את אשר נפשי עולה על גדותיה

פעם במלחמה אחרת, הוא אמר שיבוא לקצת, ככה עם המדים. הוא גם שאל "באיזה ריח הסבון שלך?", אז הכנתי לו מגבת, כדי שלא אצטרך לחפש אחר-כך אחת גדולה מספיק.

"אפשר סתם לשבת לשתות קפה". אפשר, אבל פתאום לא זכרתי איך יושבים או איך שותים קפה, ובכלל איך נושמים. אמרתי שאני מעדיפה שלא. "מה את מעדיפה שלא?". בחיי שלא ידעתי.

הוא הגיע עם אבק על הבגדים וזוג עיניים עייפות מעל לחיים שזופות מדי עם זיפים ארוכים מדי, אבל היה לו חיוך יפה, וכשהוא חיבק אותי הוא תפס לי חזק בתחת, מצמיד אותי לזין הזקור שלו, בזמן שאני שואפת את כל הבחוץ שהביא איתו, ישר לריאות.

הוא נכנס והוריד את התיק מהגב. "יש בוץ?". הקפה? "לא, הנעליים". לא נורא. הכנתי לימונדה, אז מזגתי לו כוס. כשהתקרבתי להניח אותה על השולחן, הוא בא ונעמד מאחוריי, תפס את היד שלי יחד עם הכוס, קירב לפה ושתה הכל בשלוק אחד. "תודה", הוא לחש לי באוזן, אבל לא זז, משאיר אותי בינו לבין השולחן.

"אני לא יכול להתאפק, בא לי לזיין אותך עכשיו. מרשה לי לטנף אותך קצת?". ברור שמרשה. מי שחלם גבעתי... הוא פתח את המכנסיים שלו וכופף אותי קדימה, עדיין מצמיד אותי לשולחן, ובתנועה אחת הוריד ממני את הטייטס הקצר והתחתונים שמתחתיו. הזין שלפני רגע פעם צמוד לגב התחתון שלי, נדחק עכשיו לתוכי, ואני דמיינתי איך הרמטכ"ל מזמין אותי להדליק משואה, בשם בנות ישראל, על הכנסת האורחים.

אחרי שהוא גמר נכנסנו יחד להתקלח. "יודעת משהו? אני שונא קוקוס". מה? "השמפו". להביא אחר? "שלא תעזי ללכת מפה".

אחרי שהוא זיין אותי שוב במיטה, הוא נרדם. שמתי את הראש על החזה שלו, והיה לו ריח של קוקוס. ואני חשבתי שאיזה מזל יש לאלה שיכולים לעצום עיניים ולהירדם ככה, בשלווה, לצד אנשים זרים. ואולי אין באמת זרים, בארץ שתמיד נלחמת על קיומה.

תראה א., איך אחרי שנים אנשים זרים כותבים עליך, והולכים לישון בשלווה, אבל אתה כבר לא תקרא. אם תבוא שוב, בגלגול הבא, תספר לי איזה ריח אתה הכי אוהב.  

מתישהו הייתי מטומטמת מספיק לומר לו, שאני אף פעם לא אגיד מילת ביטחון, ובכלל, שזה נראה לי לא הגיוני שיהיה משהו שאני יכולה "לסרב לו", ושיהיה "בידיים שלי", כי אני סומכת עליו.

"אבל אני לא יכול לסמוך עלייך", הוא ירה לי חץ ישר בלב. 

ואז אמרתי משהו מטומטם אף יותר, על זה שאני לא באמת יודעת איך לעצור. לא יודעת מתי זה "יותר מדי". אני עדיין בחיים, למה לעצור? וגם אם אני לא אהיה, מבחינתי שימשיך.

ככה ארגנתי לי, בגאונותי, סדרת חינוך מחדש.

