מילים מלוכלכות

אני חוזר וקורא את הפוסט שלי מהלילה ומגחך לעצמי. כמה קלישאה אני? מזיין ורץ לספר. יש משהו מחרמן ברעיון של לדווח בזמן הזיון (נושא לזיכרון נפרד לחלוטין שיוביל לחפירה אחרת לגמרי). אבל נראה לי שיש שם משהו נוסף.

תבינו, זה לא אופייני בשבילי, לפגוש מישהי ולרצות לזיין אותה. בשבילי, אם כיפת הזין לא לוחצת לך על קליפת המוח, זה לא סיפוק אמיתי. לא הרבה יותר מאוננות. והעניין עם מוח זה שהוא צריך פורפליי ארוך במיוחד. אז מה קרה אתמול בלילה?

יש מצב שהסיטואציה היתה מושלמת מדי. תיירת שעומדת לעזוב זה לא רחוק מסרטון פורנו במציאות מדומה: נהנים, מתנשקים לשלום, ועכשיו יש לי את הניחוח שלה על הזין להמשך היום והזיכרון שלה מטה את הראש לאחור וגונחת להמשך החיים.

אולי זו בכל זאת היא. היה שם גירוי אינטלקטואלי, וכבר בבר, מסביב לשולחן, הרגשתי אותו לוחץ לי במכנסיים. כשהיא שאלה אותי לאן אני ממשיך מכאן, אין סיכוי שלא הרגישה את כל הרקמות הרכות שלי מתמלאות בדם ומזדקרות לכיוונה, כמו דג המרגיש את זרמי המים העדינים מכיוונו של הכריש המתקרב. אז בשלב זה לא היה מנוס מלטרוף אותה.

זה היה שווה את זה. היא הפתיעה אותי בדבר או שניים גם במיטה. התענגתי במיוחד על הרגע בו רכבה עלי באיטיות, לוחצת את נקודת הג'י שלה על קצה הזין וגונחת באיטיות (אגלה בקרוב שזו היתה האורגזמה השניה שלה) ואז פוקחת את עיניה האפורות, מישירה אלי מבט, מחייכת ומעירה לגבי המשמעות הגיאופוליטית של הזיון. צחקתי, פעמתי בתוכה ואמרתי לה שאנחנו קלישאה גם בזה: יהודי מזיין גרמניה. ביני לבין עצמי התרשמתי עמוקות מהיכולת לשמר את תפקודי המוח בזמן האקט, וגם אהבתי שהשתמשה בביטוי being fucked by you, כמו ילדה טובה מאוד. והיו עוד רגעים כאלה.

בסך הכל 9/10, ממליץ לכולם ואבקר שוב בהזדמנות הראשונה. החיסרון היחיד הוא העולם האמיתי שדפק על הדלת בבוקר והכריח אותי לומר לה שלום בשעה מוקדמת. יש לתקן לקראת הפעם הבאה.

לפעמים זיון הוא מעשה של צדקה. היא גרה בהוסטל, חדר של שש מיטות. רחמנות. פה שלושה שבועות, עוד לא סימנה איקס על ישראלי, ועוזבת עוד יומיים. רצתה הרפתקה עם ישראלי חם עם שיער חזה שופע. מה אני אגיד לכם? אני צדיק. לא יכול לראות כזו מצוקה ולא להעניק לה מיטה חמה ללילה. רגליה הארוכות נראות די טוב מהזווית הזאת. את לא תביני, דארלינג. אני כותב בעברית. מוכנה לסיבוב נוסף?

כשאני מלביש אותך במשהו זנותי ולוקח אותך החוצה, או כשאני חונק אותך ומועך לך את השדיים עד שאת צורחת בכאב, או כשאני נותן לך משימה להיות שרמוטה קטנה עם גבר מבוגר ממך בעשרים שנה שפגשת היום, זה רק כי אני יודע שאפשר גם בלי. אני נותן לך מקום להיות קטנה, ותמימה, ועטופה, ובטוחה. מקום שבו מכינים לך כוס של שוקו ומכסים אותך כשאת הולכת לישון. מקום נעים ולא מאתגר. זו קרקע לעמוד עליה, וממנה לעוף להרפתקאות ופנטזיות, אבל רק כל עוד את יכולה להביט חזרה למטה ולראות אותי.

א': עברתי לדירה במגדלי יוקרה, אז אני מעמיס בזמן האחרון.

ע': יש לי בכל רגע עשרים נשים ממתינות בטינדר.

