הכלובים הצפופים, השרשראות המרשרשות על גבי הסורגים.. קולות רקע כמנגינה לאזניי..
ובכלוב אחד קטן ופצפון יושב לו גמד קטן ושקט.
סמוק ואדמדם ממבוכה, ממתין לתורו..
ממתין לאתגר את נפשו וגופו.
גמדי שמו.
גוף קטן ונפש ענקית, מוכן לאתגר בכל כולו.
אני פותחת את כלובו ומאפשרת לו לצאת, לחוש את החלל.
הוא יוצא ומוכן לעולם, מוכן לאתגר את גופו, מוכן לצאת אל הלא נודע.
מוכן לסבול, מוכן להכיל, מוכן לקיסאקי.
השמועות אכן היו מרתיעות לגמד הקטן אבל הוא מבין שהוא במקום הנכון.
בבית.
על כל הצלפה ועל כל רגע של כאב הוא מתעלה על עצמו יוצא חזק יותר ומושך ומותח את גבולותיו.
קולות ההצלפות מצלצלות ומרעידות את קירות האבן.
אבל הוא בתוך עולמו, סופג ומתחזק.
בעודני מחייכת ומצחקקת על כל כאב שאני מזכה בייצור הקטן, הנראה שברירי למראה.
בעצם קיים דמות קשוחה חזקה ומכילה.
יודעת שבפנים בנבכיי נשמתו הוא רוצה להיות במקום הזה כאן ועכשיו.
בין קירות האבן וכתמי הדם הדביקים על הרצפה.
להתמודד עם עצמו ואל מול העולם.
חזק כתמיד..
