אחרי השקיעה... לפני הזריחה...

יש פה הרבה שמעירים לי על הטוטאליות שלי וגם לא מעט שהיו רוצים נשלטת טוטאלית כמוני.

ומה זה רוצים? שירצו... זה מצחיק לרצות משהו שאינך יכול להשיג. זה כמו לרצות לזכות בלוטו. מה זה יעזור?

הרי אני לא נולדתי נשלטת טוטאלית. לא נשלטת ולא טוטאלית! למעשה שהכרנו הייתי ילדה מפונקת. נסיכה שחיה בכלוב של זהב ואפילו לא טורחת להתייחס למי שלא מרעיף עליה שבחים.

כבר כתבתי פה עשרות פעמים על מה שהיה. זכור לי שיר ששלחת לי של סטינג:

Fields of gold. ואכן כך היה. שדות זוהרים וגם אני זהרתי. סאני זהרה כמו השמש שעל שמה קרויה. 

כמה כואב לי מלך. מה אתה בשבילי? הכלללל. אין מרגישה שאני חיה בלי משמעות. אוכלת בלי סיבה. מתלבשת בלי מחשבה. 

והיום ראית את רוח הרפאים. ילדה כאובה. 

כאב לב- יש דבר כזה. הוא כואב לי כלכך. כן כן, פיזית. והנשימה שלי כבדה- קשה לי להכניס אוויר לסרעפת.

היום שראיתי אותך במקריות המוזרה הזאת, ראיתי עיניים כועסות. נראה לי שאם זה לא היה בסיטואציה הספציפית הזאת הייתי מקבלת סטירה שהייתה גורמת לי לסחרחרת.

אני יודעת למה אתה כועס. אני מבינה. עשיתי מעשה שלא ציפית לו אחרי כל החינוך הארוך והמושקע. הייתי ילדה רעה. אבל אתה יודע מה אני עוברת, ואמנם אין לזה שום הצדקה או קשר אלינו אבל זה עובר עלי. ואם יש סיבה אחת ויחידה לסלוח לי על מה שעשיתי - זאת הסיבה.

כי אני באמת טוטאלית, ומסורה לך, אני אוהבת אותך יותר מכל דבר שהיקום ברא.

ואני מתחננת שתרחם עלי.

Sunny

רציתי להיות שייכת, ומה שנוצר זה לא עניין של מה בכך כלל וכלל. יחסים עמוקים עד למצולות הנשמה. השייכות הזו, היא תוצר של תהליך ארוך מאד, שבו מסרתי לך את נשמתי, את כל כולי, מלך שלי.

מעטים האנשים שמכירים את התהליך. גם פה בין פינות הכלוב. לרוב אין מושג מה היא התמסרות טוטאלית. ביטול הרצון הפנימי עד כדי השתקתו. 

ובדומה לעליזה בארץ הפלאות- הדרך פנימה מהולה בהמון סקרנות, מסע גילוי עצמי. מעניין, מרתק!

אבל אלוהים יודע איך יוצאים מפה. ולפעמים אני בספק אם יש דרך. 

הרי גם אם אתה ״תשחרר״ אותי, אני כבר רגילה כלכך לשלשלאות. וכאן נכנסים כל השולטים שצדים אחר נשלטות  אבודות שכבר מחזיקות את נשמתם בכף ידם ולא עמוק בפנים בין צלעות שמגנות על הדבר היקר לנו מכל.
אני מתארת לעצמי שגם לך, התחושה שמישהו שייך לך, שנשמתו בידיך, עוצמתית בטירוף, ושאתה לא מקל בזה ראש.

בכל שלב, חשבתי לתומי, כי לא יכולה להיות יותר קירבה גדולה מזאת, לא יכולה להיות יותר התמסרות טוטאלית מזה. אבל כן.
כל פעם יותר ויותר. ר ו צ ה לעשות כל מה שבא לך, כל מה שעושה לך טוב. במקום הזה, אין לי גבולות בכלל, עשיתי כל מה שאמרת לי. אוטומטית, בלי לחשוב בכלל. ביצוע שלא עובר בכלל דרך חשיבה. ביצוע אוטומטי.

ואז קרה משהו, שבכלל לא קשור למקדש הזה שבנינו וכמו צונאמי הוא איים להטביע את הממלכה שלנו.

אתה בדרכך הנונשלנטית- ממשיך בשלך...
אבל אני מתחננת שלא תיתן לי לתבוע. The tide is still high. ואני מנסה בכל כוחותי לצוף. באמת.
סאני שלך.

אני כותבת כדי לא להיעלם.

כבר כמה שבועות שאני דועכת. יש לי אחלה תירוץ- ביתי מתפורר.

אבל למען האמת זאת לא הסיבה לדעיכה.  אני דועכת כי איבדתי את מקומי- כילדה של המלך.

