולרגע חשבתי שזה ממש בזבוז שלא כולם באים לראות.

לפגישה הראשונה בינינו את תתכסי בשכבות: שמלה קטנה, נעלי עקב, תיק אלגנטי, איפור מחמיא, ניחוח נקי ומבושם, תחתונים זנותיים, מבט מצועף, חיוך מנומס, הליכה מלאה בביטחון עצמי, כוס מטופח, עור חלק, מבט פלרטטני, נימה מבויישת, פוזה של אישה יפה שדפקה הופעה ומבטי כל הגברים של תל אביב שידבקו אלייך מלפנים ומאחור. ברגע שאניח עלייך את עיני אראה בך בדיוק את מה שאת: טינופת נוטפת ונואשת לזין שהתכסתה במעטה דקיק של תחכום. אקלף ממך את השכבות האלה אחת אחת, החל מהכיסאות הגבוהים שליד הבר וכלה ברצפת הבטון של החניה התת קרקעית. כשאגמור איתך ועלייך אארוז אותך במה שיישאר מהכיסוי, כמו צעצוע משומש מכוסה בקושי בקרעי עטיפת נייר מתנה, ואשלח אותך הביתה, חשופה ומוכתמת, וכולם יראו מה עשו לך הלילה.

"באמת לא היה לך סקס מאז לפני ההריון?" פערתי עיניים. "זה יותר משנתיים, חמודה," הוספתי, ואת הנהנת באישור. "לא אמרת שסקס יעזור לשרירים שנחלשו?"

"מאיפה אני אמצא?" אמרת לי.

"קודם כל, זה ממש מעציב אותי לשמוע אותך," #אחת המזדיינות הכי מוצלחות שפגשתי,# "אומרת את זה. חוץ מזה, אם בא לך, אני פה." חייכתי אלייך.

"איזה חמוד," ענית, והרוח הלילית נכנסה מתחת לשולי השמלה שלך. "לא נראה לי שנחזור," הוספת. שילבת רגליים, שזה לא משנה, כי כבר פישקתי את הירכיים האלה בכל זווית ובכל תנאי תאורה.

החיוך התרחב. לא פירשתי את ההצעה שלי כמשהו חמוד בכלל.

"נחזור לאן?" שאלתי. חייכת אלי בחזרה והעיניים שלך הבזיקו למטה לרגע, אל הספה הישנה עליה ישבתי. הפער הזה בין מילותייך לבין המבט קרא לי, וכמו תמיד כשהיה מדובר בך, ניגשתי להרחיב אותו בעדינות.

"הרבה זכרונות?" שאלתי.

"כן, ברור," גלגלת עיניים. "זכרונות טובים."

"מה זה עושה לך?"

"מרטיב."

"את לובשת משהו מתחת לשמלה?"

"לא."

"תראי לי."

מאוחר יותר, כשהיית מפושקת על המשענת, הכרתי תודה על כך שהדלקת תאורה חלשה ומפוזרת כשהתיישבנו. בתאורה הזו התפשטת בעמידה, זונה גאה וחשופה מול השמיים וכל שכונת שפירא. שונה מאוד מהיום האביבי לפני יותר משנתיים בו הפשטתי אותך ממש פה מתחת לשמש, והיינו צריכים להשתטח על הספה מתחת לגובה המעקה של הגג ולהישאר משולבים שם. הלילה יכולתי לאחוז בשיערך ולהוליך אותך לאן שרציתי כמו שתמיד אהבת. הרוח החמה והלחה של תל אביב הניעה את ענפי השיחים הגדולים על הגג שלך, ותהיתי אם מישהו יכול היה להביט ביניהם ולראות בקושי דמות לבנה שרועה על משענת הספה, רגליה באוויר, ומעליה גוף כהה יותר, נוטף זיעה, דופק אותה בכוח.

ראיתי אותך בעבר מתהלכת עירומה, אדומה, מוזרעת, מחייכת ומסופקת, אבל מעולם לא כמו באותו הלילה. לפני שנים כבר כיניתי אותך הנימפה. באותו הלילה על הגג הנימפה חזרה לחיים. התהלכת בין השיחים הגדולים ששתלת ליד המעקה, חצי נסתרת, ורעמת השיער המבולגן, הברכיים האדומים והמאובקים, ברק העונג והאימה בעיניים, הכוס הפעור, חור התחת הורוד, כולם ברכו אותי לשלום כמו חברים ותיקים שקפצו לבלות יחד אחרי הפסקה ארוכה. על הגג הזה היית אלילת המין שלי, נימפה לשימושי הפרטי, מכוסה בבוץ ולחות, סימני נשיכה, ריר ולבסוף זרע.