ר': אז הנה עוד סיפור על חברה דיילת מהממת שהיתה לי פעם,

ע': נו, מילים, אתה לא במערכת יחסים פתוחה? בטח גם לך יש אקשן.

מילים מילים: #היא עשתה לי סיור בוילה המשפחתית, וחיללתי אותה בכל אחד מהחדרים.#

מילים מילים, במציאות: יש לפעמים... אקשן.

א': נו תספר, מה, אין כלום?

מילים מילים: #היתה לה לשון עמוק בתוך התחת שלי, בינתיים זיינתי אותה בשני החורים עם ידיים ודילדו, וצילמתי בשביל זונה אחרת שחיכתה לתמונות.#

מילים מילים, במציאות: כן, פה ושם, יש בחורות, אהה, נשים...

ר': טוב אתה לא חייב לספר, אתה יודע.

מילים מילים: #היא קוראת לי דאדי והכוס שלה שייך לי, ולפעמים אני משאיל אותו לגברים אחרים, אבל נראה לי שלא יהיה לכם מושג מה לעשות איתו.#

מילים מילים, במציאות: וואלה, לא התבגרנו קצת מעבר לדברים כאלה?

מזל שיש את הכלוב בשביל זה.

מדי פעם אני נזכר שלהקשיב למישהי, באמת להקשיב, אומר לתת לרעל שבחוויה הנשית להיכנס אלי פנימה ולשטוף גם אותי לשניה בודדה, לפני שאני מרגיש רחוק שוב.

פוסט בעמוד וידויים אקראי בפייסבוק שבו מישהי מחליטה לגולל חלק כלשהו מהחוויה של להיות אישה במרחב הציבורי ומסתיים בתיאור של טראומה ממפגש מיני עם בן זוג. מישהי שמספרת לי בצ'אט הראשון בינינו על התקיפה המינית שחוותה. בת זוג חדשה מתוודה בעיניים דומעות על החוויה שלה מגיל 12. בת זוג ממזמן שסיפרה לי על חוויה דומה, רק בכעס. נשים בכלוב שמדממות את הנפש שלהן על המקלדת, וחלקן פצועות מספיק ורהוטות מספיק לגרום לי להרגיש את הלהב המסתובב בקרביים לרגע דחוק. זה תופס אותי לא מוכן בכל פעם.

זה לא שלגברים אין נזק. בהחלט יש. הנזק שלנו מעודד אותנו להיות אקטיביים ולא פסיביים ולכן שם אותנו פחות בעמדת הקורבן, או יותר נכון, כשאנחנו קורבנות זה לרוב באופן הרבה יותר מרומז ועקיף. על גבי זה, גם מעודדים אותנו לא לשתף ולא לבקש עזרה, אז יוצאים מזה פחות סיפורים מעוררי אימה. מה אני אספר, שפעם חיבקתי מישהי בלי שהיא רצתה? סיפור חשוב, בלי ספק, אבל בוא נגיד שזה כנראה לא היה נכנס לעשיריה הפותחת של הסיפורים בחיים שלה.

ב"העיר והעיר" של צ'יינה מייוויל הוא מתאר שתי ערים המתקיימות בו זמנית באותו המרחב, ותושבי כל אחת מהן מיומנים בהתעלמות מכוונת מכל מה שמתרחש בשניה. תושב העיר האחת יכול להביט ישר בתושבת העיר השניה ההולכת לקראתו על המדרכה, לעקוף אותה בלי להתנגש ולהמשיך בדרכו בלי להבחין בה. נשמע כמו פנטזיה, מלבד העובדה שאני חי באמת בעולם נפרד מזה של האישה הממוצעת. המדרכה, האוטובוס, המוכר בחנות, הסמטה בשוק, הקולגה בעבודה, כולם שונים בשבילי ובשבילה. לפקוח את העיניים ולהביט בעיר השניה פירושו לתת לרעל להיכנס בלי פילטר ולהשתלט עלי לשניה. להיות אמפתי למשהו שאני רוצה להתכחש אליו. וגם זה לשניה בודדת, ויעלם ברגע שאסיט את מבטי הצידה ואמשיך ללכת.

חזרנו לביתך. סימנים מהלילה שחלף עוד נראו מסביב: התיק שלי זרוק בפינת החדר; הכורסה קצת זזה ממקומה; בקבוקי בירה ריקים על השולחן; החולצה שלבשת אתמול עדיין מונחת על הספה הרחבה. הורדת את הסנדלים וניגשת להדליק את המזגן.

