לפני 7 שנים. 9 באוגוסט 2017 בשעה 11:05
בזמן האחרון אני מרגישה את השד הזה שמרחף באוויר... בקרוב הוא יישב לי על הכתף ויאמר חרישית: "שרון, די... השיגרה הזו מעיקה. אין כבר מה לספר לאחרים או לעצמך. משעמם!" יש לי טעם של מוות בפה, טעם של קיבה ריקה שאומרת שהיא רעבה מאוד. אין אוכל מתוק או מלוח שיכול להעביר את הטעם הזה, רק סקס טוב או סיפור חדש. אני זוכרת את כל הפעמים שטעמתי אותו בעבר והיום אני כבר יודעת להגיד שזה אומר דבר אחד בוודאות- חיי הולכים להשתנות!
קראתי לו שד ולטעם טעם של מוות אבל איפשהו בפנים אני יודעת שזה דווקא המלאך שבי ששומר עליי מפני ריקבון וחיים ללא טעם וריח. והשד-מלאך הזה תמיד חוזר כי אני מעולם לא נפרדתי ממנו.
ביום של החתונה שלי ושל יונתן- נפגשנו בפעם האחרונה. הוא פתאום הופיע ושאל אותי לאן פנינו מועדות. חייכתי אליו בסבלנות ואמרתי לו שיישאר קרוב. אני ממש לא מתכוונת לחיות חיים משעממים ואם יונתן ינסה להפוך אותם לכאלה אני מבקשת שהוא יחזור מהר. אל תתן לי להפוך למאדאם בובארי אמרתי לו. לאחר כמה דקות של שתיקה מכילה הוספתי שעכשיו טוב לי. טוב לי להיות רגועה. יונתן ביקש שאפסיק עם הסרוקסט ולפחות בינתיים אני מאוזנת בלעדיו. אני רוצה קצת שיגרה ולבנות את הבית החדש שלי, טוב לי לישון לילות שלמים מבלי להזיל דמעה. טוב לי שאין למעלה ואין למטה ושהחיים אינם רכבת הרים אחת גדולה. טוב לי לעכשיו, אבל ידוע שבמשפחת ברנר אין דבר שמרגיש יותר טוב מלארוז מזוודה. אנחנו אובים הרפתקאות ומרגישים באופן כללי כסיטיזנס אוף דה וורלד. אז לעכשיו העיר נמל הזאת מאוד נחמדה לי אבל אני מקווה שכשאהיה מוכנה להפליג למחוז הבא יונתן יבוא איתי. והאמת? האמנתי שיבוא.
טעיתי טעות מרה. מסתבר שאפילו לעבור מהרצליה לתא זה קשה. יונתן לא אוהב שינויים, כמה טעיתי!
יולי, ערב קיצי חמים, אני יורדת לסלון קצת אחרי מהדורת החדשות ומנסה לשוחח עמו קצת. לדבר על המשרד והדינמיקה הין האנשים השונים. יש כלכך הרבה פוליטיקה בחיים האמיתיים ואני אפילו לא מצליחה להסתיר את סלידתי מקוטג'. יונתן לא ננש עוזר ונדמה שלמרות כל נסיונותיי הוא לא זוכר את שמותיהם של העמיתים שלי. הוא מתיישב לראו האח הגדול ואני מושיבה את עצמי בכח על הספה לידו מנסה להבין למה ואיך הוא מצליח לראות את השואה הטלויזיונית הזאת.
הרגליים שלי קרות, בזמן האחרון קשה לי מאוד ללכת על עקבים וכאשר אני מגיעה הביתה בזוף היום אני בקושי מרגישה אותם. טני כבר חתי שנה אחרי הלידה אבל זה כנראה עדיין האפידורל. הראש שלי צונח לכרית הגדולה שמאחורי ובדיוק שאני עומדת להירדם הטלפון מצלצל.