"את יפהפיה," אמרתי לך כששכבת על האריחים בין אדניות חרסינה כבדות. סחטתי טיפה אחרונה של זרע ונתתי לה לנחות על בטנך. העיניים שלך היו חצי עצומות. ריח האדמה הלחה היה ברור עלייך, וגם סימני המריחה הכהים על רגלייך, ידייך, מתנייך וצווארך. חזרתי אל פינת הישיבה ונחתתי בכבדות על הספה הישנה. הזיעה שלי נספגה בבד המרופט והצטרפה לנוזלי גוף מכל הסוגים שהשארנו בתוך הספה הזו לאורך השנים. הדמות הפרועה והפזורה שלך נראתה בבירור, מסומנת בלבן בין השיחים הכהים. שדייך נעו מעלה ומטה בעדינות. חזרנו, נימפה.

מבין כל הסיבות הטובות והמוצדקות בשבילך לבכות, "אני אוהב אותך" היא בוודאי הטובה ביותר.

זה בזבוז.

השפלה ראויה, כמו כל אלמנט בבדס"מ שאני אוהב, נעשית באהבה.

ראשית, עליך להכיר את המושפלת כראוי. לקרוא למישהי "זונה" בהודעה הראשונה בכלוב אולי יעבוד כאיתות לגבי היחס שאתה מתכוון לתת לה, אבל פחות סביר שיהווה השפלה איכותית.

השפלה טובה תהיה כמעט תמיד חץ דיבור מכוון היטב למקום רגיש ופצוע. זה חייב להיות מקום שמהלומה ישירה בו תגרום להתכווצות של כאב ובושה.

בה בעת, זה חייב להיות מקום שאתה יכול באמת ובתמים לומר שאתה אוהב, מקום שמעורר בך חמלה וחרמנות ולא סלידה, זלזול או גועל. השפלה של מישהי בגין משהו שאתה מזלזל בו היא לא יותר טובה מהטרדת רחוב גסה.

דוגמה אחת: היו לי שתיים (בתקופות שונות של החיים) שהתביישו לספר לי על המספר האדיר של גברים ששכבו איתם. אהבתי את העובדה הזו אצלן, אז לחצתי עליה חזק. קראתי להן שרמוטות, הכרחתי אותן לספר לי בפרוטרוט על כלי הזין שנכנסו לגופן, אוננתי על התיאורים האלה ועליהן, זיינתי אותן בזמן שדיברו, הראיתי להן שאני מת על זה, ולא נתתי להן לברוח, להסתיר או לשנות את הנושא. ככל שסיפרו לי יותר כך אהבתי אותן יותר. הקצנתי את היחס לגופן כאל צעצוע מין לשימוש ציבורי, הזכרתי פרטים רבים במיוחד מהעבר בזמן החדירה, אתגרתי אותן יותר להכניס אותי יותר לעומק פרטי העבר המביש, וחיבקתי אותן חזק לאחר הזיון.

דוגמה שניה: היתה מישהי שהתביישה בכך שלא הייתה לה מערכת יחסים ארוכת טווח. אהבתי את האינטליגנציה הרגשית שלה, את החריפות השכלית שלה, רציתי להיות איתה לטווח ארוך (בסופו של דבר היינו, מערכת היחסים הארוכה ביותר שהיתה לה). בזמן הזיון קראתי לה נואשת, גרמתי לה להתחנן, נתתי לה לעבוד קשה בשביל לרצות אותי. גרמתי לה להתוודות בפני על כל הדברים שלא העזה לעשות בעבר עם גברים שפחדה שיעזבו אותה, ואז עשיתי אותם איתה, אחד אחרי השני. זיינתי אותה על כל משטח מאוזן בביתה הגדול, במושב האחורי של הרכב מהעבודה שלה, בסמטאות מאחורי הפאבים והתיאטראות האהובים עליה. המשכתי להזכיר לה שלא נותר לה אף מקום בו לא נכנעה לי, אין אף פינה בגופה שלא פלשתי אליה, שראיתי אותה מתפרקת לגורמים ונדפקת בכל חור, ועדיין אני אוהב, ונשאר, ומחזיק אותה, ושאמשיך לזיין אותה לעוד זמן רב, ושגופה הדקיק וראשה המסובך מעמידים לי בדיוק כמו באותו יום שישי אחה"צ כשחזרנו אליה מהפאב ופתחתי אותה לראשונה במשך ארבע שעות.

