אחת התכונות המדהימות במלך (ויש לו אינספור) היא היכולת שלו לשפר אותי. לא רק אותי, כל אחד.
המלך תמיד יודע מה קצה גבול היכולת שלי, ואז הוא מציע שאקח עוד צעד.
הרגע הזה שאני צריכה להחליט אם לקחת אותו לפעמים לוקח שניה, ולפעמים זה כמה ימים של מלחמה פנימית קשה. כמו סערה קשה כזאת שאוניה צריכה לעבור עד שתשוב למים רגועים.
ברגעים האלה אני עולה ויורדת במהירות. הימים האלה קשים לי, אני מודה, אני מתפללת למלך שיעזור לי לעבור אותם. והוא שם, מרגיע אותי בשיטתו, מלך מבריק.
אני מודה שלפעמים אני צריכה להזכיר לעצמי שהמלך לא צריך להודות לי על כך שאני עושה כל מה שאני יכולה כדי להצליח לשרת אותו. ואז שאני כמעט אומרת משהו טיפשי אני נהיית אילמת. והלוואי והייתי נשארת כזאת כי זה היה הרבה יותר קל!
לפעמים שאני נכשלת במקום לקחת צעד אחורה ולהרכין ראש אני ממש מתבלבלת וזה כלכך נורא. יש לי תחושות שאני ממש מתביישת בהם כמו לדוגמא שהוא איכזב אותי. ממש טיפשה. הרי בלעדיו לא הייתי קיימת.
בסוף אני מתעשתת. אני זוכרת להודות למלך כל ערב לפני שאני נרדמת וכל בוקר איך שאני קמה על כך שאני הילדה שלו. על ההזדמנות שלי להשתפר ועל כך שהוא מאמין בי.
הרבה מים עברו בנהר בחודשיים האחרונים. הקשר התחזק ואני מרגישה שאני רוצה יותר מאי פעם לשמח אותו.