התחלנו בפרוטוקול השנוא עליי, ירוק צהוב אדום, כאילו הוא שוטר תנועה ואני כיכר הדמעות. לא פלא שאני שונאת לנהוג. אז כשהיה ממש חזק אמרתי "צהוב", ואז כשהיה עוד יותר חזק אמרתי "אדום", כאילו הוא מגלה לי את התשובה, וזה לא היה נורא מדי, אבל לא הועיל בכלום. 

ואז הוא אמר שנגמרו הרמזורים, והוא לא מכוון אותי יותר ברברס של החיים, ומעכשיו יש רק עצור. מילת הביטחון לא הייתה דבילית או מורכבת מדי. "Stop". קל, נכון? אבל מכירים כשקל הרבה יותר קשה מקשה? אז ככה תמיד. 

הוא כופף אותי מעל גב של כורסה שהוא הצמיד לקיר, וקשר לי את הידיים באזיקים, שהשרשרת שלהם עברה מתחת למשענת הכבדה. את הרגליים הוא קיבע באזיקים קשיחים עם מוט מתכוונן בינהם, נעול במרווח שאיפשר לי טווח תנועה מוגבל של סנטימטר למעלה/למטה עבור החלק העליון של הגוף שלי. יכולתי להרים קצת את הראש, אבל זה איפשר לי רק להעביר את המבט בין החלק האחורי של הכורסה לבין הקיר. ככה הכי טוב, טווח החלטות מצומצם.

הוא התחיל לאט והגביר מהר, מחליף כלים, מחליף ידיים. כמה יעיל להיות Ambidextrous. הרבה מתייחסים לסאב-ספייס כמין ערפול הכרה, אבל בראש שלי זה לא ככה. זה קצת ההפך. זה מיקוד שיא, כאילו כל העולם שאת הוא נקודה, שרואים דרך משקפת, מקרוב אבל קצת מרחוק. רק מרגישים, ורק מקשיבים, והחושים האלה מתחדדים פי כמה מהרגיל. התחושה כן נעשית קהה יותר בהדרגה, כשקצות העצבים המגורים ביתר מסרבים לירות הלאה. ואותו מקום בגוף שחוטף שוב ושוב ושוב, הופך לאזור היחיד שקיים במפת התחושות, פועם ובוער, מסמן לו איפה לנחות במכה הבאה, כמו מגדלור של כאב.

ידעתי שהוא מחכה שאני אעצור. אבל מתי לעצור? אני לא מסוגלת. באופן מפתיע אולי, לבכות אני מסוגלת, במובן שאני לא מרגישה שזה מוריד מההתמסרות שלי, ואולי אף מעצים אותה. אני מביאה אמת, לא יפה ולא שקטה, וזה פשוט עוד משהו שיש לי לתת (לא שאי פעם יכולתי "לבחור", אבל עדיין).

אולי רק אני דפוקה כזאת, שמסיטה כאב בדרכים מוזרות, כמו למקד מבט בנקודה מסוימת ולנסות "לצייר" עם הדמעות שנופלות, תוך כדי שאני מחכה למכה שתכוון אותי, כאילו אני מכחול, והעיניים שפופרות צבע יקר במיוחד. אולי צריך לעשות תערוכה כזאת, "דברים שאמרתי כשלא יכולתי להגיד כלום".

הכי קשה כשהוא עוצר לרגע ואז ממשיך, כשהגוף נרפה קצת כי מרגיש שחלפה הסופה, ואז נתפס נטול הגנות כשהיא מתחדשת. בכל פעם שהוא עצר נהייה קשה יותר. ובשלב מסוים זה מתחיל להרגיש מאוחר מדי, כאילו עברנו מזמן את הגבול בו הייתי אמורה להצהיר על מה שארזתי לבד, על מה שנתנו לי להעביר, ועל מה שלקחתי למרות שידעתי שאסור. עכשיו אנחנו כבר באמצע שומקום, איפה שמטוסים על טייס אוטומטי מתרסקים, ואף אחד לא יודע.

