וואי, איזה שבועיים קשים. אחרי קצת הרפתקאות בסוף השבוע הראשון יצא שכל שאר הזמן נשארתי בבית, טחנתי חטיפים ועליתי שני קילו. הפילוסוף הגיע וזיין אותי קצת אבל זה בקושי התחיל לספק אותי. ברגע שהאהוב שמע על המפגש בין א' לבין השכנה מלמעלה הוא הבטיח שיתן לי משימות בכל יום אבל שכח מזה ושנינו שקענו לחוסר פעילות ודיכאון. אתמול הוא חזר הביתה והיינו סוף סוף ביחד. זה היה מטורף - למרות שהוא בחו"ל כל הזמן, כמעט אף פעם לא קורה שאנחנו לא נפגשים מעל שלושה שבועות. המפגש היה מרגש בשבילי, והראה לי משהו לגבי הזוגיות שלנו - כשאני נמוך נמוך, בלי כוח לכלום, האהוב הוא זה שאני רוצה איתי. לא גברים מתוחכמים שמנסים להרשים אותי או דושים דבילים שמדגדגים לי בין הרגליים, אלא האהוב שמנשק אותי, קושר אותי, חונק אותי, חודר אלי ומחבק אותי חזק חזק עד שאני נרדמת. אני יודעת שאני זו שהייתי פה כל הזמן, אבל עדיין מרגישה שכרגע חזרתי הביתה.
חוץ מזה האהוב שלח הבוקר הודעה לשכנה וכתב "מזל שאני במרחק של פחות ממאה מטר ממך," אז אני מקווה שנחזור לשידורים כרגיל בקרוב. :)