השפלה טובה היא קתרטית בין השאר כי היא מרשה למושפלת לכאוב בסביבה בטוחה, בדיוק כמו סביבה בטוחה לסשן הצלפות. השפל שהיא מוכנה להגיע אליו עמוק יותר, הריגוש כתוצאה ממנו גדול יותר, והאהבה הכנה ב-after care מביאים לרוגע וביטחון שאין לו תחליף.

ככל שהמושפלת צינית וסרקסטית יותר, כך ההגנות שלה חזקות יותר; צריך להכיר אותה טוב יותר ולאהוב אותה יותר. השפלות מרושלות לא ישיגו את ההשפעה הרצויה. השפלות מכוונות במדויק ולא מונעות באהבה או חיבה אמיתית יסבו נזק בלי תועלת.

לבסוף, אזהרה: אם המקומות הפצועים והכואבים לא מעוררים בכם חמלה ואהבה, אל תשתמשו בהם. אין לכם סיבה להתקרב לשם. תעשו דוגי, תגידו דברים כמו "אני באמת מזיין אותך עכשיו, הו כן!" ותסתפקו בזה.

הראית לי תמונה, שלוש תמונות בעצם, שהיא שלחה לנו. גוף פתייני של נערה מקועקעת בבגדים תחתונים ובתנוחות כנועות. "נכון שהיא סקסית?" שאלת אותי. "והיא מתה עלינו", הוספת. הנהנתי בחיוך.

ואני חזרתי לרגע בו הבטתי בך שכובה על גבך, היא בין הרגליים שלך, גומעת אותך בתאווה בזמן שאני הולם בה בכוח מאחור, והייתי גאה בך. זו התמונה שאני מעדיף, ומעדיף ליצור עוד ממנה.

הנימפה הרימה את הראש שוב, מוציאה את הזין מהפה רק לרגע, והביטה בי מקליד על הטלפון. עדיין היה אפשר לראות את ההתלבטות על הפנים שלה – האם לומר לי משהו, לעצור את זה, או ליהנות מהדגדוג בין הרגליים והחום בלחיים.

"רוצה לראות אותה?" שאלתי. היא הנהנה בביישנות. הגדלתי את התמונה והראיתי לה. היא לא בקטע של נשים; רציתי שתראה את מה שיש לך ואין לה. שדיים גדולים וכבדים, עיניים בהירות, תשומת הלב שלי. דברים כאלה. פיה נפער מעט. בטח חשבה על איך זה נראה כשאני מזיין אותך. הפניתי את הטלפון בחזרה אלי. הודעה חדשה הופיעה ממך:

איזו יפה היא. נסיכה. היא בולעת את כולו?

שלחתי את היד הפנויה שלי לשיערה הארוך, חפנתי אותו באגרוף והתחלתי ללחוץ מטה. היא נרפתה כמעט מיד. גם ככה תמיד העדיפה שאזיין לה את הפה מאשר למצוץ בעצמה, ואיכשהו הצליחה לשמור על עוצמת היניקה, לא משנה כמה חזק ומהר פיה הקטן היה נדפק. במהרה קולות החניקה שלה התגברו והריר נקווה מסביב לביצים.

"תבלעי," אני אומר, ומקליד לך: לא, אבל היא מנסה כמו ילדה טובה.

הקצב התגבר והיא התחילה להשמיע קולות של חנק מסביב לכיפת הזין שהלמה בגרונה. ניסיון מרשים, בלי ספק, אבל דקה וחצי אחרי היא התמוטטה לאחור, משתנקת, מכוסה בריר, העור אדום ממאמץ. מתחת לכתפיים העדינות השדיים הקטנים והיפים היו לבנים עדיין. הרמתי את הטלפון וצילמתי אותה.