אלה מתקשרת אלי ממסעותיה באירופה ושואלת אותי מה שלומי. אני עונה לה שהשיגרה רגילה והימים מתחלקים בין העבודה המתישה במשרד לבית. בקושי אני מוצאת זמן ללכת להתאמן. אלה קצת שותקת שם בצד השני של הקו ואני מנחשת שלא בא לה להגיד לי כמה כיף ומרתק לה. אז אני מרשה לעצמי עוד טיפה כי זאת נועה ואנחנו מספרות זו לזו גם את מה שלא מספרים לאחרים. אני אומרת לה בשקט כך שבקושי אני שומעת את עצמי- "אלה, משעמם לי. הכל משעמם לי, אבל הכול.יונתן משעמם, והעבודה שלי במשרד רואה החשבון משעממת אותי ואני לא יודעת מה לעשות כי אני אוטוטו נהיית שותפה זוטרה ואני לא רוצה להרוס את כל מה שבניתי בשנתיים האחרונות. אבל מ ש ע מ ם לי!!!" אני כבר זועקת. אלה בדרכה הביישנות שתמיד "לא נעים לה" להגיד לי מה שהיא באמת חושבת אבל תמיד אומרת את זה בסוף בצורה הכי ברוטאלית וחסרת מניירות שיכולה להיות (בגלל זה אני חולה עליה ושומעת בעצותיה) אומרת בזהירות: "את יודעת מה דעתי על העבודה שלך ואת יודעת מה דעתי על יונתן אז אני לא יודעת מה להגיד לך מאמי שלי. הלוואי והיית פה איתי במסיבה". אני לא מעיזה לספר לה שאני ויונתן לא הזדיינו מתחילת הקיץ ואני רק חושבת לעצמי שכבר נמאס לי להרגיש כלכך כבויה ולא נאהבת. האמת היא שאני רגילה, כל החיים הרגילו אותי לחוויה הזו. ואני כנראה בכלל לא מאמינה במשהו אחר- התחושה שמישהו באמת רוצה בטובתך וחושב אך ורק על מה טוב לך ללא אינטרס אישי חבוי שלו זרה לי. באותם ימים אני לא חושבת שהבנתי שיש דבר כזה ואם כן בטוח שלא הרגשתי שמגיע לי לחוות אותה.
אני נושמת עמוק ומתחילה לחלום בהקיץ. זה השלב שהפנטזיות מתחילות להשתלט לי על המח. כבר אמרתי שהשעמום הזה מסוכן. נכון?
ותוך כדי מחשבות אני מוצאת את עצמי חושבת על איתן. היום ראיתי אותו במסדרון. הוא בטח בא לבקר את מר בורניצקי השותף המנהל. איתן הוא ראש חטיבת התכנון האסטרטגיה והכספים בבנק לאומי. הוא נראה כמו שהייתם מדמיינים שטר של מיליון דולר. אין לי מושג למה נראה לי שבכלל מותר לי לחשוב עליו אבל זה כבר קורה... אני חושבת על השיער הבלונדיני המלוכלך הזה שנראה שבכלל בילה את כל היום בים ולא במסדרונות הבנק. לדעתי הוא לפחות מטר תשעים והוא שזוף בלונדיני כזה בקיץ כך שהעיניים הכחולות שלו זוהרות מתמיד. היום הוא הסתכל עלי במבט המשועשע שלו והיה נראה שאם לא היו לידינו אנשים הוא היה אומר לי להתפשט. מה קשור להתפשט? אז זהו שאני לא יודעת להסביר אבל לאיתן יש מן אנרגיה שאומרת לך- cut the bull shit אין לי זמן לזה. אם את רוצה תתפשטי- אני מעדיף את הכלבות שלי ערומות על לבוטן. בישיבת הדירקטוריון של חודש שעבר שמעתי כמה נשים מנהלות שיחה על הלבשה תחתונה והוא זרק בחטף שאין דבר יותר יפה מאישה שלובשת שמלה בלי תחתונים. "למה?" הוא שואל אותן בשקט? "אני אוהב ריח של כלבות. " הנשים האלה נהיו כל כך אדומות שחשבתי שהן עומדות להתעלף. הוא חייך אליהן ואמר בקול יבש: "מלכות אנגליה הישיבה מתחילה, בואו ניכנס".