"אז אתה חוזר הביתה?" שאלת. קול הדיבור שלך היה שיחתי ומנומנם, מתאים לאחרי בראנץ' בבית הקפה השכונתי, אבל לא מתאים לביתך ולמה שרחש בתוכי באותו הרגע. את היית מסורקת ומסודרת. חולצה נחמדה וג'ינס צמוד. פס דק של מתניים צרים ניבטים ביניהם. פנייך מחוייכים ונינוחים. החלטתי לשנות את זה.

"כן," עניתי. "אבל קודם את תפשילי את המכנסיים והתחתונים, תשימי ידיים על השולחן ותישעני קדימה."

עינייך נפערו בתדהמה. החיוך התרחב והפך למבולבל.

"באמת?" שאלת. קפאת במקום לרגע. ניגשתי אלייך ובחנתי את עינייך. הן היו פעורות לרווחה והתרגשות מפוחדת נשפכה מהן ללא מעצורים. נשמתי אותה עמוק. התקרבתי אלייך, כמעט נצמדתי. הנחתי יד אחת על מתנייך ואת השניה מאחורי ראשך, משלב את האצבעות בשורשי השיער. נישקתי את שפתייך למשך שניה אחת ואז משכתי אותך בשיער, מטה אותך אחורה, משאיר את המשקל שלך בידי. התעוותת לרגע בכאב ובושה. קירבתי את השפתיים לאוזנך ולחשתי.

"דיברתי לא ברור?"

החיוך הנבוך המשיך גם כשלקחתי את ידייך והנחתי אותם על השולחן, גם כשפתחתי את כפתור הג'ינס, גם כשמשכתי אותו למטה בכוח. גם כשעזבתי אותך לרגע וצעדתי לאחור.

היית יפה מאוד, רכונה קדימה, הישבן הלבן חשוף והג'ינס מופשל מסביב לברכיים. עוד לפני שפלשתי אלייך היה קל לראות את החריץ הורוד ואת הסבך הכתום המקיף אותו. תמיד אהבתי את זה: את היית ביישנית, אבל החורים שלך נחשפו ונפתחו ברעב בפישוק הקל ביותר.

לא היה לי קשה למצוא אותך. החזקתי אותך בחזה ובכוס, לחצתי עם האצבעות על הדגדגן, וטלטלתי אותך בהלמות זין עמוקות. כל טלטלה סחטה ממך עוד גניחה ועוד מעט מהמבוכה והכבוד העצמי שלך. הפכת שוב לחומר בידי, בדיוק כמו אתמול בערב על גבך על הספה הרחבה, או מקופלת על משענת הכורסה, ומאוחר יותר בלילה זרוקה על המזרן במרפסת, ואז במיטה, מפושקות ואדומה וכל פתחייך פרוצים ומשומשים ומגירים זיעה וזרע.

נישקתי אותך בחיבה לפני שיצאתי. האדמומיות של העור, הכוס החשוף והנוטף, הנשימות המאומצות, כוח הרצון שנשבר. נראית הרבה יותר מתאימה לביתך ולאיך שאני רואה אותך. תודה על האירוח, נימפה.

פנייך יפות. אני נזכר בפעם הראשונה שלנו. איך שעמדת מולי עירומה וחייכת בביישנות ואיך מאוחר יותר פנייך התעוותו כשקראת לי לפתוח אותך.

או הפעם בה הבטת אל הים, מהורהרת, ושאלת אותי אם אני מאמין שהעתיד יהיה טוב יותר. היית כל כך יפה באותו הרגע, וטיפה מאוחר יותר אפילו יותר יפה, כמה מטרים במורד המדרון הסלעי, כשקיבלת אותי לתוכך, מפמפם זין וזרע לעומק גרונך.

אני אוהב את החיוך הביישני והעיניים המצועפות. זה מעטה כזה דק ושברירי. אוהב לדמיין את השפתיים האלה נפערות בגניחה. את הירכיים הלבנות מפושקות ורוטטות. ולאחר מכן, כשכולך שבר כלי אדמדם ומתנשף, אני אוהב להיזכר איך רק לפני רגע חייכת אלי כשפתחת לי את הדלת, ואת החיבוק העדין, כששמלת הקיץ עוד בקושי כיסתה משהו ממך וניחוח הבושם עוד גבר על הזיעה ונוזלי הנרתיק.

מת על הפער הזה. חולה עליו. מכור לרגע בו המסכה נקרעת והפנים מתחת מתגלות. ושלך יפות במיוחד.