היא הסתכלה עלי מבעד לעיניים חצי עצומות.

"צילמת?" היא מלמלה. הנהנתי. היא החזירה לי הנהון.

"שלחת לה?" הנדתי בראשי לשלילה. "תשלח," היא אמרה.

פאקינג שיט, ענית אחרי שראית את התמונה. אתה צריך לזיין את הנימפה היפה הזאת. חזק!

חייכתי. זה בדיוק מה שתכננתי לעשות. אבל רק אחרי שאכין אותה ואותך, את שתיכן, למה שעומד להתרחש.

אוושת הרוח, צרצרים, וסוליות הסנדלים שלך על החצץ הם הקולות היחידים שאת מסוגלת לשמוע. את מרגישה אותי מושך אותך לעצירה.

"את יכולה להוריד את כיסוי העיניים."

את מביטה מסביב. מגרש העפר מנוקד בסלעים גדולים, עמודי תאורה (חלקם פועלים ומטילים עיגולי אור לבן ומסנוור), שולחנות פיקניק מאבן, ביתן קטן מבטון. גדר תיל גבוהה מקיפה את הכל. הכל אפור-לבן וחשוף. בלי מקום להסתתר.

"תורידי הכל," אני אומר ברוגע. את עוצרת את נשימתך לכמה שניות. הקולות של מכוניות נוסעות בכביש המהיר נשמעים קרובים באופן מאיים. מה הסיכוי שמישהו יבוא לפיקניק באחת בלילה, לנקודה המכוערת ביותר בסביבה?

המעיל הקצר נזרק על הקרקע, וגם השמלה הארוכה. אין לך עוד דבר להוריד מתחת. אני משחרר את החגורה, פותח את כפתורי החולצה, ומתפשט מולך. עורך מצטמרר באויר הסתיו הקריר.

"הגיע הזמן לברוח, קטנה. אחת." את מביטה מסביב. אין כאן הרבה מקומות לברוח אליהם. "שתיים." את יכולה לרוץ מאחורי הסלע הגדול, אבל אז לא תראי מהיכן אני... "שלוש." את מתחילה לרוץ.

===============

קרסולייך שרוטים. כפות הידיים מדממות מכמה מעידות ונפילות בדרך. את עוצרת מול הגדר, אוחזת בה לרגע, מתנשפת, מנסה להסתובב ולהמשיך לרוץ. יד גדולה לופתת את זרועך. את מועדת, מסתובבת חצי סיבוב ונוחתת על הברכיים. כאב צורב מבשר לך שגם שם איבדת קצת משכבת העור העליונה, וזה ידמם. קול של טפטוף נשמע מסביבנו. טיפות גשם גדולות מתחילות לפגוע בקרקע. את קמה ומתפתלת, גונחת בכאב, והזרוע שלך משתחררת. לפני שאת מספיקה להימלט, כאב עז בקרקפת גורם לך לצעוק ולמעוד לאחור. אחת הידיים שלי קבורה בשיערך. השניה לופתת את המותניים ומרימה אותך בגסות כמו בובת סמרטוטים.

===============

ברכייך וידייך טובלות בבוץ קר. טיפות גשם ניגרות על גבך. מאחורייך, דמותי הכורעת הולמת בך במהירות ובכוח. היד עדיין מושכת את שיערך לאחור ומאלצת אותך להביט מעלה לעבר הגשם. את מתייפחת, והטיפות הזולגות בין שפתייך מעט מלוחות. את מרגישה את הכאב בתוכך כשהאיבר פותח אותך בהלמות קצובות. הוא מצטרף לשרירים הנאנקים, לשריטות המדממות, לבוץ החלקלק המרוח על גופך, לקור הצורב.

למשך כמה רגעים את מרחפת. הפחד, ההשפלה והכאב מתערבבים כולם והופכים לאור לבן כמו של עמודי התאורה, רק שהאור הזה נובע ממך, שוטף את כל המגרש והופך אותך למשהו שאינו אישה, אלא סוג של אישה. כל הנשים שניצודו ונפתחו בגסות בפינות מבודדות מתעוררות בתוכך, ואת מתכווצת מסביב לאיבר העבה של כל הגברים שהלמו לתוך אישה קטנה מהם בלי מעצורים, וכשאת גומרת, הזעקה שאת משמיעה היא שאגה פראית שהתחילה לפני מאות אלפי שנים.