הלוואי שיכולתי לפתוח את הפה ולהוציא ממנו מילים שהן לא המילה הזאת. בתיאוריה יכולתי, האפשרות אף פעם לא נחסמה, אבל מיתרי הקול שלי הם שערים נעולים, והמפתח שמעולם לא היה אמור להיות לי, נמצא במיינד שלא שייך לי מזמן.

קיוויתי שהוא יגיד משהו, אבל ידעתי שלא. הוא לא יגלה לי יותר תשובות. הלוואי ויכולתי לכתוב לו בדמעות, SOS. בבקשה, תציל את נשמתי, ממני.

הוא עצר שוב ואני מקשיבה. מחכה לקול של מקדחה, בלנדר, או מסור חשמלי, תוהה איזה איבר אני אאבד לפני שאפתח את הפה. הייתם חושבים שאמור להיות שם פחד, אבל פחד זה אקט של היגיון, שהוא מנת חלקם של אנשים שמסוגלים להתקיים, בתוך עצמם, בשלווה. אז יש בעיקר ייאוש, של עיוורים שמגששים בחושך, בידיים שאין להן במה לתפוס.

ואז השריקה באוויר. בול וויפ. מכאן הכל חותך בעור, אם בכלל נשאר עור לחתוך בו. אולי הדמעות שלי יכתבו צוואה, שאם אני אמות יקברו אותי עם הכורסה הזאת, ויבקשו סליחה בשמי, על שהייתי ונשארתי, בת חווה מקולקלת. 

מסתחרר לי הראש. אני לא יודעת אם העיניים שלי פקוחות או סגורות, והנה יורד המסך השחור. נגמרה ההצגה, כמה חבל שאי אפשר להשתחוות עם ידיים קשורות. רגע לפני שאני יורדת מבמת ההכרה, נופל המפתח שקברתי במקום ששכחתי מקיומו. "Stop".

אני לא זוכרת מה קרה אחר כך. איך נפתחו האזיקים, איפה שכבתי כשריח האלכוהול מילא את האף שלי, ואם אמרתי או לא אמרתי עוד משהו.

אני כן זוכרת שלא יכולתי לשבת בכלל במשך שבוע. ושביקשתי סליחה, הרבה יותר.

לימדו אותך שיש אהבה נקייה, שנולדת בין חיוכים, על ספסלים ברחוב, ומתגברת בין סדינים מגוהצים בריח מרכך כביסה.

אבל את תמיד עושה ההפך, אז חיפשת אהבה מלוכלכת, משתמשת, שיורקת בפרצוף ונושכת בפטמה. 

מדי פעם חשבת, אולי זאת בכלל לא אהבה. זה רק גורם לך לגמור חזק. זאת רק דרך לברוח.

ממה בכלל יש לך לברוח? קפלי סדינים. תיישרי את החצאית. כפתרי עוד כפתור בחולצה. (תפתחי, גדול. תורידי. ואל תלבשי תחתונים, בכלל, אף פעם). 

תתעוררי חמש דקות קודם. תחתכי סלט. תסדרי את הבית. (קומי, כלבה. אולי אתן לך להתחכך לי בזין). 

לכי לעבודה. דברי בנימוס. תחייכי. (בואי לכאן. שלא תעזי להוריד את הראש כשסוטרים לך. זונה מטונפת). 

משפחה זה חשוב. חברים זה חשוב. ואת, הכי חשובה. (מי צעצוע זיונים קטן?). 

תהיי תמיד בשליטה, אבל בשקט. תהיי נעימה. אל תהיי חמדנית. (תמצצי. לא ככה. נכון, עם דמעות. תכף אני אזיין אותך בתחת ואתן לך סיבה לבכות). 

תהיי ילדה טובה. (כן, ככה, ילדה טובה).