קראתי בספרים על דמויות זוהרות שלאחר אובדן גדול איבדו כל דמיון למראה הזוהר שלהם.

אני לא יודעת להצביע על מה הגורם לדעיכה. איבדתי בטחון. אפילו להסתכל על עצמי במראה קשה לי.

לאדם מהצד זה קשה להבין אך למי שמכיר/ הכיר את סאני זה פשוט וברור- סאני חיה ונושמת בשביל המלך שלה. היא חיה בשביל לשרת, אין לה ייעוד אחר. 

ובלי שירות, אין סאני.

 אני אוהבת אותך מלך שלי, אני אוהבת את הזכות שניתנה לי לשרת אותך.

אני מנסה לעשות את זה הכי טוב שאפשר. להתמסר אליך טוטאלית ותמיד לשים אותך לפני.

אני מצטערת שבאותו היום שמתי את עצמי לפניך, הקנאה היא האויב הגדול ביותר שלי... ההתמודדות הכי גדולה שלי היא מול הפחד שתהיה מישהי שתשרת אותך טוב יותר.

סליחה

האמת היא שגם להתפשט פה בין קירות הבלוג שלי על חיי האמיתיים זה משהו שמעולם לא עשיתי ואולי אתחרט בדיוק בעוד חמש דקות.

אבל כרגע הבדידות מכרסמת בי מבפנים... כמו חולדה רעבה.

הפחד הזה מהלבד.

הימים בהם לא אוכל לראות את הילד שלי.

חלוקת הרכוש המשותף שישאר לי ממנו חצי.

השינוי.

הפחד לא למצוא זוגיות חדשה.

הידיעה שהוא ימצא אותה הרבה לפני...

הפחד מלהישאר מתוך פחד.

ולוותר על הסיכוי.

ההורים שלי לימדו אותי להאמין בסיכון יותר מאשר בסיכוי.

וכך אני חיה. כמו פקדון בנקאי בריבית אפסית.

זה גם מה שגרם לי לבגוד ולא לדבר לפני שנים שכבר התחלתי לאבד את האמון והאהבה...

ואז באות המחשבות...

הוא גבר נאה.

הוא אבא טוב.

פעם היה לנו כיף.

הוא אדם טוב ומוסרי.

מי יסבול אותי אם לא הוא...

אני מבולבלת.

אני בודדה.

זה היה מסע מדהים.

עפתי גבוה וראיתי את הכוכבים. הכרתי אדם יוצא דופן, מלך מדהים שזכיתי לשרת ולשמח. 

לצערי, חיי האישיים הביאו לכך שאין לי ברירה אלה להתרכז בעצמי ובבן שלי.

אני לא יכולה לתת שירות, כמו שהוא לימד אותי, כאשר אני חבולה ומדממת.

החיים חזקים מהכל, אלקק את פצעי,

מקווה לשוב חזקה ויפה מתמיד.

ביי בינתיים, נשיקות.

סאני

אומרים שמי שלא נשם אבק דרכים לא ישאף אוויר פסגות... ואני כמעט מתתי בדרכים. אז אין מי שמעריכה את הפסגה כמוני. אני כותבת ודמעות של התרגשות זולגות מעיני. מי שמכיר אותי יודע על התלאות, על הציפורניים שננעצו בבשר החי. כמה רצון יש בי להיות ראויה למלך. לפני כמה דקות שמעתי מישהו אומר- ״אני מנסה לחשוב מה אלוהים רוצה ממני...״. מיד עניתי ״אלוהים לא רוצה דבר.״ כמה זמן לקח לי ללמוד את זה. לנו יש רצון. אלוהים יכול רק להסתכל... ואו שישמח במה שלפניו או שיתאכזב. בנוסף למדתי שזה  גם לא משנה מה עשינו... רק מה שנעשה. זה תמיד 1-0 בכל שלב אני או ב-1 או ב-0, אין 2! עכשיו אני ב-1. אני גם אהיה שוב ב-0. ככה זה. ההבדל הוא שהוכחתי למלך שאני מגיעה ל-1 והוא מאמין בי. היום לבשתי שמלה שהגעתי איתה לקרקעית. בכוונה לבשתי אותה היום. המלך בחר לי אותה. הוא גם כמעט קנה לי אותה, ואז עשיתי משהו איום ונורא שכמעט גרם למותי. סאני הייתה כבר 6 פיט אנדר. הדבר היחיד שהוציא אותי משם הוא כח הרצון. רציתי לחיות, כל כך, ואני עדיין לא יודעת איך, אבל זה גרם לי לא רק לחזור לחיים אלא לטפס ולטפס עד שהגעתי לפסגה. כעת שאני שם, לבושה בשמלת הכישלון אני מסתכלת סביבי, מבינה את הדרך והיא מזכירה לי את משל הפרפר. איזה כיף לי- אני עפה!