================

את עומדת בתוך מעגל של אור לבן ובוהק. את זורחת כמו הלבנה. הזרועות שלי, כהות יותר, עוטפות אותך. השיער שלך מגיר מי גשם במורד הגב העליון. השפתיים שלך מגירות זרע חם במורד ירכייך. מסביבנו קול הגשם שכך. הילה של חום גוף מרחיקה מאיתנו את הקור. אני מנשק אותך.

"אישה יפה שלי," אני לוחש. "טרף ראוי."

אנחנו מרימים בעייפות את הבגדים הספוגים בבוץ מהשלוליות על הרצפה והולכים, עירומים, לכיוון הרכב החונה. מבעד לשיחים אפשר להבחין באורות ולשמוע קולות מכוניות שעוברות בכביש לצידנו. זה לא מפריע לך.

הטלפון השמיע קול הודעה נכנסת. הרמתי את הטלפון מהשולחן שליד הספה הרחבה וקראתי. זו היתה הודעה חרמנית ונרגשת ששלחת לי מאזור זמן אחר. הבטתי בשדייך העגולים והחיוך הרחב שהתנוססו על המסך והזין שלי פעם בחוזקה. היא הרימה את הראש.

"קרה משהו?" היא שאלה וניגבה רוק מהסנטר.

"כלום. תמשיכי," עניתי. ואז, לאחר הרהור קצר, הוספתי: "רק הודעה מהמאהבת הבריטית."

היא הרימה את ראשה שוב. היד המשיכה ללחוץ על גוף הזין, כמו שהיתה יודעת לעשות במיומנות מדהימה. חיוך נבוך הופיע על פניה, ולא בפעם הראשונה.

"באמת?" היא שאלה. הנהנתי. "אמרתי שתמשיכי," עניתי. >זה שאני מתחרמן איתה בהודעות לא צריך להפריע לך למצוץ.> היה לה המבט הזה על הפנים שאמר שהיא יודעת שהדבר המהוגן לעשות הוא להיעלב מהמשפט הזה, אם הוא רק לא היה מחרמן בטירוף בשבילה. הראש ירד בהכנעה והשפתיים נסגרו שוב מסביב לזין. בינתיים אצבעותי המשיכו להקליד: הנימפה אומרת שלום, או לפחות היתה אומרת אם הפה שלה לא היה מלא בזין.

פאק, החזרת לי. תתאר לי. זה מה שתמיד אהבתי בך. החרמנות שמשתלטת עלייך, מטנפת את הפה והמחשבות והכוס שלך, ומשאירה אותך נוטפת ונואשת. לא חשוב שחמש שעות טיסה הפרידו בינינו; הפטמות והדגדגן שלך, נקודת הג'י וצוואר הרחם ומרכזי העונג במוח היו שם בהישג יד, כמו תמיד, ויכולתי לשלוח אצבעות ולצבוט אותם באפס מאמץ.

הנה איך שהיא עכשיו, עניתי (ידעת כבר איך היא נראית באופן כללי. ראית תמונות פייסבוק שלה, וידעת בדיוק עם איזה קוטן ויופי אני מתעסק.) היא עם הברכיים על הקצה השני של הספה. השיער האדמוני שלה שפוך על הירכיים שלי. אפשר לראות דרכו את הכתפיים העדינות והגב הלבן. ומדי פעם את השפתיים, הנמתחות בקושי מסביב לזין הכהה במאמץ לעטוף כמה שיותר ממנו. היד השמאלית על כרית הספה והימנית סגורה מסביב הבסיס וכל החלק שהיא לא מצליחה להכניס. היא מצצה מעולה, וגם זה תואר לך בעבר, אבל לא ידעה לבלוע, אז גם כשהייתה עובדת במרץ ומעוניינת להיות ילדה טובה בשבילי (ובאותו הרגע היתה מעוניינת יותר מתמיד), היתה מסוגלת להכיל חצי מהאיבר בקושי. הרגשתי אותך מתנשפת מהתיאור. את בחנות, ידעתי. עובדת. מחייכת ללקוחות ונרטבת למטה. תהיתי כמה רחוק נוכל להגיע לפני שתבקשי ממני להפסיק.

לא ביקשת ממני להפסיק באותו היום.