הכי כיף בלפני. כשדוחפים אחד לשנייה אצבעות למוח וסוחטים. כשיושבים בשקט אבל הלב דופק חזק, ונושמים מהר, כאילו ניסית לרוץ אחרי המחשבות שלך, אבל לא הספקת והן כבר ברחו החוצה. האדרנלין הממכר הזה, כמו סמים. אנשים מכורים מסניפים אנשים מכורים אחרים, ומנסים להעמיד פנים שהכל רגיל. שבכלל לא שורף בבטן, ולא מדגדג באצבעות, ובכלל לא חשבת על זה במקלחת, כשליטפת את עצמך ודמיינת ידיים שאף פעם לא ראית.

שום דבר רע עוד לא קרה. אף אחד עוד לא דיבר על אכזבה, על אהבה, או על כאב. אף אחד עוד לא הסתכל עמוק פנימה, וכל השדים עדיין מוסתרים היטב, מאחורי מילים, ונשימות, ושיחות על תיאוריות פילוסופיות של אנשים זרים אחרים, שאף פעם לא הכרת. 

הכי כיף באחרי. לשכב ערומים, לצד מישהו שלפני רגע הכרת את הגוף שלו, אבל עדיין לא הכרת אותו. ומדברים, על כל מיני. אין על מה לדבר ויש את הכל, כי עוד לא דיברתם על כלום.

נהרות של מחשבות לא מסוננות נשפכים על סדינים לבנים שמישהו אחר כיבס, מתערבבים בזיעה, בדמעות, בטפטופים של הוויה. ותוך כדי ידיים נוגעות, חופרות פנימה. לומדות קמטים, צלקות, שריטות של בחוץ ושריטות של בפנים. מלטפות טעויות, ממששות פְּגִיעוּת. ורוצים לגעת בהכל. באוזן, בצוואר, בשיער על הידיים. שישאר קצת, למזכרת, לאחר כך. ואולי לא ישאר בכלל, אבל זה לא משנה, כי אי אפשר לאבד את מה שאף פעם לא היה. ואולי אין את מחר, אבל יש את מה שהיה פעם, ובעיקר יש את עכשיו.

ובאמצע, החיים קורים. וגם זה, ככה אומרים, לפעמים כיף. 

במסע שלא נגמר
בין שדות הצל ושדות האור
יש נתיב שלא עברת
ושתעבור. 

אם הייתי מוחקת את כל הטעויות שעשיתי בחיים, אני לא יודעת כמה חיים היו נשארים.

בסופו של דבר את כל כך בטוחה שזה מאחורייך, שזה כמעט ולא מרגיש לך כמו טעות, כי את ממש סבבה ולא קרה לך כלום. 

ואת מסבירה לעצמך, שלא רק שלא קרה לך כלום, את אפילו חכמה יותר בזכות זה. הרווחת חוויות, למדת לקחים, למדת לגמור מפו באוזן (טרם).

והנה את פה, על אף. כי מי בכלל שואל מישהו אם להיות או לא להיות. 

האמת היא שאחרי 15 שנים במקום הזה, לא למדתי כלום. נותרתי מטומטמת תמימה שמאמינה שהעולם טוב ביסודו, ושיש אהבות אמת. ושיש דבר כזה בדס"מ, וזה לא סתם תירוץ להזדיין עם זרים. 

אז אני מוכשרת ומצליחה וטובה, כי אף טעות לא הייתה חכמה מספיק לומר את הדבר היחיד שבאמת חשוב.

"סליחה, אוהב אותך". 

אם כבר הערת, תישארי.

אל תגידי סתם דברים, שמעמידים את הזין, כמו "תקרע לי את התחת".

בטח אל תוסיפי "בבקשה".

אל תגידי "תעשה שיכאב", אם את לא מתכוונת. ומי בכלל שואל אותך מה לעשות.

הרמת את הראש, עכשיו בא לי לחנוק אותך.  

תפתחי פה, גדול. תבלעי. את מה שאת יורקת תלקקי מהרצפה. 

תפתחי רגליים. לא לזוז. שלא תעזי לגמור מזה. 

אל תדברי על אהבה. זה לא הלב שלך שמתכווץ לי על האצבעות. 