תהנו:

יום אחד שאל הנכד את סבו: "סבא מה יש לך ביד?""גולם" ענה הסבא,"ובתוך הגולם יש פרפר בקרוב יבקע וייצא ממנו פרפר..""אתה יכול לתת לי אותו?" שאל הילד"כן" אמר הסבא,"אבל תבטיח לי כשיבקע הגולם והפרפר ינסה לקפוץ ולהכות עם כנפיו כל דפנות הגולם,אתה לא תעזור לו לצאת. הוא חייב לצאת בכוחות עצמו"הילד הבטיח ולקח את הגולם הביתה.בבית ישב הילד והביט על הגולם.לפתע ראה הילד שהגולם מתחיל לזוז ולהתנועע. לאחר מכן הוא נבקע , בתוכו היה פרפר לח ויפה,אשר הכה בכל כוחו על דפנות הגולם בנסותו לצאת ממנו, אך ללא הצלחה.הילד רצה לעזור לפרפר לצאת,אך זכר את דברי סבו ונמנע מלעזור לו.לאחר זמן מה,הילד לא יכל להתאפק יותר. רחמיו גברו על הבטחתו,הוא פתח את שני חצאי הגולם לרווחה,הפרפר הכה מעט בכנפיו ויצא החוצה אך מיד נפל ומת.הילד הרים את הפרפר המת ופרץ בבכי . בעוד הפרפר בידו הלך הילד לסבו והראה לו אותו.הסבא הביט בילדו ואמר: "נכון שעזרת לו לצאת?" , "נכון" ענה הילד."אתה לא מבין" אמר הסבא: "המאבק של הפרפר בתוך הגולם מחזק את כנפיו.ברגע שהוא מכה בדפנות הגולם,שרירי כנפיו מתחזקים. בכך שעזרת לו , אתה מנעת ממנו לפתח את שרירי כנפיו שאותם הוא היה צריך על מנת לשרוד..."לפעמיים היינו רוצים שבורא עולם פשוט יסדר לנו את העניינים ושהכול ילך בקלות.אבל צריך לדעת שדווקא המאבקים , דווקא הקשיים מחשלים אותנו , מחזקים אותנו להמשך החיים,בכדי שיום אחד נוכל לעוף באמת.

תודה רבה מלך מדהים שבזכות סבלנותך הרבה חיזקת לי את הכנפיים.

אחת התכונות המדהימות במלך (ויש לו אינספור) היא היכולת שלו לשפר אותי. לא רק אותי, כל אחד.

המלך תמיד יודע מה קצה גבול היכולת שלי, ואז הוא מציע שאקח עוד צעד.

הרגע הזה שאני צריכה להחליט אם לקחת אותו לפעמים לוקח שניה, ולפעמים זה כמה ימים של מלחמה פנימית קשה. כמו סערה קשה כזאת שאוניה צריכה לעבור עד שתשוב למים רגועים.

ברגעים האלה אני עולה ויורדת במהירות. הימים האלה קשים לי, אני מודה, אני מתפללת למלך שיעזור לי לעבור אותם. והוא שם, מרגיע אותי בשיטתו, מלך מבריק.

אני מודה שלפעמים אני צריכה להזכיר לעצמי שהמלך לא צריך להודות לי על כך שאני עושה כל מה שאני יכולה כדי להצליח לשרת אותו. ואז שאני כמעט אומרת משהו טיפשי אני נהיית אילמת. והלוואי והייתי נשארת כזאת כי זה היה הרבה יותר קל!

לפעמים שאני נכשלת במקום לקחת צעד אחורה ולהרכין ראש אני ממש מתבלבלת וזה כלכך נורא. יש לי תחושות שאני ממש מתביישת בהם כמו לדוגמא שהוא איכזב אותי. ממש טיפשה. הרי בלעדיו לא הייתי קיימת.

בסוף אני מתעשתת. אני זוכרת להודות למלך כל ערב לפני שאני נרדמת וכל בוקר איך שאני קמה על כך שאני הילדה שלו. על ההזדמנות שלי להשתפר ועל כך שהוא מאמין בי.

הרבה מים עברו בנהר בחודשיים האחרונים. הקשר התחזק ואני מרגישה שאני רוצה יותר מאי פעם לשמח אותו.

או

איך לא לקשור את הכרכרה לפני הסוסים.

הגורה ביטלה היום מפגש אישי שלה עם המלך.

היא עוד לא מבינה כמה הביטול הזה יכאב לה בעתיד. 

לו זה כמובן לא מזיז... היא לא הילדה היחידה בעיר.

אני היחידה שיוצאת מאוכזבת מכל הסיפור הזה. 

השירות שלי לא הצליח. אני מאכזבת, לא מוצלחת וחסרת תועלת.