תוך כדי מחשבות אני מנסה להזכיר לעצמי שאני נשואה והוא נשוי אבל מה כבר יכול לקרות מלייק קטן בפייסבוק? או שאולי אני פשוט אבקש חברות- הרי זה הגיוני הוא עובד אתנו וראיתי אותו היום... יאללה שלחתי.
אני אוהבת לשחק באש אבל אני לא לוקחת בחשבון את זה שהיא תתלקח.
לוקח לו שבועיים. למי לוקח שבועיים לאשר הצעת חברות?
הוא שולח הודעה: היי ילדה יפה. מתנצל שלקח לי הרבה זמן לענות. מה את עושה ערה בשעות האלה?
ואני מבינה שהוא רואה שאני באונליין. מה עושים? מהר... אין לי תשובה. אז אני עונה משהו מטומטם לגבי זה שלא כזה מאוחר וכותבת לילה טוב.
למחרת קבעתי עם בת דודה שלי, שחר, לכוס יין בבר מסעדה שמתחת למשרד. אני מחליפה בגדים בשירותים של המשרד. אפילו בשמלה רואים שרזיתי מדי, אפילו במידה XS היא לא ממש צמודה עליי. מתחילה טוב נו...אני מתאפרת במהירות ויורדת למטה. המארחת מושיבה אותי בקצה השמאלי של הבר ליד שחר ומולי בצדו השני של הבר מי אם לא- איתן!
הוא יושב ומחייך. אני מנסה לאכול ולהתרכז בסיפוריה של שחר. הזמנו פוקאצ'ה עלה רומאנה עם בוראטה טרייה ועגבניות שרי, טרטר סלמון עם אצות ברוטב המכיל חמאת בוטנים ורביולי במילוי סרטנים- המנה האהובה עליי. כמעט סיימנו בקבוק של סנסר ואני מבחינה בזווית של העין שהוא קם ובא לקראתנו. הכיסאות על הבר שמימיני פנויי, הוא מתיישב ומזמין לכולם בקבוק של רוזה אנג'ל רוז.
אני חושבת איך לא להראות את ההתרגשות שלי ובמקום זה אני מתחילה להרגיש טפטופי זיעה קרה בין השדיים ומאחורי הצוואר.
אני לובשת שמלת מיני שחורה זנותית במיוחד היום, אני מנסה למשוך אותה קצת למטה כי אני מרגישה שרואים יותר מדי רגליים.
הוא מסתכל על המקום הזה שבין הרגליים וכאלו מדבר איתו במבט. אני נלחמת חזרה בפטפוטים חסרי משמעות כדי לא להתחיל לטפטף.
הוא רואה שקשה לי ושואל אותי בקול הכי תמים שלו: "לא עדיף שתשימי את התחתונים בתיק? הם כבר סופגים מרטיבות ולא יהיה לך נח ללכת ככה הביתה." אני מתעצבנת ועונה שהן יבשות לחלוטין.
לפתע היד שלו שם, בין רגליים, נוגעת בכל הרטיבות הזאת שמאפיינת רק אותי. ואני מחכה שהוא יוציא אותה משם כי בכל זאת אנחנו על הבר ויש פה מלא אנשים שמכירים אותנו אבל הוא מסתכל מסביב ונראה שהוא בשליטה מלאה ובטוח בעצמו שידיו ארוכות דיו שלא יראו לאן הוא שלח אותם.
ואני מטפטפת על העור של הכיסא ומנסה להרצין אבל אני רועדת ועומדת לגמור כשלפתע הוא מוציא את ידו ושולף את האיפון- "מה הטלפון שלך ילדה?"
אני נותנת לו בחצי בושה שמודה בכל מבקשת חשבון שכמובן נאמר לי ששולם במלואו, הולכת לאוטו תוך כדי זמזום השיר Had the time of my life מריקוד מושחט. כשאנימגיעה הביתה אני נשכבת על הספה בסלון מחויכת ומקבלת הודעה בווטסאפ: "תודה ילדה יפה, נתראה בקרוב."
בקרוב????? מה זה אומר? למה הוא מתכוון??? איך הוא מעז לשלוח לי הודעה בשעה כזאת?!
אני הולכת לישון. פחות משעמם לי :)