אם כבר התחלת, תגמרי.

אם כבר גמרת, אל תלכי. 

בסוף הלילה נבכה אותנו, כמו ממטרות. 

יש מצעים נקיים בארון.

כלבה. 

זכרונות הם טביעות רגליים בחול, שנמחקות כשמגיע הים. והגלים שנשאו אותך פעם, מתרסקים עכשיו על סלעים אחרים.

תמיד אמרו, אם את סופה, הניחי לגשם. כסי ברק, החרישי רעם. שלא תתנפצי מהר מדי, ביום של מנוחה.

כי כולם לילה, ואת שחרית, ובאביב את מחפשת שלכת של סתיו. אין לך גבולות, את משחקת באש. ולמה את הולכת יחפה, בשדות של קוצים? 

אז יצאת מעצמך, ונעלת את הדלת. על הצוואר השארת מפתח קשור בשרוך. בכל צעד הלם בך, מתכת על לב, עד שתוכלי לפתוח. עד שתוכלי להיזכר, איך להפסיק להלך בחיים, מתוך שינה.

לא בדקתי את הנושא, אבל אני מנחשת שרעב וחרמנות יושבים על אותו מנגנון, בשילוב בין צורך פיזיולוגי לצורך נפשי. 

בעודי מחממת במיקרוגל שניצלים בצורת ג'ירפות, נזכרתי בהוא שהיה מכין לי סטייקים. הוא אהב בשר, ואכל הרבה ממנו. אפילו היה לו עוד מקפיא בבית כדי לאכסן את הנתחים הגדולים.

התאווה בסטייק מדמם זה משהו מיוחד. ואני, הצמחונית לשעבר, הייתי מביטה בו ונחרדת, ומתחרמנת, ונגעלת, ומתחרמנת.

אני בכלל שונאת שאנשים אוכלים לידי, או לועסים, או נושמים. אבל כל כך אהבתי להסתכל עליו. איך הוא מחדיר סכין חד ומכניע בקלות את הבשר הלוהט, איך הוא מעביר אותו בין השפתיים העבות שלו אל בין שיניים לבנות, איך הוא גונח כשמיצים זולגים לו מצידי הפה. ואני הייתי בוהה בו ומזילה ריר, כי יותר משבא לי לטעום, בא לי להיות סטייק.  

בימים האחרונים אני מורעבת. גומרת פעם, פעמיים, שלוש, סוחטת עונג, עד שנתפסים לי השרירים בבטן. והגוף כאילו נרגע לקצת, אבל המוח עדיין רעב. היד על הגרון הופכת לקרופ דק ואכזרי, הסטירה הופכת להלקאה נמרצת שחורצת את העור, והמוח שלי פותח עוד מקפיא לאכסן את המחשבות. 

אבל המחשבות לא קופאות, ונגמר המקום, ולג'ירפות יש טעם של סוליה. המוח שלי הוא חול טובעני, אז אני לא נלחמת, ושוקעת לאט לאט. באהבה עצמית, בסלחנות, בקבלה, בכניעה.

ועדיין בא לי סטייק מדמם שישרוף את הלשון, כדי שאולי, לשם שינוי, אני אסתום את הפה ואפסיק לבקש. "עוד". "יותר חזק". 

חשבתי על זה שתכלס אין לי "חברים חברים". יש לי "חברים מפעם", כאלה שמדברים איתם כל כמה שבועות או חודשים ונפגשים פעמיים בשנה, ויש לי "מכרים" מכל מיני מקומות.

לי נוח ככה, ואין לי זמן או אנרגיות להשקיע במערכות יחסים אינטנסיביות, אבל זה גרם לי לחשוב מה הייתי עושה אם מתישהו כן הייתי מחפשת חבר/ה שאני באמת אתעניין במה שיש להם להגיד. 

כשאתה באמצע שנות השלושים יש לך כמה אופציות לחברים.