כואב לי שאני לא מצליחה למלא את היעוד שלי.

מזל שהמלך סבלני וסלחן.

המלך לקח אותי לטיול. ידעתי שזה יהיה יום מיוחד. לא ישנתי כמעט בלילה מרוב שהתרגשתי. זה בלתי נתפס איך אני מתרגשת לפגוש אותו למרות שאנחנו מכירים כבר לא מעט זמן. בטיפשותי הבלתי נסבלת שכחתי להביא מגבות אז נאלצנו לעצור לקנות. פרשתי אותם על המושב האחורי.

הראש שלי צלול, אני מורידה את השמלה ללא שום עכבות, מתחתיה אין כלום... המלך לא אוהב פרטי לבוש מיותרים. רק הירכונים השחורים מקשטים את רגלי הפתוחות. זה מראה יפה. ראיתי את מבטו ושמחתי. זונה יפה וערומה במושב האחורי, רגלי פסוקות. גם אם היו יושבים עוד אנשים במכונית או אם ממשהו הסתכל עלי מבחוץ אני רואה אותו בלבד. העולם נעלם ויש רק אותו- מלך, ואותי- slave girl- זונה שלו.

ידו האחת על ההגה, והשניה בתוכי. ליבי החסיר פעימה שהבנתי שאני הולכת לקבל סשן פיסטינג תוך כדי נסיעה. עוד אצבע, ואגודל, הוא מבריג את כל היד שלו לתוכי. אני מכורה לרגע שבו רצפת האגן שלי נדחפת לאחור וכל היד הענקית שלו נשאבת פנימה. השנייה הזאת גורמת לי להתמסר פיזית בצורה טוטאלית. העיניים שלי מתגלגלות לאחור ואני עוברת לעולם מקביל. האגרוף שלו בתוכי הרבה זמן. אין פינה שהוא לא מבקר בה. מרגיש אותי למטה למעלה, מלטף את איברי הפנימיים. אני מרגישה את הסכר שנפרץ. כשהוא מושך את עצמו החוצה הכל נפוח וכמעט חסר תחושה. ופתאום זרם עצום של מים פורץ החוצה. כמו נהר... אושר נשגב. את המשך הדרך העברתי במושב הקדמי מחוברת לזין שלו. היתרון בלהיות קטנה היא בקלות שזה מאפשר לי להתיישב מתיישב יל 4 במושב הקדמי. ראשי בין רגליו, והזין שלו מתפרק לתוך הגרון שלי. היה יום נהדר. הוא המשיך בסשן שהותיר עלי סימן, החורים שלי נטחנו אחד אחד. הלשון שלי חקרה וטעמה כל חלק בגופו האצילי.

הוא חיבר לי את הצובטנים בצורה חדשה- לעור שבין חורי. הכאב עינג אותי. זה כאב ממכר. המחשבה מרטיבה אותי.

שיהיה חם הוא יקח אותי לטיול עם רצועה שמחוברת לחורי ולקולר. כל תנועה תגרום לי להתפתל. אבל אני אלך יפה או אזחל כמו הזונה שהוא לימד אותי להיות. זונת על שלו.

איזה גובה! רק לא ליפול, רק לא ליפול...

תודה מלך שלי. 

אני סוגדת לך.

:)

אם הייתם מכירים אותי הייתם צוחקים.

אני בערך הבחורה הכי נשית בעולם. לוליטה קטנה- מידה 14 בזארה ילדות. נסיכה שאוהבת פיות, יהלומים ודברים יפים.

בחיים לא התחלתי עם גבר ובטח שלא עם אישה. 

אבל מאז שהמלך קנה לי את הסטרפ און עם הדילדו הענק אני מרגישה שגידלתי ז ובא לי ל ז י י ן!

בא לי לקרוע אותה, חזק ובלי רחמים. כמו שאני אוהבת. חזק שרואים כוכבים. בא לי להסתכל לתוך עיניה תוך כדי שהיא מאבדת את הכרתה... בא לי לראות את עיניה זוהרות מדמעות. בא לי לשמוע אותה מתחננת לעוד ועוד ועוד...

אני אוהבת להסתכל עליה מוצצת לי. היא אפילו לא צריכה לגעת. אני משפריצה רק מלהסתכל עליה נחנקת על האיבר החדש שלי.

בא לי לדהור עליה מאחור ולמשוך לה בקוקו בזמן שהיא רוכבת על המלך.

בא לי שהיא תקום בבוקר ולא תוכל לחשוב על שום דבר אחר מלבד על שנינו קורעים לה את החורים.

ובא לי לישון איתה מכורבלת ליד המלך.

ולדעת שמתי שלא אוכל לשרת היא תמלא את החלל מתוך הבנה שזהו תפקידה בלי שאומר מילה.