כמעט אף פעם לא הפעילו איתי מילת ביטחון. נראה לי שזה כי אני כולי גבר בטוח. אין בי סכנה. יש רק תשוקה אדירה שמשתוקקת להשאיר עלייך סימנים של אהבה. גם כשאשפיל אותך ואכאיב לך, גם כשאשתמש בך כמו חפץ, זה לא יהיה משהו שאני עושה לך, אלא משהו שאני עושה איתך. גם אם נפגשנו לפני שעתיים. גם אם אנחנו שיכורים. גם אם את בקושי נושמת. גם אם אני נוהם כמו איש מערות. גם אם את בוכה.

מה הקשר בין אהבה למילת ביטחון, את בטח תוהה. אין קשר הכרחי, דארלינג. אם נעשה משהו שדורש מילת ביטחון, תהיה מילת ביטחון. אבל הרבה לפני שתפתחי את הפה, ארגיש בפעימות הלב והתכווצויות הנרתיק וווליום הגניחות בדיוק מה קורה איתך וכנראה שאעצור, או אאט, או אגביר, או אהדק, או אעשה את מה שלא יהיה שאת צריכה באותו הרגע. אני לא קורא מחשבות. זה הכל בגופך, גלוי כמו ספר פתוח, והמילים הן האחרונות שמגלות לי מה עובר לך בראש.

ואני אוהב אותך. באמת. אני מזיין רק דברים שאני אוהב. אוהב מספיק להשיל את המעטה הדק והמייגע של התרבותיות ולהפשיט גם אותך בכוח, לחשוף את החלקים בך שאת מתביישת בהם. בא לי לראות אותך מתפלשת בזוהמה. בא לי שתראי את עצמך ככה.

אבל תהיה מילת ביטחון. אם נצטרך. אני לא קורא מחשבות. אני רק גבר. בטוח.

יש כאן כמה כותבות פופולריות שאני מחבב ועוקב אחריהן, שיש להן כמה מאפיינים דומים: צעירות, רווקות, סטודנטיות או עובדות בעבודה מזדמנת, וכותבות דברים ישירים ורגישים על סקס, רגשות ורומנטיקה. רובן מפרסמות תמונות מגרות בפורמטים כאלה ואחרים.

עם הזמן הן התחברו אצלי בראש ואני כבר מתקשה (חה) לזכור מה כתבה מי מהן. מרגיש לי כאילו אני קורא על חייה של דמות אחת, גדולה מהחיים, שחווה על בשרה וליבה את סערות הנפש שבבדס"מ, דייטים ודירות שותפים. לא אישה, אלא אלילה המסוגלת לפלרטט, להזדיין ולדבר על רגשות בו זמנית ובלי פרטים מזהים (מלבד הפטמות הניבטות מבעד לבד החולצה הדק, אותן גברי הכלוב המריירים מכירים כמו את כף ידם השמאלית).

היא חופשיה כמו שהיינו בגיל 23, מזדיינת כמו שהחברה הראשונה שלנו אחרי הצבא היתה מזדיינת, ומתארת את הגבר הנוכחי במילים נוקבות ולא מתנצלות. בכלל, אין ספק ועכבה שם, רק יכולת לטרוף ולהכיל ורעננות שניכר שעוד לא חוותה מספיק.

בכל פעם שבחורה צעירה עוזבת את בית ההורים ועוברת לגור במרכז האלילה מקבלת קול נוסף, ובכל פעם שאישה מנוסה מתמסדת עם בחור אחד האלילה מתמעטת בקצת, עד למחליפה הבאה.

זה קצת מתסכל להתבלבל בין קולותיה השונים, אבל ביני לבין עצמי אני מודה שזה גם מחרמן, וממלא בתחושת קסם, ומחבר אותי לתקופת חיים שהשארתי מאחור. זה גם מדגדג בפמיניזם, הסוכנות והחופש הזה לג'נגל גברים במונחים של אסקימו לימון. יפה לה.

אל תפסיקי לכתוב, אלילה. או שלפחות תדאגי למחליפות.

אני רואה המון פרופילים בהם אנשים – בעיקר נשים – שמות את הסעיפים הנ"ל בגבולות שלהן.

אז אני שאלה: זה באמת כל כך נפוץ? פונים אליכן לעיתים קרובות עם הצעות למשחק בהפרשות וגרימת נזק בלתי הפיך? יש מחתרת של אנשים מנוקבים ומזוהמים שאני מפספס?