הורים- שיחות של "יותמי עשה היום קקי בסיר"- פחות הקטע שלי. ואני ניקיתי עכשיו לשלשת יונים מהתריס במרפסת, איך זה רלוונטי? 

חברים מהעבודה או מהעבודה לשעבר- מדברים בעיקר על העבודה או אנשים מהעבודה או למה אתה שונא את העבודה ורוצה להתפטר ובכלל אולי עדיף להתאבד- בעבודה כבר תרמתי, תודה.

חברים צעירים רווקים- עולם תוכן לא רלוונטי לחלוטין, שיחה שצריך לעשות על רמקול כדי שתוך כדי יהיה אפשר לחפש בגוגל מה זה "בוף" ולהבין אם "ללכת למולי" זה שם של מישהי, שם של מקום, או משהו שקשור לסמים.

חברים עם תחומי עניין משותפים- אז חברים מכאן נגיד, יש לי כמה בודדים, וגם זה תחת "חברים מפעם". חלק כבר מתו (אשכרה מתו, לא מטפורית), חלק "נגמלו", והאמת שעם אלה שפעילים אני גם צריכה לפעמים לחפש דברים בגוגל, כי מסתבר שהעולם כבר עבר לפאזת הטרלול הבאה (לא ממליצה לבדוק, Amokoscisia), ואני כמו הסבתא בסלון עם טרנזיסטור בלי סוללות, "זוכרים שפעם Gore היה קטע"? 

אני פשוט מרגישה לא קשורה לכלום. מבוגרת אני לא. ילדה אני לא. מי אני? מה אני? לדמיין עכשיו לצאת לדאנג'ן עם מחוך וחצאית שבקושי מכסה לי את התחת? מרגיש לי מגוחך. גם מי יחזיק עכשיו ערב על עקבים של עשרה סנטימטר. נעליים אורתופדיות זה בדרס קוד? 

ראיתי בטלוויזיה קטע על זוגות חברים שסיפרו איך הם הכירו. "קיללתי בפרסית והוא הבין אותי אז התחברנו". "ראיתי אותה אמרתי תימנייה יופי נהיה חברות". מכאן הגעתי למסקנה שהכל מבוסס על שפה משותפת. 

כשיבוא לי להכיר חברים חדשים, אני אלך ברחוב ואעשה "מיאו". 

לא יודעת למה, אבל אני אוהבת שגברים אומרים "כוס". 

אולי כי לא משתמשים בזה הרבה ביומיום, חוץ מבלשון דיבור ערס מצוי בואכה ימית אלפיים.

אבל כשגבר שאת בקטע שלו אומר לך "תביאי את הכוס שלך לכאן", הכוס שלך בא. וזה ספציפית הכוס שלך שמוזמן, את רק מצטרפת.

כתבתי בעבר על "שולטים" שלמעלה מכבודם להגמיר אותך, ועם השנים הבנתי יותר ויותר כמה זאת טעות מצידם.

זה בעצם נורא פשוט, וכמו שאומרים שגבר חושב מהזין, ככה אפשר לשלוט באישה אם תדבר לכוס שלה. 

אישה במצבה הבסיסי מול גבר שהיא רוצה- חצי מטומטמת. אישה על סף אורגזמה מול גבר שהיא רוצה- המוח שם שלט "יצאתי תכף אשוב", ולא שב.

ואז את נכנעת ליד שסוחטת אותך מבפנים, ללשון שמעירה אותך מבחוץ, לזין שבועל את הנשמה שלך, ואת מתמכרת. זה פיזיולוגי, את בכלל לא השתתפת בדיון. פסק הדין ניתן בבית המשפט התחתון לאי צדק. 

מישהו שאל אותי אם אני מזדיינת טוב כמו שאני כותבת. אני כותבת כמו שאני רוצה שיזיינו אותי. יחי ההבדל הקטן. 

זה היה הכוס שלי, שידול לדבר עבירה.  

לא אשמה, כבוד השופט.